מהפך גם בדואר

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1977 >> מהפך גם בדואר

 

10.6.77

מהפך גם בדואר

אני מרבה לראותו לפני החגים. מביא מכתבים, מביא עיתונים, אפילו חבילת ספרים מגיעה עד לדלת. הוא מצלצל, אומר לי בוקר טוב. הבאתי לך דואר. חג שמח. ועומד. ועומד. 

חיוך מאיר ויד מושטת.

מושיטה אף אני את ידי ולוחצת ידו. תודה, תודה – הוא אומר. אחר כך מנגב את כף היד במכנס, כאילו לוודא שהיא באמת ריקה. סובב על עקביו והולך לו. למחרת היום הוא שוב מצלצל בדלת. חבל – הוא אומר – חבל על החבילה שלך. הייתי כאן בבוקר, דבר ראשון, וכבר לא היית בבית. חששתי להשאיר בתיבת המכתבים, עוד יגנבו. אז חזרתי והבאתי לך, במיוחד.

איך אודה לך?

חג שמח – הוא מצהיל פניו. אני מאחל לך חג שמח ומועדים לשמחה ולששון – הוא מעמיק בי מבט רב משמעות בעיניו העייפות, האומרות, גברת יקרה, מה קורה לך, מה יומיומיים?

ואני בשלי. חג שמח לך וכל טוב.

רגע – אומר הדוור. חם. אולי אפשר לקבל כוס מים?

התפשרנו על תה ועוגה. וכיוון שכבר יושבים, מודיע לי הדוור שהשבח לאל שהגענו עד הלום. האיש היהודי שוב יוכל להתבטא. להיות הוא. תהיה פריחה בארץ, הדואר יכפיל, ישלשל את עסקיו. יעשו פנאומטיק. זה יהיה משהו לעבוד בדואר.

כנגד מה הדברים אמורים? כנגד זה שאיש יהודי אינו פרוליטאר. לעולם לא. אצל איש יהודי הפועליות היא לא מעמד – היא מצב, בו נמצאים עד שהופכים עצמאיים. איזה בית מלאכה, איזו חנות – או משהו כזה. כמו שהנעורים הם דבר חולף, כך גם הפועליות.

* * *

אני כבר הולך. כבר הולך. אבל קודם אגיד לך עוד משהו. את תראי ותזכרי את דברי. גם בבחירות להסתדרות נזכה. עידן היוזמה החופשית הגיע. יזמה פרטית. את עוד תראי, למשל, איך גם הטלפון יהיה חברה פרטית. אפילו חברות אחדות יהיו וירוצו אחרי לקוחות. בדיוק כך. גם הדואר יהיה לו רנסאנס. יעשו מן הדואר חברת מניות. יעשו ממנו קואופרטיב. כל דוור יעבוד אצל עצמו. יוציא לעצמו את המיץ. את מתארת לך איך אנחנו נעבוד כשנדע, שבעבור מכתב מקבלים כך וכך, ישר לכיס, שבעבור ספר טלפונים עד לדלת, מקבלים כך וכך. אגב, את ספר הטלפונים כבר קיבלת? עוד לא? אל תלכי לדואר. אני אביא לך.

מתי? כשהדואר ייהפך לקואופרטיב היוזמה הפרטית של ממשלת הליכוד?

את לועגת. את לא מאושרת מן המהפך?! מן ההזדמנות ההיסטורית שניתנה לנו להראות להם? איך שתיכף הזמינו את מילטון פרידמן. אני מאושר שמביאים את מילטון. דעתו בדיוק כדעתי. הוא גאון! את יורדת לסוף דעתנו...

אדוני, סליחה, אבל אני...

אני יודע. את ממהרת. סליחה. חג שמח. מועדים לשמחה. שבועות – גברת – שבועות. חג מתן - - - תורה.

הדוור מושיט ידו. אני את שלי. סומק עולה בלחייו. דבר כזה כנראה עוד לא קרה לו. צריך לגמור את המשחק ודי. אל תעני אותו ותני לו כבר את מתנת החג כמנהגך בכל חג. אבל מה, נפלתי על הראש? איך עושים כדבר הזה בעידן החדש של המשטר הישן? עוד יאשימו אותי בשיחוד פקיד ממשלתי. אני מילא – אבל הוא, המסכן הזה, אני לא אעשה לו כדבר הזה. לא אני.

וכך עומדים שנינו בדלת דרוכים ושותקים. מאז, כמובן, חדלו להגיע מכתבים לא רק לדלתי, אלא גם לתיבת הדואר שלי. במקומם מוצאים פתקים שיש דבר דואר גדול, ושניגש במחילה לסניף הקרוב לגאול אותו. וכיוון שהמחזרים היחידים שעדיין דבקים במילה הכתובה וממשיכים לשגר איגרות קטנות, הם שלטונות מס ההכנסה, העירייה, ובתי משפט לתעבורה, לא מתייחסים אליהם עד שמופיעות האיגרות בדיו אדומה...

