לילה ויום אצל מוסטפה סלאח טבאש

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1976 >> לילה ויום אצל מוסטפה סלאח טבאש

 

28.5.76

לילה ויום אצל מוסטפה סלאח טבאש

רוצים לדעת איך התחיל כל העניין הזה, איך פתאום בונה לו בדואי, שגגו השמים וביתו כל העולם כולו, איך הוא בונה לו בית? אצל מוסטפה סאלח טבאש זה התחיל כך; מספר מוסטפה:

יש לי חבר, ידיד נפש כמו שאומרים, שכולכם מכירים אותו, גיורא שאנו קוראים לו אבו-זייד. הוא חבר שלי מאז שאני זוכר את עצמי, חבר שלי ואבא שלי ואח שלי ושל כולנו. וזה לא סתם מילים. ולאבו-זייד יש בן אבישי ולי יש בן יאסר, שניהם בני עשרים כיום והם חברים מאז שהם ילדים. מאז שהם יכולים לזכור. מבקרים זה אצל זה, משחקים זה עם זה. פעם בא אבישי וישב אצלנו ימים אחדים. אחר כך הלך יאסר וישב אצלו.

אחרי ימים אחדים פגשתי את אבו-זייד. אומר אבו-זייד: יאסר בנך, שבע רצון מן הביקור. אמרתי לו – כל הכבוד, אבל הביקור הזה גרם לי נזק, יא אחי, חמישים אלף, אולי מאה אלף לירות יעלה לי הנזק הזה.

נבהל גיורא זייד, הסיר את כובעו וגרד פדחתו. ראה את בנו של מוסטפה משחק ורוכב על סוסים, אוכל וישן ומשחק עם ילדים אחרים באחוזה בשיך אבריק, ראה אותו הולך לביתו, ליתר דיוק הרי בעצמו החזיר אותו אל אביו. – מה פגיעה נפגע בנך, יא אחי...

למשל – אומר מוסטפה – נותנת אמו לאכול לבן, והבן אומר – לא ככה. צריך שולחן וצריך כיסאות וצריך מזלגות וסכינים וכוסות יפות וגם מפה צריך. כמו אצל אבישי. ועוד יה-בבה, על מיטות ישנים, עם סדינים. נכנסים לחדר קטן, סוגרים דלת, מסובבים ידית ומן הקיר יוצאים מים. רוצים – יש מים חמים, רוצים פושרים – יש פושרים... ויש בלטות לבנות מבריקות על הקירות ולאבישי יש שולחן עם מגירות, גם אני. רוצה שולחן עם מגירות, עם מחברות, עם ספרים...

מן-הון להון התחיל לבנות – והנער עומד ומשגיח. גם מטבח הוא רוצה, עם ארונות פורמייקה. גם חדר אורחים עם כורסות הוא רוצה ווילונות על החלונות ותמונות על הקירות..."

בין אלוני אבא לבית לחם הגלילית

יושבים אנו בחדר אורחים מרווח מאוד, בכפר הבדואי חילף, שבין אלוני-אבא לבית לחם הגלילית, ליד נחל ציפורי. אנו – שישים בני נוער מקיבוצי הצפון שבאו לעשות יום ולילה בכפרו של מוסטפה סאלח טבאש, המוכתר מזה שבועות אחדים, ששחט כבש לכבוד המאורע וגייס את כל הכפר לאירוח. 

מוסטפה הוא גבר צעיר בן שלושים ושמונה, שומר בשדות אלוני-אבא ו"בית לחם הגלילית". עשרה בנים ובנות לו ונכד בדרך... וחריפות שכל ודרכי נועם ויד נדיבה אבל גם נוקשה. למרות גילו הצעיר מקובל הוא גם על זקני הכפרים שבסביבה וגם על הישוב היהודי – ולא פעם פונים גם הללו וגם הללו אל מוסטפה שיהיה איש הביניים ביניהם. שיפסוק...

