מה איכפת

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1960 >> מה איכפת

 

7.9.60

מה איכפת

המשפט טרם התקיים, אך הדין נחרץ. איש לא צילצל בדלת. הטלפון שתק. לפתע שכחו כולם ששולה ושייקה הם הטובים במארחים, הטובים בידידים.

"אתה אומר שלא היית מאמין ששייקה מסוגל לעשות דבר כזה? שטויות. אני ידעתי תמיד. ובכל אשמה שולה. איזה תלבושות, מכוניות, קבלות פנים... היא תשלם ביוקר!..."

ושולה שילמה. היא שילמה בדם ליבה שהתקומם כל רגע מחדש. "חכו רגע", רעדו ידיה, כאשר לקחה עיתון ביד. "השופט עוד לא אמר את דברו. עדיין מותר לנו ליהנות מהספק..."

אלוהים אדירים, מה צמאים בני האדם לשתות מכוס יגונו של הזולת. כמה אוהבים הם לנבור באשפת החיים. כמו חתולי רחוב.

בערבים היה שייקה יוצא להתייעץ עם עורכי הדין שלו. רק בערבים. כל שעות היום כולן היה רובץ בבית ותמה מה יעשה בגופו המיותר. היה מפשפש בניירות, לא מגולח, פוחד מפרצופו בראי. אחר-כך החל להרבות בגילוח, פעמיים שלוש פעמים ביום, לרחוץ את ידיו ולפשפש במעשיו. לבסוף, תקע עיניו בתקרה. שעות על גבי שעות היה מביט בתקרה כמחפש מענה שם. משנמשכו הימים, ניסה לשחק בבובות עם בתו התינוקת. הקטנה סבלה זאת בשקט עד שפקעה סבלנותה:

"למה אתה לא הולך לעבודה ודי!"

האבות כה מיותרים במשך היום בבית. ואילו נורית, בת האחת-עשרה, הרגישה לפתע כי משהו דהה בכחול עיניו של אבא ומזהיר שעל אבא צריך להגן. והיא היתה מקבלת בהכנעה את עזרתו בהכנת שיעורי הבית באנגלית.

אך יצא שייקה לעורכי הדין שלו, היתה מופיעה החמות. מביאה עמה ממתקים לילדים – ונאנחת, כרחם על יתומים. תמו האנחות, הופיעו שתי מסרגות וכדור צמר. שורה ועוד שורה. דום תוקעת הזקנה עיניה בדלת, זונחת את הסריגה בחיקה ושותקת בכעס.

"אמא, תשתי משהו?"

"אה?" היתה משיבה החמות אחרי הפסקה של נצח.

"שאלתי אם תאכלי משהו."

"לא, תודה."

והשתיים יושבות ושותקות.

בסמוך לשובו של שייקה היה מופיע גם אביו. היה טופח קלות על כתפי כלתו ולוטף ראשה כבהתנצלות:

"נו שולקה, איך עבר היום?"

אז שבו, לחלוחית לעיני הכלה ומסרגות החמות, למרוצתן המטורפת. שורות שורות של "עיניים רעות" העלו בזו אחר זו. והידיים כמו רדפו אחרי המסרגות והתקשו להדביקן. והיה למסרגות הללו שיר מזמור משלהן, במקצב הרכבת בהילוכה:

"אותה תפנק - טיפש זקן

והיא שהביאה / אסון על הבן!"

"למה את מאשימה אותי?" התפרצה פעם שולה.

"אני אמרתי משהו?" ענתה החמות בלעג, פקחה עיניים פקוחות, מלאות תוכחה, והמסרגות בשלהן.

שולה היתה נמלטת למיטת בתה התינוקת ובוכה בחיקה.

"די אמא, את מפריעה לי לישון. לכי למיטה שלך..."

שינתה הקטנה מטעמה והתעוררה. ואז רמזו לה עיני הבת הגדולה, שנתחייכו אליה בחשכה. והן שכבו בשקט, זו בצד זו, האם והבת, והקשיבו לדין וחשבון שמסר שייקה, ששב בינתיים מעיסוקו, ולאש הצולבת של שאלות הזקנים. לבסוף אמרה הסבתא כהרגלה:

"שייקה, ודאי שוב לא אכלת ארוחת ערב."

ולאחר שחזר והבטיח שאכל, בא תורו של הפסוק השני:

"אז אולי לפחות תשתה כוס תה מתוק, אה?"

ואז היתה שולה קמה, מכסה את בתה-חברתה האחת והיחידה, שנשמה עתה קצובות כאילו כל העניין הזה אינו נוגע לה.

"מתוקתי, חמדתי, צפורת קטנה שלי," היתה שולה לוחשת. "תגן עליהם אלוהים, כי ילדים אינם אשמים..." היתה לוחשת מילותיו של שיר שידעה מאי שם, וחוזרת לחדר האורחים, להיות עקרת הבית.

יום אחד חזרה נורית, מבית הספר, חיוורת ושותקת מאוד. למחרת אמרה שאינה מרגישה טוב. גם ביום שאחריו מאנה ללכת לבית הספר וכך עד סוף השבוע. עתה ישבה בבית המשפחה כולה. איש לא הפריע אותם בבדידותם המזהירה. החמות היתה מביאה עכשיו גם מצרכי מזון, את הדואר והעיתונים, שהיו מחביאים היטב מפני הילדה. שייקה הציע כי ידבר עם נורית ויסביר לה. שולה התחננה שלא יעשה זאת. שיחכה.

ערב אחד, עת הלך שייקה לעורכי הדין שלו, כמנהגו, באו כל ילדי כיתתה של נורית, עמדו במדרכה שממול וקראו לה. הם קראו בעקשנות עד שהילדה יצאה למרפסת. שולה שמעה אותם מחדרה, נים לא נים, ונתחייכה משום מה. לפתע שמעה את בתה פורצת בבכי וטריקת דלת.

"נוריתה, מה קרה?" קפצה שולה ממיטתה ורצה אליה. אולם דלת חדרה היתה נעולה והילדה מתיפחת.

שולה רצה לרחוב. היא תתפוש אותם, את המנוולים הקטנים האלה! היא תסביר להם שנורית אינה אשמה, אפילו היה אביה פושע... לא אשמתה היא. היא תוכיח להם, לכל אחד מהם לחוד, שכל אדם עשוי לשגות. שאסור להעניש ילדים על מעשי אבות. היא רצה ואגרופיה קפוצים, וכל הכעס, כל העלבון, החרטה, והיסורים, הכל התקבץ בשני אגרופיה.

אלא שהילדים נעלמו ואינם.

ונורית את הדלת אינה פותחת. היא לא בוכה עוד, אבל שקט כבד שורר מעבר לדלת.

"נורית, אני מבטיחה לך שאני אטהר את שם אבא. הוא לא אשם. הוא לא עשה שום דבר רע. מה שאומרים עליו הוא שקר. שקר וכזב. את תראי שהשופטים יאמרו זאת. ואבא ייצא זכאי וכולם יבקשו ממנו סליחה. מותק, אני מבקשת, אני מתחננת, פתחי את הדלת. הילדים אינם יודעים מה הם אומרים. חוזרים על מה ששמעו, כמו קופים אחרי בן אדם. הם מציקים לך משום שהם טיפשים, רעים לא בכוונה. מקנאה הם רעים. את צריכה להראות להם שאת מאמינה בנו. את חייבת לשוב לבית הספר ולהראות להם שאת גאה בהורים שלך, כי את יודעת את האמת..."

הדלת נפתחה סוף-סוף והשופטת הקטנה מתפרצת לבין זרועות האם. יושבות השתים ובוכות יחדיו.

"מה אמרו לך הילדים?"

שתיקה.

"ספרי לי. ספרי לי ויוקל לך..."

שתיקה עקשנית, ולבסוף:

"אני לא יכולה לספר, ולבית הספר אני אף פעם, אף פעם לא אשוב," נאנחת כאדם שלבו נשבר.

אך בלילה בלילה, עת ישנו הכל, הזדחלה הילדה למיטת אמה, הניחה ראשה בחיקה ולחשה חרש לבל ישמעוה.

"אני יודעת שאבא לא עשה שום דבר רע. אני מבטיחה לך שאני יודעת. אבל איך אני יכולה לשוב לבית הספר והם עושים לי את המוות. הם צוחקים לי בפנים. הם מצביעים עלי. הם שולחים לי פתקאות וכותבים על הלוח. לא כמו שאת חושבת. זה לא איכפת להם אם אבא שלי צדיק או רשע. לא איכפת להם שיש לנו משפט. לי זה איכפת! לא להם. ואני בוכה לפעמים. זה לא מעניין אותם. הם אומרים... הם אומרים שאני אוהבת את שמוליק מכיתה ח', זה שבא הנה פעם. ועכשיו הם באו לפה למטה וצעקו: 'שמוליק ונורית חתן וכלה. נורית ושמוליק חתן וכלה...!' וכל הרחוב שמע..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים