להריח נפט בחולות רפיח

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1977 >> להריח נפט בחולות רפיח

 

28.10.77

להריח נפט בחולות רפיח

איך אומרים? מעז יצא מתוק. חובה לראות את ארץ ישראל הנבנית בערבה. איך רותמים, חולות נודדים – לעגלת שדה, לשנות פני המדבר הצהוב לירוק עמוק, לגן הירק של המדינה...

אני יודעת שנכתב על כך. אבל כמה שייכתב לא די. ומי שלא ראה במו עיניו לא יאמין, ומי שראה – לא יאמין לעיניו. איך פתאום יודעת עדנה ערבה צחיחת-חול. מדבר עקר מאז בריאת העולם מניב פרי וירק. ערוגות ערוגות של עגבניות, פלפלים, חצילים, ערוגות שתולות בקווים ארוכים ומדויקים בגובה אדם.

עצור – אמרנו למיטיבנו. אנחנו נסתובב כאן וכאשר אתה תגמור את עניינך תאסוף אותנו. לא – אמר הוא – איפה אחפש אותך בשדה? בואי איתי לרגע קט. היום עורכים ניסוי.

*

וכך הגענו לאחד המקומות המענינים ביותר ברגע זה. לאחד המקומות המותחים ביותר בארץ. למקום שמחכים בו לנפט או-טו-טו.

"לא נגזים. לא לנפט, אולי, אבל לגז מאה אחוז. בעצם אפילו כבר לא צריך לעשות ניסוי. היתה פה התפרצות של גז בזמן הקידוח, התפרצות רצינית ביותר, היה קשה מאוד להשתלט עליה..."

אז איזה ניסוי עורכים עכשיו?

"לראות אם זה בקנה מידה מסחרי."

משונה מאוד – אמרתי – כל האזור רווי שדות נפט ולנו, אם כבר יש משהו, זה גז...

ו"גז זה רע? את יודעת מה זה גז. את יודעת איך תראה כל הסביבה הזו אם יווכחו שיש כאן גז בקנה מידה מסחרי? איזה תעשיות יקומו כאן, איך יכוסה חבל ארץ זה לא רק שדות. חבל יהיה לתת אדמה לשדות. ערי תעשייה, ישובים, יצוא, נמל. מה לא?"

מן הטרנזיסטור על שולחן מנהל הקידוח חוזרים על תוכן הודעתו של הממונה על חיפושי הנפט, מר ליאור. הודעה שמריח ממנה נפט. הודעה שגרמה ריגשה בבורסה. גם שם מחפשים עכשיו רק נפט. (מניות...) נראה לי מצחיק מאוד לשמוע דיווח אלחוטי מרחוק על מה שעיני רואות מבעד לחלון. מכאן לכאן הריני מטיילת במחנה הקודחים הקטן, בין הקרונות. מכאן לכאן, גונבת גבול ופולשת למגדל הקידוח המתנשא אל על, לגובה של ארבעים-חמישים מטר. מקרוב זה כעין טור-אייפל, מוקף מכונות אדירות כוח. לבירינט שלם של צינורות, מערבלים, תעלות מובילות נוזל בוצי, מיני תחנות-כוח ותחנות פיקוח ובקרה והפעלה. מנוף ענקי העולה ויורד, וחידות המצטרפות לאוגדה של ברזל ופלדה פועמות במקצב לב ברזל. עוצמה אדירה המגמדת את האדם לאצבעוני מסיפור אגדה – ונכנעת לאצבעו של האדם הקטן...

קטנים, כמו צעצועים, נראים הגברים המפעילים את הענק הזה. קוראים להם: רפניק, דרקמאן, דרילר, טולפושר, בוצמן – מילים שעד אתמול אמרו לי אך מעט מאוד, וכיום, לאחר שביליתי בחברתם יום שלם – הם בעבודה שגרתית, אני בצפיה לתכלית.

שנראה כבר איזה נפט, שנראה.

כמובן שאני מגזימה. אי אפשר שלא להבלע בעצם המעשה. אי אפשר של להיות אסיר תודה לעוסקים במלאכה, בארץ הלאה הזו שלנו, שכבר כמעט אין רואים בה פועל יהודי לרפואה בעבודה פיזית. אפילו הפלא הזה שסיפרנו עליו בתחילת הכתבה על הרכבות הירוקות של כיבוש השממה. היהודים מתכננים – אבל מי עובד בשדה?!

