"מגדל ישראל..."

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1972 >> "מגדל ישראל..."

 

22.9.72

"מגדל ישראל..."

ישנן כל מיני מפות עולם. אחת – שהיא אולי טיפשית, אבל חשובה וכוחה רב – היא מפת האופנה. במפת עולם זו תל אביב אינה מופיעה, ולא ירושלים וכבר לא נדבר בחיפה – אבל "מגדל העמק" מופיעה כאחת מבירות האופנה לצד פריס, פירנצה, לונדון...

מדובר כמובן ב"בגד עור", שמוצריו נחשבים בין הטובים בעולם, ועם הלובשים אותם נמנים כוכבי קולנוע, נשי נשיאים, ראשי ממשלה, סנטורים, סופרים – בקיצור כל איש ואישה שידם משגת ועינם בקיאה ב"גיאוגרפיה" האופנתית.

מפעל "בגד עור" אינו בן יחיד ב"מגדל העמק". ישנם עוד עשרות מפעלים גדולים וקטנים המעסיקים אלפי פועלים ובעלי מקצוע מעולים.

מגדל העמק היא ללא ספק אחת מעיירות הפיתוח המוצלחות והמצליחות ביותר ולא רק ראש המועצה, כל אזרחי מגדל העמק צועקים חמס: "רדו מעלינו – טוענים הם – מה שקרה אצלנו היה יכול לקרות בכל מקום אחר. אל תחפשו מניעים עדתיים לרצח ואל תדביקו לנו תוויות ומחקרים פסיכולוגיים. הקיפוח לא הביא למקרה האסון המחריד הזה. וגם לא המחסור, כי אין כזה אצלנו..."

"מתהלכים עם פחדים"

וזאת הצרה. לא מגדל העמק אשמה. ואף לא השיטה. החיים אשמים. המציאות שלנו אשמה. ואם יכול היה לקרות כדבר הזה במגדל העמק, מחר זה יכול לקרות בכל מקום אחר.

וכשמדברים עכשיו על "מגדל העמק" בהקשר לרצח המחריד – צריך אולי לקרוא לה "מגדל ישראל".

אנחנו "יורדים מעליכם", ומבקשים כאן לעמוד על בעייה של נוער שולי ב"מגדל ישראל". שאינו אחראי למעשיו כי הוא פועל בהשפעת סמים, אלכוהול, חשיש וסתם כדורים כמו פרודורמול...

הריני מביאה כאן שיחה, כמעט מילה במילה, עם בחור צעיר בן עשרים ושלוש אחד. "בעל עבר פלילי".

"למה לוקח הנוער סמים?"

"למה? – כדי לשכוח את יאושו."

"איזה ייאוש יש לנער בן שש-עשרה, שבע-עשרה, שעליו לשכוח."

"איזה ייאוש... אני מתפלא עליך, מתהלכים עם פחדים, עם מועקה, לא רואים מוצא – לוקחים כדור ומתהלכים מטומטמים ואין בעיות."

"איזה פחדים?"

"בואי ואסביר לך. ראשית נזכור שאנו מדברים על נוער שולי, נוער עם תיק. כל אדם עבר עבירה בחייו, לא? מי לא גנב תפוחים בגנו של השכן, מי לא סחב תרנגולת מלול? כשנער ממושב או קיבוץ מתגנב ללול או למטבח וסוחב משקאות, עוגה, בשר – ונתפס, הוא חברה'מן שמכין צידה לקומזיץ. לאיזה מטבח משותף יתגנב נער מעיירת פיתוח?! הקיוסק של השכן הוא המחסן של הקיבוץ. אבל כשיתפסו נער כזה מעיירה – לא יסתפקו במכות על הישבן – יושיבו אותו לאחר כבוד במקום שם פותחים תיק. ומאז הוא מתחיל לפחוד. ועוד יותר ממנו פוחד זה שטרם נתפס ושחברים טובים מחזיקים אותו על קצר. לא יעשה משהו שידרשו ממנו – מיד מסבירים לו, שיספרו שהוא גונב סוסים לרכיבה, ומכוניות לנסיעה – וזה עצוב עד דמעות, לראות איזה דברים פעוטים הופכים להרים שאין להתגבר עליהם. פוחדים מאבא שיוריד את השוט – ואבא אינו תמיד טלית שכולה תכלת. וגם אבא מרבה לעשן ולקחת כדורים – בקיצור – פותר ונפטר מכל בעיה על ידי בקבוק ידידותי. או סם ידידותי עוד יותר.

"אני בעל עבר פלילי..."

"וישנו גם פחד המשטרה. ישמרנו האל אם מגיעים להיכלל ברשימת 'המכובדים' של המשטרה. היא מזכירה לך את העבר ואינה מניחה לזוז לקראת עתיד. וישנם נערים, שמוכרחים לשכוח את הבית. אבא נפטר, ואמא צעירה והדם שלה צעיר ומביאה "בעלים" הביתה. אחדים ביום. והבן שלה רואה זאת. לא שהוא רוצה לראות. הוא אינו רוצה. אבל היא כאילו עושה זאת בכוונה. נער כזה ייקח סמים, לשכוח. ובאותו מעשה יוכיח גם שהוא גבר, שמעשי אמו אינם אחריותו.

"קחי אותי, למשל: אני בעל עבר פלילי, כתוב עלי?! אבל איש אינו מתחבר איתי. ואני מוכרח להתחבר רק עם בעלי עבר פלילי. המשטרה עושה הכל כדי שאשאר ב'חברה'.

"ובכן אני. בן עשרים ושלוש. גמרתי שירות צבאי בצנחנים. בתעלה. רציתי ללכת לשירות בתי הסוהר. צריך הייתי להביא תעודת יושר. פנקס מילואים קיבלתי. תעודת יושר לא. לא קיבלו אותי, לעבודה אפילו עמדתי בכל הדרישות שלהם. ואני בעל פרופיל 97. ניסיתי לקבל עבודה בחברת שמירה. עבדתי שם חודשים אחדים. יום אחד הופיעו מן המשטרה ושללו ממני רשיון להחזקת נשק, ובלי נשק אין עבודה בשמירה. עבדתי בבית חרושת לשימורים. עבודה טובה היתה לי והייתי מקובל בין העובדים, יום אחד הגיעה המשטרה באמצע העבודה, ובנוכחות כולם לקחו אותי לחקירה בקשר לאיזו פריצה. פעם אחרת סתם, דרוש היה להם עוד 'אדם למנין' של תפילת זיהוי. לאחר שלקחו אותי התביישתי לחזור לאותו מקום."

"מה היה העבר הפלילי שלך. במה נאשמת, או מה עשית?"

"נאשמתי בפריצה לקיוסק (סחבתי משקאות וסיגריות), גרימת נזק למכונית – שיברתי זכוכיות ועוד שטויות כאלה הייתי אז בן חמש-עשרה. כיום אני מבוגר, ושוב איני מתעסק בידוי אבנים. ואיזה נער לא עשה מעשי שטות בנערותו. מותר לו לשכוח מעשי משובה. לי יש תיק. ולי אסור לשכוח. לא מניחים לי לשכוח.

"אני מסתובב בעיירה, אני מרגיש עלי מבטים. ועל אף העיניים האלה האומרות 'הנה הולך עבריין' אני חייב להישאר כאן. לאן אלך ואין לי תעודת יושר. לאן אלך והמשטרה תמיד תלך אחרי. ומניין אקח כסף למצוא דירה, רהיטים. אוכל. ויש לי משפחה. ואני בולע יום יום מנות מרור תוצרת עצמית. אבא שלי הוא רק פועל. ואשתי עובדת ואני מסתובב. ובז לעצמי. מרגיש פחות, נחות. ויש לי הרבה מה לשכוח כדי שאוכל לזכור שצריך לחיות. ובכן. אנשים טובים מן החברה הטובה מתרחקים ממני"."

"לא נכון. לא נכון!" קופצים ואומרים המארחים שלנו שבביתם אנו שותים תה.

איש שיחנו מחייך את חיוכו היפה המסתיים בקו דק של לעג.

"זו הפעם הראשונה מאז אני חי במגדל העמק – שזכיתי לשבת בבית של כמותכם. וגם לכך לא זכיתי כשווה עם שווים. כסתם מוזמן אלא "כמקרה". ואני מבין. וכי איזה עניין יש לכם בי ובאחד כמוני.

"עוד אחד למניין"

"אם אני ראוי לשאת מדים ונשק בהיותי חייל, וכשאני הולך למילואים – מדוע איני רשאי לשאת נשק ברשיון לצרכי פרנסתי. מדוע מנסים בכל הכוחות להזכיר לי את עברי כנער, את התיק במשטרה – וזאת תמיד בנוכחות אנשים אחרים, תמיד במקום העבודה. מדוע אני צריך לשמש מוצג בכל מסדר זיהוי, אפילו יודעים בפירוש מי העבריין ונחוץ להם. כאמור, "עוד אחד למניין."

"וככה זה. לאט לאט משהו בי מחליט שאם כבר אז כבר. חולצה פתוחה, שיער ארוך ופרוע, שום שיחה רצינית. שום קריאה, שום לימודים. אוכל מעט – לא נעים להיות פרזיט. רק כדי שהנשמה תישאר בגוף. תשאלי אותי כמה זה שתים כפול שתים ולא אדע. הולכים עם עוד אחד בעל תיק – בשניים "התיק" קל יותר. ואנחנו צעירים – מנסים פה ושם לתפוס קצת שמחה. מעשנים או לוקחים כדורים – קונים אותם אפילו בדם. לא נורא – אתה אומר לעצמך, העיקר, ששוכחים.

*

יש לנערים מה לשכוח. לא קל להיות צעיר בכלל. לנעורים יש מין מועקה כואבת. מין געגועים ללא פשר. מין פחד עם טעם לוואי של כישלון. מין זיקנה מוקדמת שצועקת החיים עוברים מהר. צריך לחיות. ורק לך, כך נדמה, אין כלים לחיים הללו כבר, כאילו החמצת. ועוד פחד – פחד ממשי מפני מה שעשית – שהוא אולי דבר מבוטל – אבל בהשוואה אליך ולניסיון החיים שלך – הוא הר שאין להתגבר עליו אלא בחלומות שקונים בבית המרקחת ואצל הסרסורים...

 
לייבסיטי - בניית אתרים