"מהפכה" על סף הפיתחה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1972 >> "מהפכה" על סף הפיתחה

 

72

"מהפכה" על סף הפיתחה

עם ישראל גודוביץ

"ומה יעשה חבר אם ירצה להתחיל עם בחורה?"

"שיתחיל. מי מפריע לו..."

"מי מפריע? רגל העץ תפריע."

"רגל העץ, של מי?"

"של השולחן – כמובן..."

"אז שיתחיל עם בחורה שממול..."

דו-שיח פיקנטי זה התנהל בין "לקוח" לבין האדריכל שלו בשעת ויכוח על "צורת התיישבות" ליד השולחן. הספסל המסורתי כבר שבק חיים לכל חי; הכיסא המקובל במרבית חדרי האוכל של ההתיישבות העובדת נתיישן. גם השולחן שסביבו ישבו כל-חברי-המשק פינה זה כבר מקומו לשולחן משפחתי קטן.

שעה שישראל גודוביץ (מנהל האגף לתכנון כפרי של משרד השיכון) תכנן את חדר האוכל של קיבוץ "כרם שלום", ידע שהוא מתכנן מהפכה חברתית בזעיר אנפין בחיי היום-יום של הקיבוץ: מבנה הבטון בעל שלוש-הקשתות, האוצר בתוכו גם חדר אוכל וגם מזכירות, ספריה ומרפאה ומועדון וצרכניה ומחסן ומטבח – מרכז קהילתי קיבוצי שהוא חדש בארץ.

אולם הוא לא תפש, שבכך הוא מתכנן מהפכה גם בחיי הרומנטיקה. אף כי כל אדם בטוח שאיש לא אהב לפניו וכמותו – הוא מאוד שמרני בדרכי החיזור. ואחת הדרכים המסורתיות "להתחיל" הוא ליד שולחן האוכל. אז בא אדריכל ותוקע רגל של עץ דווקא בין הכיסאות.

ולך והסתנן אל מעבר לגבול... ל"מתיישבת" שממול.

לאנשי כרם שלום, שבשבילם ובקיבוצם הצעיר נבנה המרכז המהפכני, רתיעה מיוחדת מפני כל מה שקשור "בהסתננות מעבר לגבול". המלחמות שלהם על ישיבה בתוך הגבולות ונגד כל יציאה מגבול "ירוק" הן מהמפורסמות. עורם של יושבי "הכרם" סומר כאשר מעז מישהו לומר להם שהם יושבים בפיתחת-רפיח.

אנחנו והערבים יודעים

ואכן, אם רצוי להם הדבר ואם לאו, המקום שבו הם יושבים הוא הפתח לאזור רפיח וכך הוא קרוי בפי העם, ואולי אף במפות של תכנון האזור.

"היחסים שלנו עם המושב הסמוך 'שדות' טובים מאוד. אין לנו דבר נגד המתיישבים ב'שדות' (שבפתחת רפיח, מהלך 5 ק"מ מ"כרם שלום"). 

אנחנו מתנגדים לעיקרון. אנחנו מתנגדים להתנחלות בשטחים לפני חתימת הסכם. אנחנו יודעים, והערבים יודעים, שכל נקודה שבה נתיישב שוב לא נרד ממנה. אין לנו שום דבר נגד השטחים עצמם – האדמה אינה שונה מאדמתנו, יש לנו נגד כל דבר שיעמוד כאבן-נגף בדרך של מו"מ לשלום. ואנחנו נגד נישול. אנחנו יכולים וחייבים ליישב את האזור עד לגבול הירוק. האדמות שעליהן יושבת 'שדות' הן מעבר ל'גבול הירוק' ואינן שייכות לנו. ישיבה שם היא נישול."

"והאדמות האחרות, שבתוך 'הגבול הירוק', שיושבים עליהן גם אנשי השומר-הצעיר, לא היו בבעלות ערבית?" רציתי לומר, אך משכתי בכתפי. עם מי אני מתווכחת? איזה ניסיון חיים יש להם? הלא חלב אמם עוד טרי על שפתותיהם.

אחד הוא דודו צוק, צעיר מזוקן וחינני, בן עשרים ושלוש, יליד כפר מסריק. והצעיר הזה מגלגל מיליון וחצי. הוא מדבר בנחת ושוקל כל מילה. חושב, זהיר. הוא אחראי לשלחין.

שלחין, מטע סוב-טרופי (מנגו) וגידול הודים הם המשולש המשקי שעליו מבוסס קיום הקיבוץ הצעיר, יורש ההיאחזות.

הוותיק השני יזהר יערי, בן עשרים ושלוש, יליד להבות הבשן – מרכז המשק שיושבים בו עתה חמישים חברים ועוד שני גרעינים של הנח"ל, "שלום" ו"אבשלום". משק צעיר בן שלוש וחצי שנים המתפאר כבר בתריסר משפחות ועשרה ילדים עד גיל שנתיים.

שניים אלה ועוד שניים-שלושה אחראים לחיי אדם, לרכוש, לצורת חיים במקום מרוחק מאוד מכל יישוב, באקלים שכל-כולו ערבה צחיחה. הניסיונות שהם עומדים בהם יום-יום מאז הם כאן שוללים מאיתנו את מד-המידות המקובל ששמו שנים.

ראוי מאוד, אמרתי אל לבי, להקשיב היטב למה שיש לצעירים אלה לומר. להקשיב וללמוד.

אידיאולוגיה שכזאת

"אתם המשק הצעיר בקיבוץ השומר הצעיר."

"כנראה. קדמו לנו ניר יצחק, גבולות. הם סבלו קשות. בעיות חקלאיות, מים, ביטחון. אנחנו באנו כמעט אל המוכן..."

"והאם הימצאותכם במקום זה מייחדת אתכם?"

"מה שמייחד אותנו הוא לא המקום. מייחדת אותנו האידיאולוגיה. לא באנו הנה רק כדי לבנות את החברה שלנו ולמצוא לה את תנאי החיים הטובים ביותר. אנחנו אנשי השומר-הצעיר קנאים, דתיים מאוד ביחס לתעשה ולא תעשה... אנחנו לא ננשל ואנחנו לא ננצל עבודה של אחרים. אין אצלנו עבודה שכירה, עושים כל מה שיכולים בכוחות עצמנו."

והצעירים האלה שעובדים כאן. הצעירים בני השמונה-עשרה, תשע-עשרה גם הם חברים? אני שואלת כדי להקניט.

אבל איש-שיחי הצעיר אינו נתפס ללעג. בסבלנות ובתום לב הוא מספר איך שלח כרם-שלום שליחים לארגן תלמידים לגרעיני השלמה במסגרת הנח"ל. איך עבדו בגיוס. מעטים מחברי הגרעינים נשארים. אחד, שניים, שלושה. ניתן לספור אותם.

"ובעבודה זו, שאין תשלום בצידה. אין ניצול?" שאלה שמקבלת את תשובתה מאליה. "איש, אין לו כאן משלו, כל עוד הוא במשק – הכל שלו. קם חבר והולך, הגם שמשאיר מפעלו במשק – גם הוא אינו נוטל עמו מאומה."

הדקלים אינם

החום יושב כבר בטח. קרני אור ערומות מסנוורות עד כאב. כולם מרכיבים משקפיים ולמרות זאת מכווצים עיניהם וקצת מצטמק הלב לראות פנים טובות וצעירות אלה בפרספקטיבה של שנים כשהעווית המתמדת של כיווץ הפנים תשאיר את אותותיה. אולי על כן כל כך חשוב המבנה הרב-תכליתי הזה. יש לאן להימלט מן השמש. אפשר לטייל בו וגם לנשום. "ברחשים" נבזיים מחפשים כל חלקה טובה בגוף וכל חלקה היא טובה. מסביב – לכל מקום שתביט העין, ועד האופק, משטחים צהובים צרובים. פה ושם מסתמנת איזו חתימת ירק. הקיץ טרם בא.

"כשתכננו את המרכז, הבאתי הנה את הדגם והעמדתי אותו על האדמה. כיוונתי אותו כך שהרוחות יטיילו בו, שהאור לא יסנוור וייכנס לחדר האוכל מסונן ורך. את הפתחים הגדולים כיוונו כך שאחד ישקיף אל הנקודה שבה היה המשלט, או כפי שקוראים לזה כיום ההיאחזות – לזכור את הראשית."

