מדענים על הגג - "עליה 70" ברמת-הגולן

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1975 >> מדענים על הגג - "עליה 70" ברמת-הגולן

 

15.4.75

מדענים על הגג - "עליה 70" ברמת-הגולן

זו היתה בשורה גדולה ותשובה נפלאה למלחמת יום הכיפורים, למצב הרוח העכור והדכאון והאבל שהשתלטו על הארץ. קמה קבוצת צעירים מפעילי העלייה מברית-המועצות, צעירים בכוח וצעירים ברוח, עזבו מקומות עבודה מכובדים וטובים, נטשו בתים מסודרים בערים ובמרכזים עירוניים ועלו להתיישב מעבר לקו הירוק, להקים נקודה חדשה בגולן. נקודה שאינה נזקקת כמעט לקרקע, כיוון שהיא תתבסס על מחקר ופיתוח תעשייתי.

"אנחנו – אמרו אז הבחורים והבחורות – לא שואלים מה הארץ יכולה לעשות בשבילנו. אנחנו שואלים מה אנחנו יכולים לעשות בשביל הארץ הזאת, בשביל מדינת ישראל. אנחנו שואלים מה יכולים לעשות בשביל עצמנו, כלומר בשביל לבנות ולהיבנות ולא קודם להיבנות ואחר כך לבנות."

*

עליית יהודי ברית-המועצות מבורכת באחוז גבוה של אקדמאים. כ-40 אחוזים מכלל העלייה היא עלייה אקדמית ומכאן שקשה מאוד לקלוט אותם שלא במקצועות ובתפקידים ההולמים את ידיעתם ומעמדם. "זהו" – אומר עמנואל דיאמנט – האסטרופיסיקאי שנטש משרה ומעמד באוניברסיטת תל אביב ושהיה אחד משני המנהיגים של הקבוצה בקייב ושל העלייה ל"קרקע המדעית" –  זהו. בין מאה אלף יהודי ברית המועצות, מעריכים את כוח העבודה ב-40 אחוזים אקדמאים, כלומר 15 אלף אקדמאים לפחות. קשה מאוד למשק הישראלי ובעיקר לקהיליה האקדמית הישראלית, לקלוט אותם. אבל, גם לא ניתן לבטל אותם.

"אמת, הדעה על האקדמאים מברית המועצות היא לעתים מסתייגת. אצלנו, כלומר בברית המועצות, דרך ההוראה היא שונה, מפתחים מומחיות בצורה שונה ועובדים אחרת. אבל, בריה"מ לא נמצאת על פלאנטה שונה. אנחנו שכנים עם ברית המועצות, גם אם אין לנו גבול משותף עמה, אם נרצה בכך ואם לא נרצה. אנחנו שכנים קרובים מאוד בשדה הקרב. האויב משתמש בכלים מברית המועצות ובידע מברית המועצות. בפיתוח ובפיקוד ובשיטות. הישראלי ואיש המערב יכולים לצחוק לידע ולשיטה שמעבר למסך הברזל, אבל החיילים בשדה הקרב – אינם צוחקים...

*

השיחה מתנהלת בביתו של עמנואל, הבית המשולש, של קיט ושיט, בעל גג הפח האדום, שהוא מין אוהל משולש בנוי פח ועץ ובטון, המושך קור וחום ומעביר את הקולות שבחוץ, את רחש הקוצים המתפרעים באין מפריע, את התרוצצותו של הכלב אחרי החתול במעין מגביר-קול החודר פנימה.

בפנים – נאה. מורגשים רצון וניסיון לנוי, רואים שחיים כאן אנשים בעלי תרבות ובעלי השכלה. יש ספרים, יש פינת ישיבה נאה, וילאות, פרחים ותמונות וגם אבזרים הדרושים לניהול בית מודרני – ולמעלה שני חדרוני שינה זעירים לילדים ולהורים. 24 מטרים בסך הכל ובהם הכל מכל כל. 

אוהל-בית נחמד מאוד לבילוי סוף שבוע. אולי אפשר אפילו לבלות בו שבוע, אבל לא יותר. כדי לחיות בו (הקבוצה חיה על ההר כבר שנה וחצי), דרוש הרבה כוח התמדה, עיקשות, ויתור, ומעל לכל אמונה גדולה.

מושב שיתופי מדעי-תעשייתי

בקבוצה שעלתה לגולן בתור ישוב זמני, בשכנות ל"רמות", היו עשרים ושבעה חברים וחברות ושני מנהיגים. אחד עמנואל – השני אנטולי. חברים עוד מקייב, היו שם בין פעילי ומפעילי העלייה. הם הסתובבו שנתיים בארץ עם רעיון, בלי שהיה להם למי לפנות. התומך הראשון ו"האוזן הקשבת" ו"הלב ההולם ביחד עמהם" היה בני מרשק ז"ל.

"למי הם לא פנו – מספר יהודה דקל – למשרד מסחר ותעשיה, למרכז הקואופרציה, להסתדרות. עלו עליהם גם מפלגות – עד שנפלו על רענן וייץ וזה אמר קדימה. אף כי הרעיון מבולבל, נקדם אתכם. מתגבש עתה גרעין ראשון לא חקלאי (נווה אילן מעולי ארצות הברית). תהיו אתם הקבוצה השנייה מברית המועצות... כך בערך אמר רענן וייץ והכניס אותם למכונה המיישבת, שצריכה מסגרת, תקנון, החלטה למי יינתן הסיוע – מינימום של מתיישבים, ניסוח מדויק של הצטרפות לקבוצה ונהלי הוצאה מן הקבוצה, חלוקת רכוש במקרה של התפוררות, ושאר דברים נחמדים הקשורים בכסף ושטרות וחובות והלוואות – שלאנשים מן הגוש המזרחי אין שום מושג עליהם...

המוסדות המיישבים ראו בניסיון הזה, של מושב שיתופי-מדעי-תעשייתי, והליכה של עולי ברית המועצות ליוזמות חלוציות-התיישבותיות, אתגר לא רק לעולים, אלא גם למדינת ישראל. ראו בזה אות ראשון של ביטוי הולם לרוח ההקרבה והעשייה, של עליה נפלאה זו. המשך לציונות פעילה, שאינה טוחנת את האידיאל לקמח ואת החלום לאבזרים. לא עולה של ווילה-וולבו ולך התעסק בפרוטות הקיום. עולה עם חזון והמשכיות לאותו חזון.

על כן אמרו להם קדימה, ועזרים להם, ומנסים להיות לעזר – אבל זה לא פשוט כל כך, בכל אופן, הקבוצה חריגה, אנשים בעלי השכלה והם מחברה אחרת, כאלה שיש להם גאווה וסולדים מ"חלוקה" – כאלה קשה מאוד לנהל. המוסדות שלנו לא רגילים לעבוד עם כאלה. המוסדות שלנו, והחברה שלנו – עושה שמיניות באוויר, ועוסקת עמהם כמו עם "ביצים רכות", ובכל זאת מקפחת אותם לא אחת.

אבל אין ביניהם גשר

היה יום חם ורוב הגברים היו באימונים בשדה, קשה אפוא לדעת...

הלהט בלב - - - אחרי שנה וחצי בצריף לוהט מחום וקור – אולי קצת דהה. אולי צריך לראותו לא כחום הצהריים – על רקע כנרת אפורה, חמסינית...

אם על רקע אידיאולוגי, ואם על רקע אישי – ואולי שניהם ביחד הביאו לכך, שהחבילה נתפרדה. עתה יושבים על הגבעה שלמרגלות הגולן, בבתים-לא-בתים, בלי שום גדר מבדילה ביניהם, שני גרעיני התיישבות. שניהם מעולי בריה"מ, שניהם מעולי קייב, שניהם אקדמאיים, שניהם עוסקים ב"כיבוש עבודה" ומלאכות זעירות ל"קמח". לשניהם חלומות גדולים. אבל האחד – קרוב לאדמה הזאת, הוא אנטולי, השני, עדיין בעננים – הוא עמנואל. שני "ישובים" בלי גדר ביניהם, שום דבר אינו חוצה ביניהם – אבל אין ביניהם גשר.

"עליה שבעים" נשאר עם עמנואל. כלומר – השם.

