"לעצמי"

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1976 >> "לעצמי"

 

4.4.76 לציפורה מרידור 

"לעצמי"

אחרי שנה היא חזרה. נסעה לשבועיים – ונתקעה שם שנה תמימה. וכאן, בארצנו המבולבלת, היתה חסרה כאוויר לנשימה. חסר היה ביתה הפתוח תמיד. חסר היה האור בחלונות עד השעות הקטנות של הלילה. אך בעיקר חסרה היא, שתמיד קיבלה אותך בסבר פנים יפות, בעיניים קשובות, אפילו לא הוצאת הגה, הלכת משם כמו אחרי וידוי מטהר ונבון עצה.

על כן, מששוב הואר האור בחלונות, התחילו לנהור לשם כל הידידים. השמועה פשטה חיש, באלחוט של נשמה. אני, שאף אני חזרתי מרחוק, הנחתי לה לנוח, אבל לפנות ערב כבר הייתי בדרכי אליה. ובדרך סרתי לחנות פרחים קטנה המצויה ברחובנו.

חנות קטנה, מעין קיוסק. מבחר הפרחים בה מועט, אפילו עלוב. הוורדים חיוורים ומרכינים ראש בעלפון, מעט כריזנטמות המזכירות בתי קברות, צפורנים סוג ב' ועוד מיני סוג ב'. לעומת אלה רב מאוד מספר הזרים היבשים, שעליהם ופרחיהם חומים-צהובים. מתים מאוד פרחי האלמוות.

"זר כזה, גברת, זה לנצח. מה נצח – זוכרים אותך, שנה, שנתיים, אפילו עשר."

לכו והסבירו למוכר, שהפרחים כוחם – בחולשתם. יופיים – קוצר ימיהם. "אדוני, פרחים הם מתנה יפה, כי הם בני-חלוף, ויש נחמה בעובדה, שימיהם קצרים מימיך."

מוכר הפרחים שמט ראשו לצדדין ודמה לוורדים הדהויים המתעלפים בחמסין. אחרי כן גירש את דברי כאילו היו זבובים, ניעור ושאל דוגרי: "גברת, איזה פרחים את רוצה. בקיצור?"

*

ראיתי, שאין קונים לסחורתי, בחרתי לי אפוא מסחורתו. שלוש כריזנטמות צהובות, חמישה איריסים סגולים. הזר נראה קטן ועלוב, אינו הולם את גודל השמחה לשוב הידידה, הוספתי אפוא עוד שתי כריזנטמות.

"כמה?"

"חמישים וחמש לירות."

"כמה???"

"שמעת. בעלי אמר לך. חמישים וחמש לירות" באה העזר-כנגדו מאצל המפתן, לפניו ישבה על שרפרף וסרגה משהו בכחול.

"חמישים וחמש לירות?!

"לא, גרושים!"

"מוישה, לך ושב על הכיסא. תביטו איך החוויר. לך, שכך אחיה, לך," פקדה והוסיפה תוקף לדבריה במרפקה. והבעל ישב בין ברז המים לדוכן, ואילו האישה ניצבה בין שנינו, גדולת חזה וגאת ראש.

"מאדאם, את חושבת שזה ביוקר? ומה עכשיו בזול? בשום חנות פרחים לא תקבלי יותר בזול. את קונה זר ענק" – אמרה האישה.

"אמת היא אמת," התנגד הבעל מאצל הכיור "חמישים וחמש לירות זה ביוקר. אפילו ביוקר רב. אוי ואבוי שהגענו לכך. עשו מהכסף שלנו זבל עשו. אלא מאי. אגיד לך..."

*

אולי תתן לי לטפל בקונה?! מוישה, תזכור מה שאמר הרופא."

"אני לא מתרגז. שנינו באותו צד של הבריקדה. אני לא מתרגז. סתם מדבר. אני רוצה להסביר לגברת, שלא פרחים היא קונה. מס הכנסה את קונה, גברתי. חמישים אחוז של מס ההכנסה שאני משלם. לא אני משלם – את משלמת. אני רק פקיד חינם. גובה אצלך ומשלם להם. 27 וחצי לירות משלם להם בשבילך. בדיוק כך. וזה לא הכל. מגדל הפרחים משלם על חשבונך איזה שתים-עשרה לירות מס הכנסה, הפרחים באים הנה במכונית, לא במרבד קסמים. והנהג משלם חמישים אחוז לפחות, איזה ארבע לירות. ואיפה המסים העקיפים שלי? ואיפה הוצאות הייצור? על חשבונך, גברתי. וזה עוד לא הכל.

"איפה חנות הזרעים, ואיפה מים, חשמל, זיבול, מסים עירוניים, חמסין, ביטוח, שמירה, קרן פנסיה? בקיצור, אם תסכמי את כל מס ההכנסה של האנשים שעסקו בפרחים האלה עד שהגיעו אליך, תגיעי למסקנה, שאת קונה פרחים אולי בשתי לירות, או שבעצם להיפך, את מקבלת במתנה איזה שתי לירות פרחים. איפה בעולם כולו אפשר בימינו לקנות כל כך בזול פרחים, הא?!"