ביתו של מוסטפה חדש יחסית. קירות ביתו מצופים אבן צבועה, עליזה. על המרפסת הרחבה הפונה אל ההרים והמשמשת גם מבוא לבית – סוגרת דלת אטומה. ומן המרפסת, הנוף הנפלא מזה וחדרי המגורים מזה. רחב ומזמין הוא ביתו של מוסטפה – ותמיד מלא אנשים: בדואים ואנשי המשקים שבסביבה. ותמיד עוד בונים משהו בבית הזה, מוסיפים עליו, משפצים.

בקומת המגורים מצוי מטבח משוכלל, אבל בחצר מתנשא לתפארת מיבנה פח דמוי משפך הפוך, כעין ארובה מצוירת בשובבות ובה - - - המטבח האמיתי, שם אופים את הפיתות, שם צולים בשר ושם נצלה עכשיו הכבש שנשחט לכבודנו:

עתה, מארח הכפר בני נוער מן הקיבוצים. אחר כך יבואו ילדי מוסטפה וילדים מבתים אחרים שבכפר, לבלות יום ולילה בקיבוצים, את ה"בוליטיקה" נשאיר לאלה שאוהבים לעסוק בה. כאן עוסקים בחיי היומיום. וחיי היומיום רחוקים מאוד מן ה"תיאוריה" המתפרסמת והמנופחת מחוץ לכל פרופורציה באמצעי התקשורת ההמונית.

חצרו של מוסטפה שימשה מקום הריכוז. שם נערמו ילקוטי הצד, התרמילים, סוודרים וכד', שם נאספו בלילה לשירה וריקודים – ושם גם שמעו סיפורים – ובסלון למעלה ישבו המבוגרים יותר ובני הנוער שילונו בביתו של מוסטפה, ובניו ובנותיו של המארח. ישבו ושתקו. אחר כך התחממה האווירה וכולם דיברו עם כולם. פניתי לנער לשאלו מאיזה קיבוץ בא, והוא משיב בעברית צחה שהוא מכאן. בדואי. ביקשתי לשוחח עם נערה בדואית שיחת נשים מלב אל לב, כמו למשל אם יש לה כבר חתן. פקחה עלי עיניים תוהות, "אני בת שש-עשרה. עוד לא הייתי בצבא, מה פתאום חתן. למי בכלל יש עכשיו חתן". חבר – זה דבר אחר. מגיל שלוש-עשרה יש לה כבר חבר. אבל מה זה מעניין בכלל. איזו מין שאלה... אמרה ב"סה סה" צברי, בת קיבוץ מן הגליל העליון.

עיניה היו נתונות בפוך. בנות מוסטפה צבעו עיניה בכחל. יפתה מאוד. אבל גם לאלה שלא נתנו עיניהם בפוך – לך דע מי כאן בדואי ומי כאן נער או נערה יהודים. מראה פנים, צורתו של אדם, אינם רק הופעה חיצונית. הצורה החיצונית יונקת מרמת חיים, מתזונה, מתרבות, מהשכלה, מיחסי אנוש, מרגש שוויון – ומעידה גם על מצב-רוח. אחרי עשרים ושמונה שנות חיים כמיעוט במדינת היהודים גבהה קומתם גם של אזרחיה הלא יהודים. לא תראה את המבע הנוגה שמאפיין את המיעוט היהודי היושב אפילו בארצות הנאורות ביותר, ארצות עם מסורת של שלטון וקונסטיטוציה של זכויות האזרח.

יאסר ואבישי

כשישוב אבישי מן הצבא אתן לו את המשק ויעשה בו כפי שהוא מבין, אומר גיורא זייד – ומוסיף בגאווה מראש שאותו בן ודאי ינהיג שינויים בגידולים, יש לו תוכניות למטעים. לעת עתה מעביר גיורא את הזמן בגידול חיטה ושעורה ועדר צאן ובקר משותף לו ולבדואי מידידיו. כן, שלוש וחצי שנות השירות בצבא הסדיר מגיעות לקיצן ובנו אבישי יעשה את הצעדים הראשונים של עצמאות. ללימודים כנראה כבר לא יהיה לו פנאי. ואילו יאסר – חברו מן הכפר הבדואי – כבר מסיים לימודיו באוניברסיטה...