הפתח השני נשקף אל שדות המשק ואל הכביש המוליך למרכז הארץ, כדי להרגיש יותר קרובים ולזכור את ההווה, ואילו את הפתח השלישי כיוונתי אל קבוצת דקלים.

"בכל הסביבה השוממה הזאת היתה קבוצת דקלים אחת ויחידה, כמו אגרטל דקלים על שולחן חול הערבה. סובבנו ותימרנו את המבנה הנה והנה כדי שהעין תראה את התקווה הטובה בעתיד."

*

"כאשר הבניין תם ונשלם והוסרו ממנו הפיגומים – מספר האדריכל – עליתי למעלה. ראיתי את פתח המשלט, ראיתי את פתח ההווה, ואילו הדקלים – אינם, מישהו עקר אותם!"

בחדר-האוכל שריהוטו טרם נשלם ישבה קבוצת בנות מן המטבח לטעום עוגות. "זאת לא העוגה הראשונה שאני אופה," הבטיחה ה"שפית" הצעירה, "אבל זה ניסיון ראשון בעוגת פירות."

מרבית חברי כרם שלום הם בני משקים וניסיון עבודה וחיים במשק טבוע בדמם. לא מוכרחים ללמוד אותו במכללות. בכל זאת, כל שיעשו הוא בסימן התחלה וניסיון ראשון.

"על המרכז הקהילתי שלנו – הם מספרים – אמרו שהוא מין פיל לבן, ענק שמקבלים במתנה ומחכים כבר שיבוא מישהו ויקח אותו מפני שאין כוח לפרנסו. אבל אלה שטענו כך לא חשבו עד הסוף. המבנה הזה איננו ארעי. הוא מבטיח ואף קורא לגדול ויש הרגשה שלא יעבור זמן רב ואולי יצטרכו לבנות לו עוד קומה.

"אדם שעובד בשדה ירים את ראשו בערבה השטוחה הזאת ויהיה לו קשר עין עם הבית. רואים אותו מכל מקום. רואים אותו והוא איננו משתלט, הוא איננו יהיר, הוא איכשהו אפילו נחבא אל הכלים ומתמזג בצבעים שמסביב. הוא מוכיח נוכחות, אבל לא של שליט אלא של בן-מקום. אם גם קצת מוזר.

אל תחשבו שההחלטה על צורת ותוכן מבנה של מרכז, הוא דבר פשוט. אפילו שקיבוץ מקבל מבנה כזה במתנה, ואין בודקים שיניו של סוס שקיבלו במתנה – אנשיו יצטרכו לחיות בתוך אותם חלומות ארכיטקטוניים, שלא פעם הם יפים על הנייר וגם על האדמה, אבל אינם יפים כדי לחיות בהם. ככל שהצורה יותר בעלת מעוף – כך יותר קשה כמובן, להתיישב בה. ולהחלטתם הסופית, קדם סימפוזיון שלם על תפקידו של חדר אוכל, כבניין מרכזי, על הנדרש ממקום כזה, על מנהגי ישיבה, אכילה – שירות וכד'. להכניס מין מבנה כזה דרוש הרבה העזה של תכנון, הרבה עבודת שכנוע – ועוד הרבה יותר העזה מצד האנשים שיצטרכו לחיות את חייהם בו; לסעוד בו יום-יום, לעבוד בו יום-יום, לבלות לאחר שעות העבודה... בניגוד לצעירים אחרים – מבקשים הם ללמוד מניסיון מבוגרים מהם – ואין עוד קיבוץ מבוגר מהם, שיש בו מכלול ציבורי כזה. והיו להם ספקות. ובוודאי יותר מלילה אחד לא ישנו. כשהגיעה העת לרהט את חדר האוכל – נוכחו לדעת שאכן לא יפתרו את הבעיה בצורה קונוונציונאלית. לחדר האוכל שלהם לא יימצא ריהוט פרוזאי במחסן המרכזי של הקיבוץ. פנו אל האדריכל ואמרו לו: 

"שמע – אנחנו איכרים, לא מבינים בשירה ארכיטקטונית. תגמור את השיר..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים