לעזה – לא על טנק אלא ברכבת

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1972 >> לעזה – לא על טנק אלא ברכבת

 

10.11.72

לעזה – לא על טנק אלא ברכבת

"כל דבר אני מבין," אמר מישהו לתוך החשיכה. "אבל 'להיהרג' כדי להביא תחבורה זולה יותר לעזה – זה נבצר מבינתי. עם משונה הם הישראלים. תן להם סכנה והם רצים."

"הנבצר מבינתו" כיווץ ראשו לתוך מעיל-שדה חם שאך זה הוצא מן הנפטלין, כשאר התימהונים שנאספו באישון-לילה בתחנת הרכבת הדרומית והלא-פופולרית של תל אביב, כדי להגיע עם שחר לעזה ומשם לנסוע חזרה ברכבת הראשונה מעזה לתל אביב.

שתים אחרי חצות ביום רגיל בשבוע והרכבת חוגגת את חגה הפרטי. במחנה הפליטים ג'באליה נורה חייל ונפצעו שניים, ועשרים וכמה גברים ש"אכלו" את שיניהם ברכבת ישראל, יוצאים ב"סיירת" מפכ"ל הרכבת ובראשם מפכ"לם החדש, יהודה רשף, שהיה ראש מחלקת מבצעים במטכ"ל של צה"ל. ייתכן שבכל "השקה" של קו חדש מתרגשים, אנשים קשוחים אלה; אך ייתכן מאוד, שהלילה ההתרגשות הרבה יותר גדלה, שכן היא מלווה בתחושה של מעמד היסטורי.

פסים שלא ידעו נוסעים עשרים וחמש שנים – שוב יסיעו פועלים לעבודה, אנשים לבילוי זמן, ילדים לבתי ספר, עקרות בית – לחנויות ושווקים. לעשרים וחמש שנות קיום המדינה – יגישו אנשי הרכבת שי צנוע – שני פסי ברזל ל"חיזוק השלום". מליצות? אבל הן אינן שלי. כך מדברים עמך ישראל אנשי הרכבת, כשחושך סביב וניתן לומר לתוך הלילה דברים היוצאים מן הלב. בישראל שאומרים כי איבדה אידיאלים ונשארה עם מלחמות בן-אהרון ופשיטות שילוני.

עוד ניסע לביירות

כך אומר מנהל המוסך העובד כבר ברכבת יותר מארבעים שנה, כך אומר המהנדס במבטא הרוסי-סיני הכבד שלו, ובערך כך אומר נהג הקטר שעדיין זוכר את הפסים לקנטרה, וכך אומר אל"ם (מיל.) יהודה רשף בדרכו שלו: "את עזה אני כבשתי ואנחנו חוזרים לא עם טנקים. חוזרים עם רכבת..."

"כמעט שלא יצאנו," מגלה לי מזכיר ועד העובדים, העומד עמנו בתא הקטר (עד מחסום-ארז כובדתי ברשות לשבת עם המפעילים. "במחסום גברת, תעברי בבקשה לתוך הרכבת פנימה. כאן מסוכן").

"מדוע כמעט לא יצאתם?"

"ערב פתיחת הקו לעזה כמעט פרצה שביתה באו אנשי הוועד לטעון בשם הפועלים, כי בקו מסוכן צריך לשלם כפליים. עובדי הרכבת נמצאים בדירוג הנמוך ביותר בין אנשי התחבורה. והמנכ"ל הרביץ להם נאום..."

"איזה נאום זה היה... כמעט פרצתי בבכי..." מודה נהג הקטר בחצי צחוק-וביותר מחצי-רצינות. אנשי הוועד באו וטענו: "או תוספת או לא נוסעים..." וכעת הם נוסעים ברכבת הראשונה, כל אנשי הוועד, כחיל-חלוץ. שיראו אנשי הרכבת שאין מה לפחוד, שלא מטילים עליהם משימות שאין הוועד והנהלת הרכבת מוכנים לבצען ראשונים. ועוד טעם מתלווה למשימה: הטעם הישן-נושן של "כיבוש עבודה". ורוקמים חלומות על רכבות מהירות יותר, על קרונות הדורים, על מסילות מן הגולן ועד שארם-א-שייך...

יהודה רשף, שמי שמכיר אותו מן הצבא (ורבים מכירים את המפקד המחמיר והנועז) יודע איזה שתקן הוא, רוקם את חלומו שלו לרכבת ישראל: "את הגשר בראש הנקרה – זוכרים אותו? ובכן, אני הייתי בין מפוצציו. ואנחנו עוד נתקן אותו וניע לביירות. אפילו כבר נהיה במושב זקנים, עוד ניסע לביירות ברכבת, על הגשר ההוא..."

מה יהיו מועדי נסיעת הרכבת מעזה?

"יצאו בשעה 5:14 ויגיעו לתל אביב בשעה 7:09," אמרו לי והוסיפו שהנסיעה תארך שעתיים ועשר דקות, והחשבון איכשהו לא הסתדר.

שישים ושישה קילומטר הוא המרחק בין תל אביב לעזה, ולגבי מרחק קטן זה, זמן הנסיעה ארוך. אבל יש תחנות בדרך, והמסילה טעונה בדיקה ביטחונית חוזרת ונשנית. הרכבת – יש לה משימה לצאת וגם להגיע. בשלום. נסיעה ברכבת זולה יותר – חמש וחצי לירות הלוך וחזור, (כמחצית דמי הנסיעה באוטובוס) ובטוחה יותר ונוחה יותר, ומקטינה את העומס בכבישים.

אפילו מזמן התורכים

רציתי לצחוק. עומס בלילה? עומס בטרם שחר? אחר כך התביישתי. שעה שאנחנו ישנים שנת ישרים – יוצאת ישראל לעבודה, ועוד איך יוצאת. שעה שהרכבת פילחה לה את החשכה, כמו השמיעה בדרכה שירת "קום התנערה"... תחילה ראינו רק בתים ספורים שחלונותיהם מוארים, ובמידה שהתקדמנו רבו החלונות המוארים. בין שלוש וחצי לארבע לפנות בוקר כבר ראינו תנועה על הכבישים, ואנשים יוצאים לעבודה, מצפים להסעה, דוחפים עגלות לשווקים. 

"אתם עוד פוגשים באנשים שעבדתם איתם בשנות המנדט?"

"בשנות המנדט? אפילו מזמן התורכים", צוחק מישהו.

איזה פגישות היו אלה! ב-10 ביוני 1967 נסע "שיש", נהג הקטר, לקנטרה. הערבים שם לא ידעו מה לעשות בו מרוב שמחה. "יש לנו מהנדס ותיק, נחמני. לקחתי אותו לאל-עריש", מספר שמואל פישר, מזכיר ועד עובדי הרכבת. "חצי עיר הלכה אחריו..."

ועוד מספר פישר: בחמישים ושש-שבע העסקנו קבוצת עובדים, פועלי רכבת שעבדו אצל המצרים. כשבאתי לשלם תשלום אחרון לפני הנסיגה כבר לא נתנו לי להיכנס, וחזרתי עם הכסף. בשישים ושבע, כשחזרנו ובאתי לארגן מחדש פועלים לעבודה – באו אנשים ואמרו לי: 'אתה זוכר, חווג'ה פישר, נשארת חייב לנו שכר עבודה'. אמרתי שאברר ואבדוק. באתי למנהל הכללי ואמרתי לו: 'אנחנו חייבים כספים לעובדים מעזה, עוד ממבצע סיני'. אמר: 'חייבים? שלם להם'. ביררנו בספרים. היה חוב של ארבעת אלפים לירות. הבאתי להם את הכסף לעזה. הם לא האמינו למראה עיניהם..."

צבא חיילים וצלמים

כן. יש אחווה בין מפעילי רכבות. משהו מעבר להבדלים של עם ולאום. כמו שיש אחווה בין יורדי ים. מין חברותא. מין אחריות הדדית. מין אהבה משותפת. רכבת זה דבר נפלא. עם טעם ועם ריח. עם משימות ומבצעים. ובקבוק קוניאק וחברת גברים ממושמעת. זה מין מנגנון שדורש שכל ותושיה ודייקנות של שעון.

וכך נוסעים ומצ'זבטים וזוכרים נשכחות ומתכננים עתידות ואחד מאנשי הוועד עומס תרמיל של "קונדוקטור" וכובע שרד על תלתלי כסף נוסח-היפי אשר לו, שותים קפה חם מתרמוס, ומישהו מציע עוגיות מאפה ידיה של הרעיה, ומי שאינו רגיל בעבודה בלילה, "מת" מעייפות ובקושי מצליח לגרש תנומה מעפעפיו, עד שמגיעים לצומת ארז.

בבת אחת אנו מוצאים את עצמנו ב"חזית", מוקפים חיילים מצוידים במקלעים, מגלי-מוקשים, מכשירי קשר, מכוניות משוריינות וצבא שלם של צלמים עם זרקורים מן הטלוויזיה הגרמנית, האמריקנית – ו"גאנדי" אלוף הפיקוד.

עלו גם "קונדוקטורים" לבושים בתלבושת שרד מעזה, חיוורים ומתוחים. את נציגת המין החלש העבירו אחר כבוד לאחד הקרונות הפנימיים ולאחר שהדרך נמצאה כשרה, יצאנו לעזה.

"אתה רועד, קר מה?" שאלתי איש גבוה שעמד על ידי, ראשו מחוץ לחלון, מביט בתחנה המתרחקת.

"אני לא רועד. אבל אני מודה ומתוודה שאני מתרגש", ענה לי במבטא רוסי-סיני מר סלוצקי, מהנדס מחוז הדרום ברכבת. "אנחנו מתרגשים, כי בונים מחדש כבר פעמים אחדות. אני מקווה שהפעם זה יחזיק מעמד יותר זמן. הם חיבלו פה הרבה בזמן ההתשה. זו היתה התחנה שספפו נהרג בה..."

שהקרונות יהיו מלאים

פיסת-ירח מאירה שמים ים-תיכוניים עם צריחים ומגדלים. המואזין קורא לתפילה. מתחרה בו התרנגול. באופק – עזה חשוכה. אורות צצים ועולים בחלונות. לא בהירים כמו בישובים היהודים. מגיעים לתחנה. היא מסנוורת את העיניים באורותיה. ברחבה שלפני התחנה התקהלות גדולה. פועלים, בעיקר גברים, צעירים, זקנים וצרורות בידיים נדחקים בתור - - - לאוטובוסים. בתחנת הרכבת עצמה, הקופה פתוחה, בעל תלתלי הכסף הארוכים, שמתחזה כקונדוקטור, ואולי קונדוקטור אמיתי הוא – רץ לקנות כרטיס. להגדיל את המחזור. גם עובדי רכבת אחרים עושים כמוהו. ואולי כדי שתהיה מזכרת. 

בתחנה עצמה – המון צבא – וכל הממשל. אם התכוננו לצרות ואם רצו להגביר את החג – את הנוסעים הפוטנציאליים הבהילו. לפחות באותו יום ראשון של חידוש רכבת הנוסעים בקו עזה תל אביב.

אולי היה זה דמיוני, או אולי הזיכרון מטעה אותי – הייתי עייפה עד מוות – אבל מתרוצצת במוחי תמונה של אותו קונדוקטור, ניגש לקבוצת ערביים ומשדל אותם לנסוע ברכבת שלו. "יותר בזול – הוא אומר. נוסעים נוח. תפדל – תעלו. אין פחד. הנה גם אני נוסע. ואני אבא לילדים. רוצים שיהיה לכם טוב, שתגיעו בשלום לעבודה – צ'יק צ'ק. תפדל – תעלו..."

נעים לראות, שלפקיד ממשלתי יכול להיות כל כך אכפת. שכל כך אכפת לקומץ האנשים הזה שהרכבת תצליח. שקרונותיה יהיו מלאים. אפילו נעים היה לראות את הקנאה בעיניהם, שעה שהסתכלו בתורים הארוכים של המצפים למקום דחוס באוטובוס.

"מחכים לתפוסה של 75 אחוז לפחות," אמר בשקט בוטח המפקד, "סליחה המנכ"ל החדש של הרכבת. יש אלף מקומות ישיבה ברכבת זו."

"אינשאללה..."

"גם כשהחלו בהסעה באוטובוסים של 'אגד' לא היו נוסעים. יהיה בסדר. סוף סוף מה אנו מביאים לערביי עזה, סוס טרויאני? אין להם מספיק עבודה בעזה ומוכרחים לנסוע למרכז הארץ. מקבלים שם גם שכר-עבודה כפול ומכופל. אנחנו מביאים להם תחבורה מסודרת, נסיעה קלה ונוח בלי עצירות לביקורת. אפשרות של מנוחה אחר יום-עבודה. זו לא רכבת רווחית. זו נתינה. לא ירצו, לא יסעו. נפסיק אותה. ההפסד יהיה שלהם."

 
לייבסיטי - בניית אתרים