*

ראיתי שכך, מיהרתי לשלם למוכר הפרחים, פן יתחרט. אלא שלא נמצא בכיסי סכום זה. שלפתי אפוא במהירות פנקס המחאות, הוכחתי זהותי בעזרת תעודת-זהות, מיהרתי לרשום תאריך, סכום, חתימה, ואז ביקשתי לקבל את שמו, כדי לרשום גם אותו.

"אין לך מזומנים?" – שאלה האישה.

"אני – אני. הראיתי לך תעודות. הכסף בטוח."

"אבל מי משלם בצ'קים בשביל פרחים עלובים?" – טען הבעל.

"בשביל פרחים יש לי," הסברתי לו "אין לי בשביל המסים."

"מוישה, שב," האישה בתוקף. ואלי, ברוך וכלאחר יד: "תכתבי בבקשה לעצמי."

"לא, חביבתי. אחרי כל נאום המסים, פקיד חינם וכל השאר, אני כותבת רק על שם מקבל הכסף, או על שם מס הכנסה."

"הקונה שלנו נורא עליזה. טוב, אל תכתבי כלום. בשורה 'לפקודת' תשאירי ריק. אנחנו כבר נמלא" – נאום העזר כנגדה.

"רק את השם שלכם!"

"גברת," אמרה האישה והחלה מסירה את נייר העטיפה מן הזר "אני לא מכרתי לך פרחים ולא מוכרת לך פרחים. תהיי בריאה."

"זהירות," זעקו עיניים קמות בפנים מלבינות של האיש "אישה, מה את עושה?! את לא רואה עם מי יש לך עסק. זו עוכרת ישראל. זו מלשינה של מס הכנסה. לא לשם שמים. עשרה אחוז היא מקבלת. מים! מים..."

*

הגשתי לו כוס מים ותמכתי בראשו. האישה התרוצצה אנה ואנה, כובשת זעמה. עוד לא נשמע כדבר הזה. יושב לו זוג אנשים צנועים שיצאו לפנסיה, אנשים שהקימו כאן משפחה שנייה אחרי ששכלו את המשפחות הראשונות. אולי נולד להם בן משותף, ואותו בן אולי נפצע במלחמה. ואולי משרת במילואים ומחרף נפשו למעננו. ואולי ערירים הם, ואין להם איש בעולם הזה, זולת בן הזוג, האוד המוצל מאש, ואותו איש לבו חלש, - ובאה קונה, ובמקום לתת פרנסה, מביאה אסון על ראשם. ולחשוב שזה קורה במדינת ישראל. שכך נוהג יהודי ביהודי. ולחשוב שלמען זאת נלחמנו, לכך פיללנו אלפיים שנות גלות...

"קוראים לו מוישה זוכמיך קוראים לו. נרגעת?!"

רשמתי לפקודתו כפקודתה, נטלתי את הזר והלכתי לבית ידידתי. עוד אני יוצאת וכבר אני מצרה על כל הטרגיקומדיה שחוללתי בחנות הקטנה והעלובה. כבר הייתי נכונה לשוב על עקבותי, לרשום צ'ק חדש, "לעצמי", ולהרגיע את היהודי הקטן. אלא שבאותו רגע ממש שמעתיו נאנח, אוי, וקול האישה עלה בבהלה והוסיף ברכות בצרור מהיר – שלוא נתקימו בי, היה זר הכריזנטמות ממלא עתה את ייעודו.

*

את זר הפרחים החבאתי מאחורי עציץ, בחדר המדרגות. איך אתן לידיה זר מקולל?! אחרי הביקור נטלתי אותו ממסתורו והבאתיו לביתי.

לא שבעתי ממנו נחת. לא היה מכוער, אך גם יפה לא היה. ככתם צבע הוסיף מעט מאוד נוי אבל גם עינוי. כמו נכנסה בו רוח והיה חוזר ומשמיע את דברי "הברכה". וגם בחלומי הופיע. באישון לילה זרקתי אותו לפח הזבל שבחצר.

בטרם שחר, אשר יגורתי בא: באו אוספי זבל ונטלוהו להם. רדפתי אחרי מכונית הזבל, מסבירה שלא כדאי. שמסוכן. שעל הזר הזה "לעצמי" רובצת קללה.

"רוצה אותו בחזרה?" – שאל איש הזבל, וראשו נד בלא אומר: בזבזנית שכמותך! מי זורק זר יפה כזה לזבל? וקמצנית שכמותך! מי דורש פרחים חזרה מן המזבלה?...

"איזו ארץ מבולבלת ארצנו..." – נאנחו אוספי הזבל.

 
לייבסיטי - בניית אתרים