לקט, שיכחה ופאה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> לקט, שיכחה ופאה

 

9.6.70

לקט, שיכחה ופאה

גילדרמן בא להגשים. עשרים וחמש שנים היה נוסע בין ארה"ב לישראל, פעם, פעמיים, שלוש פעמים בשנה היה בא אלינו. גבוה. מתרגש. נואם בלהט ומרגיש קצת בושה באזור הלב. כמו כל נאה דורש ואינו נאה מקיים. איך, איך יכול הוא לעלות והוא עדיין צומח שם. חייו שתולים שם, באמריקה זו – ואמריקה זו שתולה בתוכו.

זאת ידע בניו יורק, בידיעה שמעבר לתודעה. אך כשהיה בא אלינו היה חי באמת. הכל רתח וגעש. הכל היה צבעוני, חם, בוער, כדאי. "בניו יורק אתה רק קיים, בן אדם. כאן אתה חי. מבינים את ההבדל?!" היה מטיף לכל מיודעיו. היה מוכן לצעוק כך ברחובות, בדרכים, בשדות. ואולי אף צעק...

יבוא יום, הוא ידע בבירור שיבוא יום והוא יעלה לישראל. בראש קהילה גדולה יבוא. זו אשר תלך אחריו, וזו אשר שלח לפניו. והנועם שבמחשבה היה מדחיק לחלוחית שיאה היא לנשים ולעיניו של עסקן, אך לא לעיניו של איש עסקים ומעש.

אבל לציונים שבגולה נאות הדמעות. את אהבת ישראל, את הכמיהה לשיבה של ממש, מקבלים היושבים בציון כמחמאה אישית. יוצאים לקבל את פניו של האורח משם כמו שיוצאים להקביל פני כלה. עם פרחים ביד, בלב... עורכים קבלות פנים, נפטרים מכל עיסוק אפילו הוא חשוב ונפגשים בארוחות צהריים דשנות, בשיחות, בארוחות ערב וקונצרטים. "נו, גילדי (לשם החיבה) נו גילדי, מתי תחדל להיות אורח פורח. מתי תקום כבר ותעלה?..."

"רק אביא את העסקים לעמידה ברשות עצמם ולא רואים אותי יותר שם..." היה חוזר ועונה.

אך כאשר הביא את עסקיו לאותה "בגרות", לאותה עמידה ברשות עצמם, התחיל לעבוד על הקהילה השלמה שיביא עמו. עכשיו היו לו נאות, הדמעות הללו של אהבת ציון. הרי היה לעסקן. עתה היה בא לישראל חמש, שש פעמים בשנה. והיו קוראים לו הנה להתייעצויות. ושמו הלך לפניו, כמו האור לפני הפנס. מספיק היה שירים טלפון ומן העבר השני של הקו יישמע קול מלא שמחה: "גילדי, מתי באת? שלשום! תתבייש לך. ולא צלצלת מיד. מוכרחים להתראות. בוודאי. תבוא אלינו. מה? אתה נוסע מחרתיים? אז נבוא אליך. מתי אתה פנוי. חבל שלא תוכל להישאר לשבת..."

וכשהיו נפגשים, לוגמים משקה בקרח, משוחחים על דברים שהם שורש וגרעין, יוצאים מעם פניו בחיוך טוב על שפתיים. "מספיק, בן אדם! מתי תקום כבר ותעלה ותחיה בינינו. ויהיה פנאי להתראות כראוי ושהות לפתח יחסים של ממש. מה יש לך שם?"

*

מה יש לו שם?

יש לו שם משפחה. אשה שנתגרש ממנה ונשאר קשור אליה באזיקים של איבה שורשית, עמוקה פי שבע מכל אהבה, ואשה שנייה, צעירה ויפה כאלילה יוונית. סרבנית היא וזרה ואינה רוצה לשמוע כלל על עליה לישראל. היא לא תוותר על הבית המרווח, על אורח חיים עצל של מותרות לאים. והוא אוהב אותה בכמיהה ובכעס, בערגה ובגינוי עצמי. מתגעגע אליה אפילו היא בין זרועותיו. היא אשה שאי אפשר לברוח ממנה, כי אף פעם לא מגיעים אליה באמת. והיא מייסרת אותו. את יומו ואת לילו, את זכות-השבות שלו.

ויש לו "שם" עסקים שאמנם עומדים ברשות עצמם, כי "היו לחברה ציבורית", וזה עסק ששונא לא יידע טעמו.

חשב – "יילך פומבי", כמו שאומרים באנגלית – וישתחרר מעול. יוכל לקום וללכת לכל מקום שירצה. אבל לא כך הוא. עכשיו עסקיו אינם רק כסף, אינם רק הצלחתו שלו או כישלונו שלו. הם שורה קטנה וצרה בעיתון. שורה שעיני אלפים מסתכלים בה יום יום מחדש בניו יורק, בלונדון, בפריס וגם בישראל... אלפים נתנו אמון בחברתו, כלומר בו. אלפים השקיעו עמו את חסכונותיהם... "הפומבי" לא רק שלא שחרר אותו, הפומבי הזה כבל אותו.

ו"שם" יש לו בית גדול שבנה אותו. וכל החפצים ש"עשה" ושעשו איתו את דרך חייו. הם כבר אינם דוממים. אינם אביזרים שאפשר איתם ואפשר בלעדיהם... וישנה המאמי הכושית שלו, גדולה וטובה ונאמנה, שעדיין סורגת לו גרביים לחורף. סוודרים כבר קשה עליה להרים במסרגות הארוכות. והוא מקפיד להסיעה לכנסיה בימי ראשון ולהבטיח שייטיב דרכיו. שעוד מעט קט יבואו גם ילדים.

"נכדים כבר היו צריכים להיות לך, ואתה מדבר על ילדים" – נאום המאמי.

ויש "שם" פגישות מחזורים של בית הספר, של האוניברסיטה... וישנם שבילים שכבש ברגליו וספרים שאהב ומקומות עליהם מסופר בספרים הללו. וישנו הקלאב שהיה בין מקימיו – ומקומו בין הבריות, ונשים שהיו פעם נערות ואהבותיו הראשונות...

*

מה יש לך שם?!"

כבר אין לו. ארז, היטב ארז את כל אשר לו, וכמו באיזמל מנתחים חתך והפריד מכל מה שנקרא אייזיק גילדרמן את אייזיק גילדרמן האיש. הפריד בינו לבין הגידול הממאיר הזה שנקרא רכוש, נישואין, משפחה, הרגלים, מקומות, חובות, זכויות... מותר מכל המטען הזה – נותר בגפו בפעם הראשונה בחייו, בן חורין. צרר את גופו בנשמתו, מזוודה קטנה של "סוף שבוע" שבעצם מספיקה לחיים תמימים, וכי מה דרוש לו לאדם... ועלה לארץ האבות להתחיל בחיים חדשים, שאין בהם יומרות ואין בהם מיותר.

יומיים נדד ברחובות, רואה בפעם הראשונה בעיניו של אדם "שחתם" לחיות כאן קבע. אחרי יומיים אלה הרים שפופרת לבשר לידידיו: "באתי?"

"שלשום".

"ואינך מתבייש. למה לא צלצלת מיד?"

"ומתי אתה נוסע?"

"איני נוסע. אני נשאר כאן".

"כמה יפה. כמה נהדר. לא יאומן. ואיפה אתה מתגורר?"

"כרגיל בבית מלון. עד אשר אמצא דירה".

"גילדי, אנחנו מוכרחים להיפגש. רק תעבור לדירה שלך אל תשכח להודיע לנו את הכתובת".

*

היו אמנם ידידים שהזמינו אותו לבוא מיד. אבל שוב לא היתה זו אותה שיחה על דברים שהם שורש וגרעין. החג כמו ניטל מהם. היו שהבטיחו לצלצל אך לא צלצלו. וכי מה בוער? הרי הוא נשאר...

לפתע גילה שכאשר "כל החיים לפניך" אין פנאי לפגישות. דוחים.

לפתע גילה שכאשר באים לגור קבע, לא די במזוודה של סוף שבוע. האדם בגפו, בלי המטען שצבר, אין לו ערך. גילה שהגידול הממאיר הם לא האביזרים – אלא ה"אני". המותר מכל חובות ועטיפות. והיה לו רע. רע.

