ליד הירדן

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> ליד הירדן

 

4.9.70

ליד הירדן

אולי אני משוחדת. ייתכן. עשיתי כל כך הרבה ימים בבקעה הבוערת, עד שכל מה שקשור בה ובאנשים היפים שלנו היושבים על הגבול ושומרים עליה, על הבקעה הצרובה הזו – מקסים בעיני. על כן, כאשר שוב קיבלתי הזמנה לראות את תכניתה החדשה של להקת פיקוד המרכז, אמרתי: "אני רוצה לראותה בבקעה. אפשר, בבקשה?"

ואינך רוצה לראות את הפרמיירה בתל אביב?

איזו פרמיירה בתל אביב מסוגלת להתחרות בפרמיירה בבקעת הירדן?! אמנם אין לזלזל בייצוג הנכבד של הצמרת הביטחונית, המגיעה לפרמיירות של הלהקות הצבאיות. מי אינו מופיע שם? אבל מי מעז להשמיע שם הגה? מי מעז להגיב באופן ספונטני וטבעי?

נורא מצחיק לראות הופעות של להקות צבאיות, לעיניים "רמות מעלה". השחקנים הצעירים מעלים אדים. המלחין מאבד את קולו. הבמאי – לבו עומד בגרונו. מפקד הלהקה מקבל קריזה, קצין החינוך אוכל את ציפורניו בחושך באולם, וצוחק בקול רם בכל מקום שצריך לצחוק אף כי ההלצות כבר מזמן חדלו להצחיק אותו. הוא כבר יודע את כל ההצגה, פנים ואחור ובאלכסון. תעירו אותו באמצע הלילה והוא ישיר וירקוד וידקלם את כל התפקידים עד אחד. כך גם אלוף הפיקוד. רק השחקנים שוכחים.

זה קורה, לא עלינו. והקהל יושב מתוח ומעומלן ובייחוד הרעיות הטובות של הקצינים הבכירים.

"הפיקוד העליון" כולל האלופים ותתי-אלופים, והרעיות כמובן יושבים בשורה שישית, שמינית. לפניהם הדרגים היותר נמוכים, עד סגן אלוף, לפעמים רס"ן. הראשים היפים של רעיות הנצח מסתובבים כל הזמן לאחור, לראות מה אומרת הצמרת. צוחקת – מותר גם לבעל לצחוק. הקורה על הבמה מבדח עד דמעות, אבל הצמרת משום מה שכחה ליהנות, שולחים יד ואומרים לבעל לשתוק.

הוי, כמה קשה להיות בעלה של אשת מפקד...

אך שם, באמפיתיאטרון על-רגל-אחת, שנחפר באותו יום של ההופעה, ביום שנפל עוד נער בהיר חיוך, טוראי אהוד מאיר ז"ל, ישבתי בין חלוקי האבנים, מול גבעות בהירות שחובקות את ירכתי האמפיתיאטרון, מכשיר הקשר מזמזם, חוליות נעות בדרכים חשוכות, במוצבים כבר נכנסו הוראות הלילה ובחדר המלחמה – "נמשכת המלחמה" – ועל הבמה מנסים ואף מצליחים, צעירים טובי מראה ומבט ומוכשרים כשדים, לעשות מצב רוח טוב לחבר'ה. פרקים קטנים בלשון חיילית, שירים רומנטיים, פארודיות מן התנ"ך נוסח איציק מאנגער – זמר נוגה וזמר אמונה "אנחנו עוד נראה את הימים האחרים". ולבי שר בתוכי עוד שיר: "מה אברך"...

אני יודעת שאני מתחייבת בנפשי. מה זה פה. בעידן הוויתורים ותרגילי השלום, לשיר שיר תהילה לאוחזים בנשק, לבחורים היושבים בבקעה, לצעירים שמנסים להביא קצת יופי וטעם ושיר ופזמון וריקוד במסגרת של חאקי – כשישנה בשורה "עמוקת פילוסופיה" של גידול "שיער", קריעת דגלים, אמבטיות ו"שמאל חדש"...

איש מרעי הוותיקים במחנה שוב אינו נמצא שם. גם לא אותו סמל קטן שהיה ממונה על הקולנוע, והיה מקרין סרטים מעליה שהיתה "חדרו". הסמל הזה היה מאוד ערירי בארץ. הגיע כמדומני – ישר אל שורות הצבא. בתוך המחנה קבע את ביתו. המפקדים לא הקפידו, העלימו עין, ואף היו מספרים בגאווה איזה חדר נהדר התקין לו הסמל שלהם, בעליה העלובה. על הקירות הדביק פסוקי שירים של פראוור, מישהו שידו ידעה לאחוז במכחול – צייר לו ציורי קיר יפים, את המיטה כיסה בשק מרוקם, מתנת הבנות, את הנורות הערומות הלביש באהילים צבעוניים, מעשי ידיו. וכל כך אהב את חדרו עד שאפילו ביכר לא לצאת לחופשות של שבת. וכשהגיע תורו להשתחרר – חשך עליו עולמו. איך יילך ויפקיר את היופי הזה. כל כך הסתבך עם עצמו ועם חדרו, איך אומרים – הגיע למעורבות כזאת, עד שהלך לאן שצריך ללכת וחתם קבע. קבע לבקעה. קנה עוד מיני קישוטים, סובב בעיר יומיים, מצא עוד מטמונים שידו משגת לקנותם ממשכורת של שירות חובה, ועם כל "המטען" ירד בחזרה אל ביתו שמתחת לפני הים.

וביומיים האלה של היעדרו קרו דברים. בא מפקד חדש, או אולי עשה זאת המפקד הישן, מישהו טען שאין זה בסדר שלחייל תהיה חווילה פרטית לוקסוס בתוך המחנה, מחוץ לתחום המגודר של מגורים. שחדר כזה משמש גם דיסקוטק ובאות גם בנות לחדר לשמוע תקליטים, ומה זה פה, קיבוץ או צבא?! 

כששב, אמר לו המפקד, "מצטער. אתה חייב לפנות את החדר".

חדר? – בית! אין לי בית אחר...

אבל לא תמיד יש מקום לסנטימנטים, במקום שם קיימות הוראות מטכ"ל. והסמל שלנו נטל דלי עם סיד, ובעצמו עמד וביצע את גזר הדין. צבע ובכה...

 
לייבסיטי - בניית אתרים