נאה הוא יאסר, בחור מגודל, נעים סבר כאביו. רבים מבני שבטו לא פנו ללימודים, והתגייסו לצבא, כמו אבישי ולא כמו אבישי. כי הבדואים משרתים בצבא קבע ומקבלים משכורת מלאה בשנות השירות ומכאן שעם פנקס יוצא הצבא, יש עוד פנקס... של בנק... ועל פי רוב מתנוסס אותו "פנקס" על יסודות איתנים הרבה יותר מן המטבע הישראלי... יסודות של בטון ומלט, וקירות וחלונות.

בחור בדואי בונה לו את ביתו בשנות שרותו, וכשהנער הישראלי רק מתחיל לחפש את עתידו, כבר מוכן רעו ליחידה לשאת אישה ולהקים משפחה. וכך יוצא הבדואי נשכר גם מבחינה אזרחית וגם מבחינה כלכלית. גם שירת והתנדב וגם קיבל שכרו. ולא פעם ממלא פיו צחוק הבדואי גם לשכנו הדרוזי. מה יוצא לו משירות סדיר, הא? הבחור הבדואי מודע לקיפוח זה ולזכויות-יתר אלה. אבל – אומר לי בחור בדואי – כבוד, שוויון, אז מה?! גם את הבדואי וגם את הדרוזי לא רוצים לקבל לעבודה במפרץ," הלכתי לבקש עבודה במפעל פרטי, הצגתי את פנקס יוצא הצבא, ואמרו לי:

לא רוצים אותך. סליחה. רוצים סתם ערבי. איתך יהיו צרות.

איזה צרות?

פה מילואים שם מילואים. אף פעם אי-אפשר לתכנן עבודה עם פועל יהודי, דרוזי או מוסלמי...

יאסר לומד באוניברסיטה בחיפה. מצויים שם חמישה-עשר סטודנטים בדואים, והם נמצאים בלחץ מתמיד, מספר יאסר. מוחרמים על ידי הסטודנטים הערבים, הרואים בהם כעין משתפי פעולה ובוגדים המשרתים בצבא, מגששים בשביל היהודים... חמש מאות סטודנטים ערבים לומדים באוניברסיטה של חיפה מתוך חמשת אלפים סטודנטים בכלל. מסובך מאוד לנקוט עמדה, להתחבר אל הרוב ולשלהב עוד יותר את יחס החשדות ואי-האמון אליהם – להתחבר אל הערביים, ואין בלבם טינה ולא רגש קיפוח – כל שרוצים הוא ללמוד וללכת הביתה.

עד שתרד השמש

שומר השדות של אלוני אבא ובית לחם הגלילית, לא יחליף את עבודתו בשום עבודה אחרת ובשום כיבוד עלי אדמות. פה, אדם הוא מלך – אומר מוסטפה ופורש זרועותיו לצדדין. 

אני שומר שדות – אין זאת אומרת שאני עומד על המשמר ולא ישן בלילות. אני חייב להוכיח נוכחות. פעם מופיע על סוס, פעם בג'יפ.

אני לא חייב לתפוס את הגנב בשעת מעשה. אני הולך אחרי העקבות. הובילו אותי לכפר פלוני, אני מכיר את אנשיו. אני יודע שיש בו אנשים טובים ומכובדים, אני יודע מי מקל ראש ופוחז... צריך לגשת לעניין עם פסיכולוגיה. אין אצלי אפליה – וכולם יודעים זאת. אני פעם הגשתי תלונה נגד האח שלי. אבל זה סיפור אחר..."

*

במה עמדנו – בעבודתו של מוסטפה, בשומר שדות המרגיש כמו מלך. כי יש סוסה, ויש רובה ציד. ויש עבודה שלא מושיבה אותך ליד מכונה או ליד שולחן כתיבה. אתה לא מוכר את הזמן שלך לבעל הבית. הזמן שלך הוא להסתובב בהרים, לצוד חוגלות, ארנבות, להרגיש את השמים עם הכוכבים שהם נשארו לך גג. לשוב מן השדות רוויי הטל אל בית המגן על אשתך ועל ילדיך הנושמים בשקט, בביטחה. וחם להם; ויבש להם. והרוח שאוהבים אותה בשדה – נשארת שם ולא קורעת יריעות האוהל.

ובדיר יש כבשים ויש עזים. ושלוש עזים קטנות יתומות, אינן בורחות כשאתה נוגע בהן והן באות אל ידך המושטת לחפש מחסה ומעט חום. וכשיש עיזים וכבשים יש חלב וחמאה ולבן וגבינה.

ויש גם סיבוכים, ויש תככים שגבר יכול להתמודד איתם וצריך לפתור בעיות. במוח לא בכוח... ואלחמדוללה, כבר שלושים שנה הוא עובד, ומהן עשרים וחמש שנים עם יהודים, ואלה שבעי רצון ואלה אינם חסרים.

הוא קבע גנרטור ליד הבית לספק חשמל לביתו, העומד מתחת לקו חשמל. שוכחים למלא את הטנק בדלק – כבה החשמל ודועך האור, המקרר גם הוא חדל לפעול... יש גם לול תרנגולות, ומכאן שיש ביצים. וממעט עצי הזית יש שמן - ופרי מביאים מן השכנים.

באופן ציבורי – מקופח הכפר. באופן פרטי – מה חסר למוסטפה? ויש בלי עין הרע עשרה ילדים המביאים את תשע מאות הלירות בחודש מן הממשלה, וישנה המשכורת... אחד הבנים הוא סטודנט באוניברסיטה, השני מביא כסף מהנגריה. ויש בת, בת יפה לו. עמד להשיא אותה לבן שיח'.

והמעשה שהיה כך היה. אותו שיח' פנה לגיורא זייד וביקש שיילך ויבקש ידה של בינת מוסטפה. בא אליו וסיפר לו כך וכך. נזדמן אותו בן שיח' והבת ראתה אותו ולא אמרה לא. יפה היה ונעים הליכות וגם מלומד וגם מכובד. אמר גם האב הן.

באו אנשי הכפר ואמרו הייתכן, אין בנים במשפחה שלנו ובשבט שלנו שתתן את בתך לזר? וכלום רעים הבנים שלנו? ואיך תיתן את הבת והיא לא רק שלך, של השבט היא. שלנו היא, שערבים אנו זה לזה, כמאמר הפתגם: "אוכל בדם – משלם בדם". בעת צרה אל מי תפנה? בעת פדיון עם מי תחלוק?

אמר להם מוסטפה, לאט לכם. הלא שמעתם שלא טוב להתחתן כל הזמן בתוך המשפחה. ולא שמעתם שצריך קצת תוספת דם לריענון השבט. שהוולדות סובלים והגזע מתנוון? ולא קראתם מה אומרים בעיתונים המלומדים היהודים?

משכו בעינם. וכי אנחנו מנוונים? וכי הבנות שלך לא יפות? וגם על הבת "עבדו". יה, איך דיברו על לבה שתשכח מה שראו עיניה.

להינשא לבנו של שיח'. להיות אשתו של שיח' – וכי קטנה בעיניכם בטח לא יותר מווג'ה-ראס. מה זה להיות אשתו של איש חשוב? קדחת! כל היום באים אורחים אל הבעל – והאישה – מה היא עושה? – כל היום עומדת במטבח. כמו שפחה. מוטב להיות אשתו של צעיר שיש לו פנאי לצחק עם אשתו...

וכך הווה. וכך יהיה מוסטפה השאטר לסבא, ומרים אשתו הנאה שכריסה בין שיניה לסבתא.

ואילו הבת השנייה - זה כבר סיפור אחר. היא גימנזיסטית, שמיניסטית. הנוסעת יומיום בטרמפים לנצרת. לומדת מתמטיקה, עברית, אנגלית, היסטוריה, תנ"ך, דקדוק, הנדסה, פיזיקה, כימיה, וכמובן גם ערבית. שם היא לומדת ביחד עם בנים ובנות ורוקמת את עתידה. היא שואפת להיות... שוטרת. לא. לא רק בגלל המדים, שהם יפים. לא רק בגלל הכוח הנתון בידיה של שוטרת. "אני אוהבת לעשות סדר. לגרום לרגש ביטחון. לחנך לאחריות לנימוס. ואלה אני רואה בתפקידה של שוטרת." אבל אם אבא לא יסכים או האח לא יסכים תישאר בבית. אבל ידוע כבר מראש שמה שמונאף בת השבע-עשרה רוצה – יקום ויהיה.

למה רבים על אבא-אמא

ובכן, עד שיערכו את השולחן ויצלו את הבשר, הלכנו לבקר בבתים האחרים. עומדים הבתים רחוקים זה מזה, בלי סדר ובלי תכנון, שומרים על פרטיות המאהל. קרוב, ועם זאת כל אחד לעצמו. ושוב בית על עמודים, רב מידות ורב חדרים, ובית נוסף הולך ומוקם לידו, לבן. הבן וגם האב משרתים בצבא. גששים הם. ואת שני הבתים, בני הקומה האחת – מחבר גשר.

"למה גשר?"

"כי עוד מעט יהיה אבא זקן, וקשה יהיה לו לטפס על מדרגות" (עשרים מדרגות...) מסביר הבן בן השמונה-עשרה על אביו הזקן, בן השלושים וחמש הגשש בעל השפם, כתפיים איתנות, ראש גאה. שפניו צעירות כפני חתן.

"הדור הצעיר מוכיח עכשיו דאגה רבה לזקנים – צוחק המארח. פעם – היו רבים ביניהם בנים אצל מי יהיו אבא-אמא הזקנים. זה אמר אצלך וזה אמר אצלך. עכשיו צועק כל אחד אצלי. למה? הנה חידה."

"למה?"

"בגלל הביטוח הלאומי. אבא אמא, כמו שהם זקנים, מכניסים לך אלף וחמש מאות לירות. ומה הם כבר אוכלים? כזית אוכלים! ויש גם מי שיטפל בתינוק, ויעשה בייב סיטינג כשרוצים לקחת את האישה לבקר אצל איזה ידידים יהודים. יעני – להחזיר ביקור עם כבוד..."

אי – נאנחתי מכל הלב – וחרזתי את המשל שלמדתי בשיעורי הערבית באולפן עקיבא, משל האומר "זקן בבית – ברכה בבית. 

"אהה." אמרו כולם בהסכמה. "הזמנים השתנו."

"ואנחנו תמיד מביאים אתכם לדוגמא של כיבוד אב ואם. של דאגה לזקן. אנו אומרים – השבט מגן. אנו אומרים: לא תראה בית זקנים אצל הערביים, הדרוזים והבדווים. זקן בבית – ברכה בבית."

"ואת רוצה לדעת מי אשם? אבישי אשם שארח את יאסר, ויאסר חזר הביתה ואמר: אני רוצה כמו אצל החבר שלי. אצל אבישי... ואנחנו עושים הכל כמו אצל אבישי. וזה עולה. הרבה עולה. אף פעם לא מספיק."

מישהו הביא מכתש עץ לטחינת הקפה בקצב המזמין את בני הכפר. הישובים על המחצלות התחילו לנוע לפיו, נדחפים לקום ולרקד, ולא עבר זמן רב והכפר קיבל את הבשורה והשכנים האחים ובני הדוד הזאטוטים התחילו להגיע מכל קצה.

ויהי ערב ויהי בוקר יום שני

מכל עבר נשמו בקצב. חלמתי על הכבשים שבמכלאה, והטלאים היתומים שבאו ללקק את ידי, כי אין להם אם. נר תמיד חשמלי זרק קרן אור רכה בחדר שלא שולחן בו, ולא ארון, ולא כיסא. חדר ריק למן הפנלים של הרצפה ועד לתקרה. ואילו הרצפה כולה מכוסה במזרנים ושמיכות וראשים, שניים שניים – זה ליד זה – נושמים בשקט. וטוב וחם בחדר המלא הזה, שבו ארבע מבנותיו של מוסטפה, ארבעה ילדים קטנים, ושתי אורחות...

זכרתי משפחה מרובת ילדים שבאה לטעון לפני שקשה להם, שהנה הם חמישה בחדר אחד. אמרתי להם אז – האמינו לי, קשה יותר להיות אחד בחמישה... חדרים... והנה למוסטפה חמישה חדרים אבל ישנים ביחד. חמישה בחדר, שישה, עשרה, מלוא כל הרצפה. 

מן המרפסת הגדולה הפונה אל השדה ואל ההר, הגיעה נשימתם הקצובה של האורחים מן הקיבוצים. היתה שעה מאוחרת מאוד כאשר שכבו לישון, רגליהם כבדות וראשם סחרחר מזלילה, מריקודים, משירה.

פתח את הריקוד זקן, בדחן שהובא במיוחד לרקד לפני בני הנוער, עמדו כולם סביב והסתכלו. אחרי כן נכנסו לתמונה האורחים, והמארחים עומדים סביב ואינם מצטרפים. אחר כך דחפו למעגל נער ישראלי שנראה מבוגר יותר ולא "בא לו" לרקוד. ריקוד, זה מקרב את הלבבות. צריך לשבור את הקרח, - כמו האיצו בו.

והוא רקד, על אפו וחמתו רקד כמו גם זו משימה ביטחונית, שחייבים גם בה. אורקוד – אורקוד, יא שבאב. טול על כתפיך הצעירות גם משימה זו. אנחנו נתחבא מאחוריך. כמו בגולן; כמו בסיני, כמו במעוזים. אנחנו, המבוגרים קצת פיגרנו. קצת הזנחנו את קירוב הלבבות. הלא שמעת ברדיו ובטלוויזיה, וגם מפי גדולים וחשובים שמעת שחטאנו כלפי המיעוט הערבי בהרבה תחומים, ובעיקר מבחינה חברתית חטאנו. וגם לא עשינו די לגבש את הגאווה הלאומית שלהם, אז רקוד נערי. כמו שכולנו מרקדים עכשיו.

הנער המרקד נטל על כתפיו זאטוט מבני המקום, שלא ידע למה זה מגיע לו. הילדון בכה קצת – אבל ישב על הכתפיים של הנער המרקד, ריקד באמצעותו, וכי היתה לו ברֵרה.

"אל יבנה הגלילה, אל יבנה הגליל."

ויהי ערב ויהי בוקר יום שני...

יש שאלות!

מתחת לעמודי ביתו של מוסטפה נאספו עם בוקר לשיחה. דובר להיאסף בשעה שמונה, אך מי יכול? המארח הכין את ארוחת הבוקר הכפרית, הכל תוצרת בית, לא כמו במשקים היהודיים בימינו, אפילו האורחות מן הקיבוץ הכינו סלט פירות...

לשיחה באו עם "המשפחות המאמצות" שלהן, קבוצה קבוצה עם בעיות "משפחתה". והיו שאלות על הפקעות. 

"למה לא הביאו אותנו קודם לכן לכפרים?" 

"למה לא לימדו אותנו ערבית," 

"למה אנו חיים זה בצדו של זה ולא מכירים זה את זה?" 