*

יש לנו סניף דואר מתוק מדבש. כיוון שהולכים לדואר שלנו, אפילו כדי לקנות בול של חצי לירה, נתקעים שם לחצי יום. אז למה הוא מתוק? כי ממש לידו, קיר ליד קיר, יש חנות שוקולדה. עומדים בתור לדואר ובינתיים קונים שוקולד, שיהיה כוח לעמוד על הרגליים. ההשגחה כבר מסדרת את העניינים כך, שאם פה ממררים לך, שם ממתיקים, ואולי חנות השוקולד היא של קרוב משפחה. המרורים – טריק מסחרי.

בסניף שלנו יש על פי רוב שני פקידים ופקידה אחת. פקיד אחד עובד בפנים. פקיד שני יושב על הדלפק ומורה לפנות לפקידה. שני הפקידים עובדים בדואר כנראה מימי המנדט. יש להם פנאי. יש להם גם חשבון לא קטן עם ארץ ישראל ועם תושבי ארץ ישראל. תראו לאן שהללו שולחים מכתבים, תראו מניין הללו מקבלים חבילות, ומה שיש באותו חבילות. אז תיגש לפקידה. אתה לא רואה שאני עסוק.

את זה שהוא עסוק, הוא אומר אחרי שעמדת לידו ויצרת אחריך תור ארוך. עכשיו הוא לא אומר דבר. מורה רק בעיניו. שמאלה. לפקידה הקטנה, כנראה עולה חדשה מרומניה. מתוקה וחלקה כמו ממליגה בשמנת וריבה. היא אדיבה, קולה – כשל ציפור מצייצת. אבל יש לה רק שתי עיניים ושתי אוזניים ושתי ידיים וכל הדואר על הראש הקטן שלה, שיש לו גם בעיות לתרגם לעצמו את מה שאומר הלקוח. ומה שאומר המנהל שיושב לידה והפקיד ש"עובד" בפנים.

מה זה שלושה פקידים ורק פקידה קטנה אחת עוברת. מה זה פה?

דואר.

זה דואר זה. תן לי אסימון. תן.

תפנה לפקידה. 

תתני לי אסמון.

בבקשה לעמוד בתור. יש אנשים לפניך. מצטערת.

בינתיים קונים שוקולד בחנות הסמוכה. מחכים, מחכים, מחכים. עוד איש אחד לפני. רק אחד. איש קטן עם תיק גדול וארבעים מכתבים באחריות לכל העולם.

אולי תרשה לי רגע. אומרים. רק אסימון.

בבקשה. אומר בעל הארבעים.

כן. אומרת הפקידה.

אסימון.

אין אסימונים. מה פתאום אסימון.

בשביל לטלפן.

מי קונה אסימונים בשביל לטלפן – אומר בעל הארבעים מכתבים.

כשהגיע תורי שכחתי למה באתי. כדי להרוויח זמן ביקשתי אסימון. אמרה שאין. אמרתי יש לי מכתב רשום. איפה הפתק? מצאתי איזה פתק. הלכה לחפש. וגם מנהל בנק הדואר. והוא עסוק. עוד מעט יבוא הברינקס. נו מילא. איזה מכתב הוא זה. זה לפני שנתיים!

בינתיים בא הברינקס. נעלו את הדואר. כבר מאוחר. בבקשה לבוא מחר. מחר אמרתי. גם אנחנו רק בני אדם.

*

אולי יש לך עוד אסימון, שאלתי נערה שסיימה זה עתה שיחת טלפון, במכשיר הציבורי הצמוד אל הקיר בדואר.

מה פתאום?

חשבתי. אולי. היי טובה. אשלם לך בשביל שניים.

זה דחוף?

דחוף נורא.

אסימון אין לי. גם בדואר אין – שמעת. אבל אני אאפשר לך שיחה אחת. איזה מספר את צריכה.

אני אומרת והיא מחייגת.

משסיימתי את השיחה ביקשתי לשלם.

לא צריך. זה לא עולה לי.

את פקידת דואר?

מה פתאום. אני תלמידה

אז איך חייגת?

מה? – אמרו עיניה. עושים טובה ועוד עומדים לחקירה. עם חוט חייגתי – אמרה וצחקה.

הביטה אלי בזוג עיניים תמות, והספקתי לראות כיצד היא מחזירה אסימון קשור לחוט לארנק קטן ואת הארנק לילקוט בית ספר. מה אפשר לעשות? – בא והסביר בעל ארבעים המכתבים, הטמבלים האלה במקום לעשות את כל הטלפונים בחצי לירה ודי, רוצים שיצלצלו באסימונים. ואסימונים אין. אבל חור באסימון יש. את יורדת לסוף דעתי?

אל תדאגי. זה ישתנה. תראי איך שזה ישתנה. אומרים שבממשלה החדשה יעשו קואופרטיב מהדואר. ואולי ימכרו סניפים למשקיעים פרטיים.

 
לייבסיטי - בניית אתרים