הכל כמו מתנהל מאליו, מגדל הפיקוח כמו מנהל את עצמו. כמו... אבל מי מקים את הענק המתוחכם הזה, המורכב מאלף ואחד פריטים כבדים ומכובדים, מי מפרק בתום הקידוח. מי מעביר למקום חדש. ובין הזמנים, לחפור זה לא רק לחיצה על כפתור. ביום שבו אנחנו היינו, ביום שבו חיכו לנפט, לגז, (הרי אמרו שזה היינו הך ואולי אפילו יותר טוב...) עדיין עסקו בהעלאת צינורות ודחיפתם לקידוח.

*

עמדנו על הרמפה והסתכלנו כמו מהופנטים. איך נעזר האדם בפרי מוחו, ואיך הוא עובד אותו. איך משתפים השניים פעולה, אדם ומכונה. והיה גם משהו מרגש מאוד, לי – אולי לא לעובדים, משום שהם רגילים בזה – לראות איך נשלחות שלושה זוגות ידיים להחזיק ביחד בגוף פלדה ענק שצריך להתברג לגוף פלדה שני, שמתרומם אל על ויורד לאחר מכן עמוק עמוק לבטן האדמה. שגיאה קטנה, אי דיוק כחוט השערה ושום דבר אינו "מתברג". ולא רק שאינו מתברג אלא אפילו מתמוטט...

למדנו לדעת שכאשר הקידוח בעיצומו הוא מתנהל עשרים וארבע שעות ביממה, ללא הפסקה. הקידוחים מתבצעים על פי הרוב במקומות מרוחקים מהבית, ומכאן שנשארים במחנה. בדרך כלל נעדר הקודח מביתו שישה ימים, מבלה בביתו שלושה ושוב שישה ימים בשדה. יש חברותא, יש חרויות מחרויות שונות, כשל יורדי ים, אבל בלי הנמלים... ובלי הכסף. זעומה המשכורת של העובדים בקידוחי נפט בארץ בהשוואה לענפי משק אחרים. בכל אופן, שכר עבודתו של הקודח בשדה הוא כשל שכרה של פקידה מתחילה, בעבור אותן שעות עבודה...

"ולא עושים אצלכם שביתות?" שאלתי.

"לא זוכר שביתות, בכל אופן לא בענייני שכר. לא נעים לדרוש תוספת כשאין תוצאות. מבינה..."

"ולא נמאס לכם שקודחים וקודחים ולא רואים נפט?"

"בהתחלה זה היה מייאש. אחר כך לומדים ליהנות מן הקידוח עצמו. אבל תמיד יש ציפייה, אז לא מתאבלים כשאין תוצאות, אבל משתוללים, איך משתוללים כשמשהו מתפרץ, אפילו בקנה מידה לא מסחרי..."

"מה יהיה עכשיו. יש סיכויים?"

"יש הרגשה שכן. ושמעתי ברדיו" אומר אחד הקודחים "שהמניות עולות."

"עובדים שלכם קונים מניות, מתעניינים בבורסה?"

"מה פתאום?"

"ואני" – אומר מנהל הקידוח "אני הייתי משקיע הפעם."

"איזה היית קונה?"

"מה זאת אומרת איזה? 'לפידות'!"

"אז למה אינך קונה?"

"איך אני יכול ואני פה והבורסה שם. ומי בכלל יכול להרשות לעצמו?"

"מה יהיה לכם מזה" אני שואלת רפניק אחד, "מה יהיה לפועל אם ימצאו נפט?"

"מה זאת אומרת מה? אני לא אזרח המדינה? תהיה לי שמחה לאומית, אבל גם מקצועית. יהיה סיפוק. מבינה? וגם שמחה פרטית. אני בטוח שיעלו את המשכורות. יהיה נפט – גם לעובדים יהיה."

"ואם לא יתנו?"

"ואם לא... גברת, אם יהיה אז נוכל להרשות לעצמנו לעשות שביתה..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים