מה אומרים הרופאים?

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1974 >> מה אומרים הרופאים?

 

27.9.74

מה אומרים הרופאים?

פחד ירד עליהם. בילבול מושגים מוחלט. גם סלידה. ויש טענות רבות בפיהם. וערב אחד דיברו, אמרו: אדרבה, תכתבי, בשמנו. שחור על גבי לבן. למחרת, בזה אחר זה, הגיעו לביתי... במקרה. גימגמו: אולי אפשר לוותר על המאמר. אולי מוטב לא לעורר כלבים נמים.

התביישתי בשבילם, וגם הבינותי אותם. הרי למחרת פרסום המאמר ייצאו לרחוב, ייפגשו עם עמיתיהם ויבושו להסתכל בפניהם. קיימים הסכמים ג'נטלמניים של שתיקה. והמפר את ההסכם מסכן את עצמו גם מבחינה חברתית וגם מבחינה מקצועית. יחרימו אותו ואת חוליו. ובעניינים שחיי אדם קשורים בהם, מוטב לשתוק. גם אם מחול השדים התחיל.

על כן הבטחתי למרואיינים שלי, לא לנקוב בשמותיהם, לטשטש את זהותם, ולתת את התמצית של מה בפי הרופאים.

הרופא הפרטי:

"מודה ומתוודה. אני שמח ש'מקרה הוכמן' הוצא לאור, ושמחתי אינה נעדרת יותר מקמצוץ נקמה. שנים אני עד לנהירת חולים לעמיתים שלי, שהם עובדי ציבור, רופאים ציבוריים, מנהלי מחלקות בבתי חולים ממשלתיים ושל קופת חולים, רופאים שלא תמיד הם טובים ממני.

אני נתקל יותר ויותר בקושי למצוא מקום בבית חולים לחולה שלי, ולא פעם אני בעצמי מפנה חולה שלי לאחד ממנהלי המחלקות הללו כשדמי רותח בי. לא כדי לקבל את חוות דעתו המקצועית אני שולח את החולה למתחרה, אלא כדי להשיג מיטה בבית חולים ציבורי באצעות "ביקור בקליניקה הפרטית שלו..."

"במשך שנים מתנהלת בארץ תחרות בלתי הוגנת זו, כשמנהל הכנסות המדינה יושב לי על הראש ומבקר את הכנסותי ומוצץ את דמי, ואילו הם, הרופאים הציבוריים, שכירים לגבי החוק, נפשות טהורות שמנכים להן את מס ההכנסה במקור ותו לא.

"כרופא כללי המתקשר לחולה אני מוצא את עצמי מנותק ממנו ומן הטיפול בו, כאשר הוא נכנס לבית החולים. מבחינה מקצועית אני מרגיש אימפוטנט. אחד המושיט יד לקבל אינפורמציה מהם, מרופאי בית החולים. אני חייב גם לראות טיפול שאינו עולה בקנה אחד עם השקפתי הרפואית, ולראות גם כיצד גוזלים את המשפחה בתביעות לתשלום נורא בניתוח, למשל. ידועים לי מקרים שחולה נדרש לשלם 12 אלף לירות בעבור ניתוח. אין לחולה? ינתח אותו האסיסטנט, או רופא תורני. תלוי במזל."

הרופא הציבורי:

"אל תכניסו את כולנו בשק אחד. לא כל הרופאים הציבוריים חלקם שפר. מדבור כאן רק במנהלי מחלקות ובסגנים של מנהלי מחלקות. כל הרופאים האחרים אינם רשאים לקבל חולים פרטיים, ואם הם מקבלים אותם הם יכולים לעשות מעט מאוד בעבורם.

"אני עובד במשרה מלאה, ומכאן שאין ביכולתי לקבל חולים לאחר שעות העבודה, ועד כמה שאני יכול איני מקבל אותם. אני נקי. כמעט. והכמעט הזה אינו עושה לי מצפון לא נקי מבחינה אתית – אבל – מודה ומתוודה – מבחינה אחרת, פחד הלשנה רודף אחרי.

"אבל לעבוד שעות אחדות זה כמעט בלתי נמנע. מגיעים תיירים, באים אנשים שאינם מבוטחים בקופת חולים, ואין להם שום שייכות לבית החולים שבו אני עובד. ושלישית, מגיע אליך חולה בלילה, זר, והוא במצוקה - מה תעשה? תשלח אותו הביתה? לא תקבל אותו? הרי יהיה זה נוגד את שבועת הרופאים. תקבל אותו ולא תקבל שכר טרחה? וכי לא אדם אתה? וכי לא מגיע לך תשלום בעבור עבודתך?

נוסף לכך, אפילו מבחינה רפואית לא טוב לגבי החולה לקבל עזרה בלי תשלום בעבורה. הוא יתייחס אליה כאילו לא היתה מקצועית, יקל בה ראש, בעזרה ובעצה ובתרופה שתתן. אבל נניח לזה. נדבר על המקרה הקרוי מנהל מחלקה. ובכן, לא פעם אני תמה מפני מה חולה מסוים עדיין מצוי במחלקה, ואילו אחר – הזקוק לאישפוז, נשלח הביתה...

"שנים רבות עשיתי לי חוק יהרג ואל יעבור. עבדתי רק בבית החולים, ולא קיבלתי חולים פרטיים. באותם ימים המשכורת עדיין איכשהו הספיקה לי ולא הייתי נשוי, ויכולתי להרשות לעצמי להיות אידיאליסט ולישון בשקט, אם כי באותם ימים לא היה לי פנאי לישון בשקט. באותם ימים קיבלתי את הפיצוי שלי בהרגשה שאני עובד במוסד ציבורי, שכאן תינתן העדיפות לפי הצורך, לפי שיקול רפואי ואנושי בלבד. והיה לי טוב, במשך זמן מה. והקרבן לא היה קרבן, כי בהרגשת התועלת, היושר והמצפון – יש פיצוי יקר מכסף ומזהב."

"אחר כך התחילה אצלי תקופת התמיהות. הייתי עושה סקנדלים. חקרתי לדעת אימתי הגיע פלוני שלדעתי אינו חייב לתפוס מיטה שיש אליה תור עצום וחולים הזקוקים יותר ממנו לאישפוז. אחר כך הבינותי שאם לא אשתוק, אוכל לצעוק רק ברחוב... אבל עד היום איש אינו יכול לחייב אותי להשתהות יותר ליד מיטתו של החולה הפרטי של מנהל המחלקה. אני יכול לעבור על פניו. אבל העניין נעשה יותר ויותר קשה. לא פעם כמעט כל המחלקה תפוסה על ידי החולים של... מנהל המחלקה וסגנו.

"ואני חושב לי: חמור חמורותיים שכמוך. אתה יושב בבית חולים זה מבוקר עד ערב, מקבל משכורת ממשלתית, שלאחר כל הניכויים היא נקייה ודקה כמו עצם שאכלו לה את כל הבשר, והרופא הראשי בא לשעות אחדות, נותן לך פודות כיצד ואיך תטפל בחולה שלו, במין תלישות אקדמאית לא אינטרסנטית – והוא יודע שאתה יודע ואף החולה יודע שהאחרון הוא פציינט פרטי, שעתים יכול להרשות לעצמו ולעתים משלם בעל כרחו ומעל ליכולתו ויכולת משפחתו בעבור טיפול בבית חולים ציבורי, וכולכם קשורים בקשר לא ג'נטלמני של שתיקה והעמדת פנים.

"מפעם לפעם, במשך השנים, ניתנה לי הזדמנות להכניס חולה שלי. זורקים לי את המחווה הזה כמו עצם לכלב. ואני מרגיש צורך להתחנף ולהעדיף את החולה של מנהל המחלקה. ואני מרגיש 'מלוכלך'. בתנאים כאלה איך ניתן לדרוש משמעת בבית חולים. איך ניתן ליצור את אווירת השוויון ולעורר את בטחונו של החולה בעזרה הניתנת לו – רגש שהוא תנאי להחלמה?

"הרופא הראשי הולך לו לביתו, לגרוף את האלף, אלפיים, שלושת אלפים לירות ליום. אני רואה את המכונית המפוארת, לפעמים אני מוזמן לקבלות הפנים בביתו, ואני רואה שם את כל גדולי ישראל שחזרו זה לא כבר מנסיעה לחו"ל, ושומע שיחות על פגישות בוועידות ואחרי ועידות – ואני מקנא. ואני מנסה ללמד את עצמי לרקד לפי המוזיקה של הבוס שלי. כדי להתמודד איתו במחלקה – אני צריך להיות מסוגל להשתוות אליו גם בחוץ. אשתי צריכה להראות לפחות קצת כמו אשתו. ביתי כמו ביתו... רק בצה"ל אנחנו שווים, כשהבנים הולכים...

"וקשה לי להביט בו ישר בעיניים, בעיני הבוס שלי. בחוץ, וגם במחלקה. יש לפעמים צורך לקבל החלטות גורליות. המנהל קבע ניתוח ואתה מפקפק בצורך. ואתה תופס את עצמך תמה בעת ויכוח אקדמי המתקיים בצל תשלום מיוחד.

"התופעה של מנהל מחלקה הרשאי לקבל חולים פרטיים – אינה בריאה. מאוד לא. מכל הבחינות. מוקדם או מאוחר חייבים לתקן את המעוות. זה לא יכול להימשך כך. לא במדינת ישראל. לא בשביל זה עלינו. לא בשביל זה בונים חברה חדשה. לא טוב לי בזה. – ואם רק יעזור לי אלוהים, והעניין יעבור בסדר, אני לא אקבל יותר חולים פרטיים. אני אלחם להעלאת משכורתם של הרופאים – ושלילת הפרקטיקה הפרטית. או זה או זה..."

מנהל המחלקה:

"אותו רופא, שסיפרת לי עליו, אינו ידוע מה הוא שח. והוא מגזים. בצורה חולנית. מניין הוא לוקח את כוח ההגזמה שלו? ראשית אין מחלקות מאוישות בחולים של מנהל המחלקה בלבד. זה שקר וגוזמה. לי אין יותר משתיים – שלוש מיטות של חולים שלי."

"שהיו בטיפולך."

"שהיו בטיפולי."

"ואלה שנשלחו אליך לביקור אחד. כמה מן החולים המאושפזים במחלקה ביקרו אצלך בטרם נתקבלו?"

הרופא שותק. אחרי כן הוא אומר: "האמיני לי שבאו לקבל את חוות דעתי. לו היו צריכים לחכות כדי להתקבל לביקור באמצעות בית החולים, היו חייבים לחכות זמן רב, וזמנם דחק. רק חלק קטן מאלה שבאים לראות אותי באופן פרטי ולקבל את חוות דעתי אני מאשפז. האמיני לי. את הרוב אני מחזיר לרופא המטפל, אם באופן פרטי, ואם בקופות החולים, ורק מקצתם אני מקבל.

"וגם אז הם חייבים לחכות. והביקורים הפרטיים האלה ידועים בבית החולים, והם באישור בית החולים. ואני מקבל בעבורם תשלום קבוע מראש. לא מוגזם. אי לכך לא פעם אני מקבל חולה באופן פרטי, מטעמים פסיכולוגיים. פצינט נוהג לחשוב שישימו לו יותר לב "באופן פרטי" זה מרגיע אותו. ואני עושה זאת לבקשת המשפחה..."

"ואתה מכיר מנהלי מחלקות שמקבלים תשלום מוגזם?"

מנהל המחלקה שותק. "לא כל מנהלי מחלקות עוסקים בפרקטיקה פרטית, שלא באמצעות בית החולים."

"אתה מכיר רבים כאלה?"

מנהל המחלקה שותק.

"מבחינה מסוימת טוב שכמו שאומרים, שתפסו אותו. מצד שני רע ומר. רע מאוד. אני אומר: כואב לי שמעדיפים את הצד החומרי, המוניטרי, על הצד ההומני. אבל לזאת עוד נשוב. אני אומר שאנחנו לא ברוסיה. אסור שיהיו כאן משפטי ראווה. תופסים את האחד ועושים לו לינץ'. ציבור הרופאים היה חייב לצאת כאיש אחד ולומר: תשפטו את כולנו, ובבת אחת. תפיסת האחד אינה פעולת תגמול מעבר לגבול. יחידת העונשין חוזרת, ובזה נסתיים העניין. או ששופטים את כולנו או שלא שופטים איש.

"וזה למה? כי כולנו אשמים או כולנו לא אשמים. ואני אוכיח שאנחנו לא אשמים, בהמשך דברי. ובכן, תפיסת האחד פונה אל רגש מכוער של נקמה, רגש של תקווה פטלית ש'בי זה לא יפגע'. רגש זה מצוי אצל חיילים בחזית, הוא ליווה את היהודים במחנות ההשמדה, להבדיל אלף אלפי הבדלות.

"זה רגש נטול כבוד, ואין לו על מה להתבסס אלא להיפך. ואצל מי שעיניים בראשו – ולמי אם לא לרופאים יש עיניים – שיכרון הנקמה והאשליות עובר חיש מהר. ובא הפחד. משפט הראווה הזה יש לו תוכן אחד ויחיד. הוא אומר: 'חבר רופא. הזהר, מחר נבוא לפשפש בניירותיך... מחר אתה תהיה המטרה לחיצי הביקורת, המאסר, החקירה, הביזוי...'

"רגש הפחד הזה לא איחר לבוא, והרופא הישראלי שבוי בו, והוא אחד הפחדים המכוערים והמסוכנים כאחד. איך אתה יכול להחליט החלטות, אתה הרופא העומד בין חיים למוות, כשעורך רועד עליך. איך תוכל לקחת את איזמל המנתחים ביד כשידיך רועדות מפחד שמא תתפס על ידי מס הכנסה. אתה בבחינת עבריין שטרם נתפס אמנם, אבל העלול להיתפס בכל רגע...

"לא את הרופא היה צריך להושיב במעצר, ולא אותו להושיב על כס המשפט, אלא את השיטה. את השיטה שאינה מסכימה לשלם שכר הוגן לרופא, שכר המתאים לצרכיו, לידיעותיו, למעמדו בארץ ובעולם המדע, ובמקום להוסיף לו עוד אלפים אחדים למשכורתו ניתנות לו "להשלמת משכורת" במתנה מחלקות שלמות בבית החולים, על הציוד, על הפרסונל.

נותנים בידי רופא שאינו אלא בשר ודם, פתרון שאין בכוח אנוש לעמוד בו, דהיינו רשות לפרקטיקה פרטית לאדם החולש על "מקור חיים", תקוות חיים לחסוכי מרפא. גם המוסרי בבני אדם יקשה עליו מאוד לעמוד בפיתוי. זו דרישה להיות על-אדם. איך, איך אפשר לא לשלוח חולה לבית חולים, אם הוא זקוק לכך באופן דחוף – האם רק משום שלא בא לראותך באופן פרטי? האם בשל כך הוא פסול ומחלתו אינה מחלה, והוא אינו זקוק לרחמי המדע?

ואת מי תקבל למחלקה קודם, חולה שכבר בדקת וראית שהוא זקוק לאישפוז, או אחד שטרם בדקת? ומכאן להעדפת פציינט שלך על פציינט אחר, במספר מיטות מוגבל, כשאתה הקובע ואתה המחליט, וכולם תלויים בך – הרופאים והחולים – הדרך קצרה.

"מה אגיד לך, במשך השנים מתחילים לשכוח שזה אינו בית חולים הפרטי שלך. לא בשל מה שאת חושבת. לא בשל החולים הפרטיים, אלא בשל כוחות הנפש והשנים הרבות למן הנעורים ועד הזיקנה היו כתלי בית החולים ביתך. ואם לא בילית בו, חשבת עליו. הכנסת במחלקה את כל כולך. חינכת דורות של רופאים. היצלת דורות של אנשים. חולים שבאו וחזרו ובאו ונפשך נקשרה בנפשם.

"והמצאות, והישגים, וגאוות מחלקה, המיכשור שהישגת מתחת לאדמה, לובן הסדינים של מיטות מלאות במכאובים, והמאבקים שלך בין הכתלים הללו, והמלחמות – ומתי אין אצלנו מלחמות? – והמחלקה שלך מחייה נערים, את הבנים שלך – אתה עובד מעל ומעבר, יש קשר בינך לבין המחלקה הזו, קידשת אותה לך בדם לבך, היא ואתה קשורים לעד כי היית לה בעלים ועבד. – אז אתה שוכח שהיא לא שלך. שאתה שכיר. את מבינה...

"וגם – אומר הרופא וקולו שקט ונמוך וחוזר להיות ארצי מאוד – איש לא טרח להזכיר לך שזה לא בית החולים הפרטי שלך. להיפך. מן הרשות פונים אליך בבקשה לקבל מחלקה... כל גדולי ישראל פונים אליך, והאנשים הממונים על האוצר ועל הכנסות המדינה הם בין הפציינטים שלך, ובחגים ביתך מלא פרחים, מאלה שישבו בחדר ההמתנה הפרטי שלך, והיום יהיו בין החוקרים והמפשפשים בין הניירות, והיום יביאו אותך למשפט, ישבו לשפוט אותך על כס המשפט, וידברו על כך בכנסת, הם ינאמו עליך – אלה שישבו אצלו בחדר ההמתנה, שילמו או לא שילמו (כן שילמו), הם ונשותיהם וילדיהם וקרוביהם, והבונבוניירות שלהם, ובקבוקי המשקה עדיין מצויים במזווה שלך..."

"זה לא הם. זה המוסד. זה המשטר... אלה נציגי הציבור..."

"אמת. אבל לא אותנו חייבים להביא לכס המשפט. את השיטה צריך להביא... שהביאה את הרופא הישראלי הטוב והמסור, ל'לוקח מתחת לשולחן'..."

*

ומה אומר החולה? האזרח הקטן, זה המבוטח בקופות חולים, זה המשלם ביטוח לאומי, זה החי "על הלוקש", שגם בכספו בנו את בתי החולים, ואת קופות החולים – הוא נאנח תחת כובד התשלום, ההונוראר הכבד אך הלא מכובד. נאנח ושותק. כי אין לו ברֵרה. אין ברֵרה לאדם שבתו חולה, שאשתו אכולת סרטן.

עוצמים את העיניים, לוקחים הלוואות, ממשכנים את הדירה ואת החיים. משלמים למנתח פלוני, מנהל המחלקה, שנים-עשר-אלף, כדי שהוא, בעל יד המלאך, ולא אחר, יבצע את הניתוח. כי אם אין לך, אין זה בטוח שהטוב ברופאים, או הרופא שאתה בחרת, יעשה את המלאכה. אולי ינתח אסיסטנט, אולי ינתח סטודנט? ילמדו על היקר לך מחייך ואתה תעמוד מנגד?! בגלל כסף!

אבל לא בגלל זה שופטים את הרופא. לא בשל ניצול וגזלה ורווחים על המוות העומד בפתח – זה כנראה מותר.

מושיבים אותו בעבור אי-תשלום מס הכנסה.

חיי אדם כנראה זולים בארץ הקודש. לו שילם הרופא הנ"ל את חלקו במס הכנסה – לו קיבלה המדינה את חלקה בגזל אומללים, ברווחי אסון – היה הכל שפיר. היה הכל מוסרי. מוסר ומאסארי נתחלפו אצלנו כנראה.

על כך זועמים כל הרופאים. והם חושבים ובצדק – שגם הממונים על הכנסות המדינה היו צריכים להרתע מן התפקיד שהפקידו בידיהם: הם לא היו צריכים להסכים להיות המקל להענשה בעבור רווחי דם. האדם – כבודו לשאת בהוצאות המדינה. מס הכנסה הוא מס מכובד, או לפחות חייב לשאוף להיות כזה. מה שהאזרח יראה בו זכות וגאווה ולא להיפך.

 
לייבסיטי - בניית אתרים