בקבוצה נמצאים כיום אחד-עשר איש ואישה ומספר ילדים, תינוקות, וילדי בית ספר. ותינוק ותינוקת בעגלה, ה"עובדים" ביחד עם ההורים. ההורים המרכיבים פנסים, המלחימים גופים אלקטרוניים (או משהו כזה...) והתינוקות בחיתולים...

הנה עמנואל דיאמנט (המנהיג) עבד באוניברסיטת תל אביב, וזכה לכינוי של גאון, כך מספרים לי יודעי דבר. שם עמד בראש מחלקה, ניהל את מצפה הכוכבים במצפה רמון, זכה למשכורת טובה מאוד – וניבאו לו גדולות. אשתו – אירנה, הנה כלכלנית, עבדה בקרית אונו, במשכורת ועבודה קבועה.

זרובוביץ בוריס – מנהל חשבונות שעבד ב"סולל בונה", ואשתו דורה – הנדסאית בניין. יזביצקי יעקב, מתכנת, ואילו אשתו מהנדסת פיזיקה – עבדה באוניברסיטת ירושלים; ד"ר לב דיאמנט (אחיו של עמנואל) – ד"ר לפיזיקה, שנצטרף לאחרונה. עבד במכון ויצמן במח' לפיסיקה גרעינית ואשתו גלה – טכנאית אלקטרוניקה. מאיר ברבוי – מהנדס כימיה אורגנית, עבד במעבדה של מכתשים ואשתו פניה – גננת. ומיכאל ז'לוטובסקי, מהנדס.

אנשים עזבו משרות עם משכורות טובות, מעמד, בית – ובאו הנה לבנות חלום. יעוד. מרכז שיוכל לקלוט מיוצאי ברית המועצות (ולהוות דוגמה לעולים אחרים), שביחד יהיו מסוגלים לתת יד למאמץ התקומה של ישראל. לדרבן אותם למלחמה עזה יותר למען גאולתם. כי אין תמריץ טוב יותר מן הידיעה שאתה נחוץ. שמחכים לך. ולא רק בדיבורים – אלא במעשים.

כשם שכל עלייה הגדירה עצמה בייחודה ובתרומתה, רוצים הם שיוכלו לומר: "והעלייה הרוסית הביאה את הפיתוח התעשייתי. העלייה השנייה יצרה את ההתיישבות העובדת, העלייה הרוסית – את ההתיישבות המחקרית שימושית. יצרה כלים."

אבל פילוסופיה לחוד ומציאות לחוד. מפתוח אמצעי תעשייה, מחקר וחלומות – אפשר להתקיים?

אפשר.

בלי עזרה בינלאומית, לאומית, מוסדית, פילנטרופית?

אפשר.

אתם מכירים מכונים כאלה? כדי להקים עוד "מכון ויצמן", אפילו למדע שימושי בלבד, צריך איזה ויצמן, ומאיר וייסגאל (יבדל לחיים ארוכים) ומכונה גדולה של פילנטרופים, ודרכי פיתוח של כבוד וחנופה ונשפים וערבים וכיבודים – ופתלתלות של חברה מערבית גמישה ומסובכת וא נעדרת ריקוד "מה יפית".

*

הקבוצה הישובה עמנו מקשיבה, תוהה, מחייכת לעצמה, עייפה משמוע בינת הניסיון, ואזלת יד השיגרה. אמת – צריך להקים מעבדות שאינן, וצריך שיהיו אנשים שאינם, וכדי שיבואו אנשים צריך עבודה, וכדי לקבל עבודה צריך אנשים, וגם מעבדות, ומשרדים, וקשרים, יכולת לבצע ויכולת הוכחה של ביצוע, והבנה מסחרית, וקצת קרובי משפחה, וידיעת הארץ וצרכיה, וחברה מגובשת בפנים, ומצב רוח טוב של העובדים, והנאה מעבודה. ובית שירחיב את הדעת... וכבר לא נדבר על כסף, כסף, כסף...