הארץ כמו נעלה שעריה בפניו. יושב הוא בתוכה זר ונכרי ולא שייך. מלחמה כאן. התעלה, בית שאן, טבריה. חיים צעירים מתבוססים בדמם. הוא רוצה לתת את חלקו. רוצה להיות אחד מכולם, כמו כולם. מלחמה כאן! – אך הוא פוגש אותה רק בעיתון, שומע אותה ברדיו, רואה אותה בטלוויזיה. לכל היותר מרשים לו להיות אורח מעבר לזכוכית, בתחנת דמים זו, אורח שמשאיר המחאה...

*

יום אחד, כאשר סובב ברחובות העיר באין-מטרה ואותו מבע בוהה של מיותרים בעיניו ובכתפיו המהססות, הגיע לשוק הצועק של רחוב הכרמל. היתה שעה מאוחרת של אחר הצהריים, או שעה מוקדמת של ערב. הרוכלים כבר לא צעקו בגרונות ניחרים, הפרחים כבר לא היו ססגוניים, העייפות הנצחית של מוכרי הירקות היתה כבר לא אכפתית. פקידים ופועלים בדרכם מ"מלחמת הקיום" עוד קנו ליד דוכנים חשוכים, ביד אחת סל, ביד שנייה עיתון ערב. עקרות בית דאוגות תמיד, העובדות בחוץ חדלו כבר למשש כל דבר מאכל ולעמוד על המקח ונחפזו לשוב אל ילדיהן. להאכילם, להשכיבם לישון סוף-סוף, להדיח כלים ולצנוח למיטה מיד אחרי החדשות. פה ושם נראו נער ונערה ממהרים לקנות קניות של "זוגות צעירים". שני מלפפונים, שתי עגבניות, עדיין עושים הכל ב"שותף". עדיין נהנים מן ה"ביחד".

ליד דוכן הפלאפל התנהלו העסקים כרגיל. זמן רב צריך לחכות כדי לקנות מן החריף החריף הזה, ולאחר מכן לנשום-לנשוף בלי קול, כמו דג שנזרק ליבשה. בעוד שעה, שעתיים, עם צאת אנשי ההצגה הראשונה, יהיה אף קשה יותר, ויתחיל הפרוספריטי האמיתי של הפלאפל. וישתו גם מיץ. וחתולים יתחילו בחינגת הלילה. ומכוניות של העירייה, יתיזו מים רבים ויטאטאו במטאטאים אוטומטיים. בחצות יהיה שוק הכרמל, כמעט רחוב... והדיירים מן הקומות יוכלו אפילו לעצום עין עד ארבע בבוקר. לעת עתה, עוד שעה טובה של סחר מכר עמדה על אבן השפה.

שוק יהודי. המוכרים, כל המוכרים, הדייג, מוכרת העופות שאצבעותיה אדומות בדם ושערה מלא נוצות, האיש הקטן היושב בפינה עם מעט פטרוזיליה ושום, הקצב ארוך הסינר, הירקן, מוכר השמלות ש"הקולקציה" שלו מתנפנפת ברוח – כולם יהודים הם. וכל הקונים הללו, החיילים, הנשים, הגברים המסתובבים בין הקליפות, וכל החתולים שברחוב – דומה שאף הם מייללים בעברית.

הנה ייגש לאדם הראשון שייקרה על דרכו, ייגש ויאמר לו: "אמור לי ברוך הבא. אני באתי מאמריקה לחיות פה. שמי גילדי. גלעדי בעברית. מה השם שלך? אנחנו אחים, אתה יודע?"

למי ייגש, הא?!

בחנות שמולה עמד וחשב כך, עסקו כבר בהכנות לסגירה. עמדו שם, שני קונים ואשה שרתה אותם. אשה כבדת יום וכבדת בשר. ואילו האיש, כנראה האיש שלה, זמזם לעצמו, ובין זמזום לזמזום היה פותח ארגז, מביט לתוכו, ממלא אותו בשאריות מארגז אחר, סוגר ומעמיס, אחד על גבי השני מעמיס ארגזים שמילא בעגבניות, מלפפונים, פילפלים, קישואים, חצילים... איזה ירק יפה.

נעים היה להסתכל בפניו של האיש, איך היו מרקדות עליהן המחשבות. איך היה מפסיק לרגע את נעימתו הקטנה ושוקל, שוקל, דן, מחליט ומוציא פסק דין. אם לאחסון למחר ואם להוצאה לרחוב. אחר כך נמאס לו, לבדוק ולהביט. ראה ארגז שכמעט נמכר כולו, לקחו, הפכו, בזהירות ליד הכניסה לחנות, מצד שמאל של החנות, לצד ימין הסיט במטאטא רקבובית, ופסולת של ממש.

ולא ארכה השעה, ומאי משם מן החשכה הופיע יהודי קטן, גחן על הערימה, אחריו הופיע אשה כפופה, ומשהלכו אלה באו אחרים, גוחנים, בוררים, שמים בתוך תיקיהם ככל ששמים ונעלמים במעלה הרחוב. כצללים שאין להם קול.

*

"כן?" שאלה האשה שבחנות, משנתפנתה משני הקונים שעמדו אצלה.

"זה בשביל מכירה?" הצביע על הערימה שבצד שמאל – ספק בעברית ספק באמריקנית. 

"מה אתה אומר? אצלכם זה בשביל מכירה?..."

"זה בשביל זריקה?" שאל בתוכחה, נועץ עיניו בעגבניה טובה, בתפוח עם כתם קטן, בגזר טרי למדי.

"אצלכם זה בשביל זריקה?"

"אז למה הוצאתם את זה הנה?"

"בשביל שיקחו."

"בשביל העניים?"

"בשביל כל מי שצריך, ככתוב: "כל דכפין ייתי ויאכל..." – יישר גבו הירקן ותמך את מותניו.

"אבל עכשיו לא פסח" – תרם את ידיעותיו האמריקני.

"וביום חול לא צריך לאכול? ובשבועות – שמעת על שבועות, על מגילת רות שמעת? – דרש הירקן מתוך החנות, תוך שהוא מוציא אל הרחוב פירות עוד יותר טובים ועוד יותר טריים – שמעת על לקט, שיכחה ופאה?"

"אבל החנות עוד פתוחה. עוד שעה טובה יכולת למכור את הסחורה. למה יקנו אצלך אם אפשר להתכופף ולקחת בחוץ, חינם אין כסף. איזה מין סוחר אתה?..."

"מי שרוצה שייקח. אתה רוצה – קח! ר' יהודי. מי שיש לו, לא יתכופף לערימה זו. אבל נניח, שידו משגת אך נשמתו ענייה – אמר ביידיש מליצית – עני הוא, לא יקנה לשבת, שייקח!" הוסיפה האשה.

מימי בחרותו עלו ועמדו לנגד עיניו המעורפלות מיופי, שורות נשכחות: "ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלוהי ישראל..." ציטט בהברה אשכנזית, מגומגמת, ממגילת רות.

השנים, האיש והאשה, נתחייכו. התיירים הללו. האמריקנים הללו.

הלך משם. עד שהגיע לפינת רחוב אלנבי חשב בינו לבינו שלא טוב עשה. ישוב על עקביו, ייגש אליהם, יאמר להם: "שמי גילדי. גלעדי בעברית. אני באתי להגשים כאן, לא תייר."

"ברוך הבא." השיבה האשה, עייפה מדי כדי לתמוה.

"מכובדי, - אמר גילדי-גלעדי. - מכובדי, עשו לי את הכבוד ואת העונג והיו אורחי לארוחת ערב במלון שלי, בהילטון."

האשה הביטה באיש. האיש הביט באשה, אחרי כן פרצו בצחוק, יחדיו.

"למה? על שום מה?"

"על לקט, שיכחה ופאה."

"נו, באמת... אם על זה, תצטרך להזמין את כל השוק..."

*

בכל אשר נשא עיניו ראה שתי ערימות של פרי וירק לפני החנויות ולפני הדוכנים... 

* * *

מספרים שבשבועות תתקיים הסעודה, בחנוכת הבית של גלעדי. וכבר הוא מכין נאום קצר על "שער העלייה" שלו, על כך שמי שרוצה לחיות בישראל, באמת, יילך לשוק החיים. יילך אל מחולל נס הגאולה. אל גדולי האומה – עמך.

 
לייבסיטי - בניית אתרים