זכותם של יהודים לשבת בישראל – 

ומעניין היה לשמוע שאלות אלה מפי הנוער הישראלי ואילו הנוער הבדווי מסביר... מנמק... השיחה חסרת עוקץ, כעין שיחה תיאורטית, אופנתית, על הנעשה אצל אחרים... וצרותיהם של אחרים קל כידוע לשאת...

ואז, מאי שם, הופיע בדווי זקן, בכל אופן כך התייחס לעצמו, ותבלול בעינו, בא כגל של כאב ולבו מלא מרירות. שטח טענותיו לפני מוסטפה, בלשון מהירה, בבדווית מתנגנת של הצפון. 

"דבר, דבר יא אחי, האורחים גם הם רוצים להבין." 

"אז יש הר גדול" אמר סלאח דבס כעביה. "אנחנו גרים על יד ההר ואין לנו אוכל בשביל הצאן שלנו. מכפר חגג ועד רמת-הדסה אין שדה לרעות בו את הצאן ואת ההר לקחו ושמו עליו גדר מסביב ולא נותנים לעלות. ולהשכיר אדמה אחרי קציר, כמו שנהגו לעשות פעם, גם כן לא רוצים היהודים. ששת אלפים דונם יש על ההר, יש מספיק בשביל אלוני-אבא ובשביל בית לחם הגלילית וגם בשבילנו יש.

"לא עולים יותר על ההר. למה אסור לנו לעלות על ההר הזה? הוא לא רכוש פרטי – הוא של הממשלה. הוא של כל האזרחים."

בני הנוער מקשיבים כנאשמים.

שתי עיניים תחת עין

כדי לסיים – אביא את הסיפור שבו פתח גיורא את היום השני:

*

"לפני ארבעים שנה פחות שנתיים, כלומר – כשהירח יהיה מלא, ימלאו שלושים ושמונה שנים להרצחו של אלכסנדר זייד, אבי. אנחנו אחי ואנוכי, נשבר לנו לחכות ולחכות להבטחות הפלמ"ח שימצאו את הרוצח וישפטו אותו. דם אבינו קרא לנו. החלטנו לעשות כמנהג המקום: לנקום את דמו בדרך המסורתית.

לילה אחד יצאנו אל הסביבה בה נרצח אבא. הלילה היה חשוך התקרבנו למאהל. תפסנו מחסה מאחורי תלולית, שלפתי רימון, שיחררתי ניצרה, עוד רגע והרימון ימצא את דרכו למאהל ויעשה שפטים ביושביו. שתי עיניים תחת עין...

עוד אני מחזיק את הרימון מעל ראשי, אמרתי ללבי: הבה נקשיב לשיחם, הבה נשמע מה הם אומרים לפני מותם, המרצחים הללו.

אנחנו היינו בחשכה והם היו באור. ראיתי את האוהל של הגברים, עם קומקום הקפה, ראיתי את האוהל של הנשים ואחת יושבת בפתח ומניקה תינוקה, שמתי אוזני לשמוע מעשי התפארות ותכנוני רצח מחודשים ושמעתי אותם מדברים על גשם, על שדות טובים למרעה, על מחיר החיטה, על שמחת חתונה קרבה...

החזרתי את הניצרה בזהירות. הקמנו גל אבנים ושמנו כדור רובה פונה למאהל. סימן אצל הבדוויים – נפשותיכם היו בידינו ולא עשינו המעשה...

לאחר שנה נתפס הרוצח בידי יחידה של הפלמ"ח, נשפט והוצא להורג. יגאל אלון התנגד שבני זייד יהיו בין המבצעים. וכל הפרשה כולה הרי היא כתובה בספר הפלמ"ח בעמודים 221-217. שם הרוצח היה קאסם מוחמד טבאש...

ואצל בני השבט הזה אנו מתארחים היום."

 
לייבסיטי - בניית אתרים