קצת כואב הלב לראות את "אזור התעשייה והמחקר" – להסתובב במעבדות שבבתי-האהלים הללו, בבתי המלאכה שצריכים לבצע עבודות מדויקות של דגמים, ב"משרד הטכני" לא עלינו, מיני כלים ומכשירים אסופיים. כל משרד בינוני וקטן, בלי שום יומרות של פיתוח ומדע, המצוי באיזה בית חרושת סתם – מצויד יותר טוב מן "המעבדות" הללו. זאת מין "מעבדה מחקרית", דבר חדש בארץ, אבל, משהו שר שם, כמו אז, כמו פעם: "על המשלט יושבת עיר"...

אינם יודעים מה לבקש

מסתובבים "חלוצי עליה שבעים" במין מעגל קסמים ואינם יוצאים מתוכו. מנסים לארגן בכוחות עצמם מרכז. המוסדות המיישבים מוכנים להושיט עזרה ואף עוזרים – אולם הקבוצה אינה יודעת מה לדרוש. ואולי גם גאים הם מדי כדי להגדיר את דרישותיהם. משערת אני שהיה להם יותר נוח לקבל הלוואה, ולהחליט בעצמם למה היא תיועד, שיסמכו עליהם. אבל לא כך הסדרים אצלנו.

הם אינם קולטים אנשים, כיוון שאין מספיק עבודה, ואין מספיק עבודה כיוון שאין אנשים לביצוע – כאמור. ובינתיים משיגה מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית (ישוב מעבר לקו הירוק אינו שייך למח' ההתיישבות של הסוכנות...) עבודות. משיגה נושאים לפיתוח, ולמרות כל המיגבלות יצא שם לקבוצה, ונמסרות להם הזמנות. וביניהן עבודות מתוחכמות, ל"תדירן", תעשייה הסתדרותית ופרטית. יש גם מספר המצאות משלהם (שלדאבוני איני בקיאה בשטח הטכני והאינפורמציה שלי תהיה לקויה בחסר ואני מייעצת למעוניינים לפנות אליהם ישירות...) ועד כמה שיודעי דבר מספרים – נהנים המפעלים מן השכלולים וההמצאות שקנו, כולל זכויות היוצרים (ובזיל הזול) גם מבחינת הטיב, גם מבחינת המחיר.

חברי הקבוצה מבצעים גם הזמנות של הרכבות פשוטות, ומיני עבודה באלקטרוניקה, עבודות של רוטינה, שאינן זקוקות למוח חושב, השכלה, ניסיון ואנשים במיטב שנותיהם...

האם מנצלים אותם?

אנשי הקבוצה אינם משיבים על השאלה. מה לעשות וצריך לחיות ולאכול ויש גאווה שאינה מרשה למהנדס ופיזיקאי, שהיו מנהלי מחלקות בישראל, והשתכרו אלפי לירות לחודש, לחיות על "חלוקה"... אז עוסקים, כאמור, בכיבוש עבודה...

*

חיים מן היד אל הפה. בצימצום, בהסתפקות בפחות ממועט. 600 לירות לחודש לאיש עד כה. וכיום – שמונה מאות לירות לחודש. איש ואישה, בעל תואר וטכנאי – עם ילדים, בלי ילדים – משתכרים אותו דבר. ועובדים אותן השעות: שמונה, עשר, שתים-עשרה, ארבע-עשרה... לפי הצורך. לפי המועד שהובטחה העבודה, או שכר העבודה הנמוך שיצא בתחשיב לא נכון...

ואף כי אין היכן להוציא כסף, כשמדובר במשפחה בת ארבעה נפשות המשתכרת 1,600 ל"י והיא צריכה לקיים ילדים בפנימיה ובבית ספר וגנון, ולנסוע רחוק לקנות את מצרכיה... זה מעט מאוד... וקשה מאוד.

"זה לא קשה. זה לא קשה"... – מבטיחים כל אלה שנפגשנו בהם. מה שקשה שאין השמחה שורה במחננו – אמרה אישה שישבה על הלחמות, והיא בימי הריונה האחרונים... לא קשה לשבת תשע, עשר שעות, אפילו בהיריון. אבל יש אצלנו מועקה. אין פנאי לשמוח, לשוחח בין חברים, להחליט ביחד. יש איזו כפייה לרעיון שמתחיל להטשטש אצלי. אני כבר לא בטוחה שנגיע לביצוע החלום. מתחלפים פה אנשים, הולכים ובאים. אנחנו מן הראשונים. בנינו פה את הכל. מהתחלה. מאבנים. מחול... ונדמה לי שלא נוכל להחזיק יותר מעמד. איני בטוחה עוד שהפירוד שבינינו חל בשל הבדלים אידיאולוגיים. נדמה לי שהפירוד נבע וצמח על רקע אישי והסכסוך האישי בולע את הרעיון. אין לי עניין בו ואיני רוצה לחיות קרבנו...

"אמת – קשה עכשיו – מבחינה כלכלית, אבל לא נורא ואנחנו לא מתאוננים. עכשיו צריך להצטמצם, כי זהו זמן מעבר וכל המשאבים וההלוואות שמקבלים מן המוסדות, במידה שמקבלים אותם, לא יהיו למחיה – כי אם להקמת המעבדות, בתי המלאכה, רכישת ציוד ותכנון המרכז. אנחנו לא נוטשים ולא ננטוש את הרעיון המרכזי, שבגללו עזבנו הכל ובאנו הנה".

הלחם מתמודד בחלום

עד כמה שהבינותי, התוכניות שלהם לעתיד הקרוב הן הקמת מעבדה ולאחריה תשתית למפעל של אלקטרואופטיקה. יש הבדל בין מחקר לצורך מחקר ומחקרים לצרכי שדה. קיימים בארץ מפעלים, אבל הידע בא מאמריקה. ובין 15 אלף האקדמאים מברית המועצות יש אנשים בעלי רמה גבוהה ביותר. המדען הזה יוכל להרים מפעל כזה – אומרים אנשים בקיאים. להרים – ולחדש...

לפי בקשת אוניברסיטת ירושלים בודקים אפשרות של יצור גנרטור לפולסים קצרים במתח גבוה. עוסקים בייצור אבטיפוס אחד, למשל, ועוד פרויקטים שאין השעה כשרה לספר עליהם.

בקבוצה הזו של עמנואל מתמודד החלום בלחם. לחם ודמיון דרושים לאדם, אבל הם נלחמים ביניהם, מצרים צעדיו של זה לזה. 

בשביל לחם, מרכיבים, כאמור, פנסים, ופנסי כיס – בתמורה של 28 אגורות לפנס, וארבע לירות בעבור פנס ענק שנמכר בשוק במאה לירות ויותר.

"היו שסברו ש"מדע" זה יותר מדי יפה בשבילנו. בואו ונתבסס באיזה מפעל, וכשהבטן תהיה מלאה – נתעסק במדע. אבל כשהבטן מלאה כבר לא חולמים..."

"היו שאמרו: אם רוצים אתם במדע, תכנון, פתוח – למה תקעתם עצמכם בחור הזה. לכו למרכז עירוני, ליד תל אביב, חיפה. הזקוק לפיתוח מדעי..."

ועוד עצות טובות והגיוניות של אנשים הרוחשים להם טובה, המכירים את התנאים בישראל. הצועקים להם: "משוגעים, רדו מן הגג"!

אבל הקבוצה ממשיכה לשבת על הגג, והטונים של "הכינור" שלה לפעמים צורמנים, אבל בעיקר יש בהם ניגון עתיק, גלגול נשמות של חלוצים מדורי דורות שעשו ועושים דברים נגד ההגיון הבריא, אבל עם אמונה בלב, דבקות ושבועה לנצח ישראל.

"יהיה אפשר לראות את הכתבה לפני שהיא תפורסם בעיתון"? – שאל עמנואל שעה שאספנו מטלטלינו ונפרדנו מעל פני המארח ושתי מארחות. כל הגברים עסקו במלחמה – באימונים בשדה קרוב מחוץ למאהל...

"לצערי לא. זה לא נהוג, ונוסף לכך לא אספיק. אתה כאן, ואני בתל אביב"...

הוא עמד על הגבול והביט תוהה כיצד עברנו למחנה השני, זה של אנטולי. גבול שאין בו גדר, ולא נהר טבעי, ולא שום חיץ. פשוט מצדו השני של הצריף... מחנות ששום גשר לא מגשר ביניהם...

ומה שמעבר לגבול – וסיפור הגנרטור – בכתבה הבאה...

 
לייבסיטי - בניית אתרים