מה הבאת?

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1966 >> מה הבאת?

 

66

מה הבאת?

היו לו שלוש בנות. אחת נסעה לאמריקה והיתה כותבת – אחת לשנה. השנייה לא דיברה איתו. השלישית היתה מדברת. אך כל משפט היה מסתיים בצחקוק קטן בזוויות השפתיים וכמין ציוץ גבוה ודק של ציפור, המכריזה בצווחנות על קיומה, ונעלמת.

"סבא, זהבה'לה צריכה נעליים. סבא – תן!"

יד הבת היתה נשלחת והאצבעות היו סופרות כמו מעות מדומות.

תילה אף פעם לא הושבה היד ריקם. סבא היה מחייך, נוטל את זהבה על ברכיו, לא יורד על ארבע להיות וסס והיא רוכבו כמו בשניים הראשונות לסבאות, רק הופך למרכבה.

"זהבה'לה הופה דיו – זהבה'לה רוצה נעליים?"

"תן, תן," היתה מאשרת זהבה'לה תוך ציוץ שמח – וכולם היו פורצים ב"טחוק".

זהבה'לה תגידי: "בבוקר קמה רמה..."

בבוטר טמה רמה."

"זהבה'לה תשירי: 'צריך לצלצל פעמיים'..."

"טריך לטלטל פעמיים..."

"איך קורא תרנגול?"

"טוטוריטוטו."

"זהבה'לה תגידי כן."

"תן..."

וסבא היה נותן.

הוא נתן לאמא דירה יפה של שני חדרים כאשר נישאה – כי לו לא היתה דירה כאשר נשא אישה והם התגוררו בשכונת פלורנטין במרפסת סגורה, אצל פועל של גטניו – עושה הביסקוויטים. איזו ילדות היתה לאמה לעתיד של זהבה, שנודלה במרפסת הסגורה, הלוהטת תמיד?!

הוא קנה דירה של שניים וחצי חדר כשנולדה זהבה'לה והיה רץ מיוזע ומאושר עם חבילות מזון שחילקו לעובדים עבודה פיזית קשה בשנות הצנע – ושם מצא כבר את אשתו טוחנת 100 גרם של "בשר שחור" – שיהיה לבת כוח וחלב להיניק בו את נכדתם, עד יבואו 100 גרם הבשר שמחלקים לעובדים בעבודה קשה...

והאם ישנה שמחה גדולה יותר בעולם מאשר לקנות את זוג הנעליים הראשון לנכדה ואחר כך לצקת אותו בנחושת, לשימו על השידה, ולהראות אותן נעליים מעוקמות, נוגעות ללב בהססנות שבהן, לכל מי שיאבה או לא יאבה לראות, ובעיקר לנכדה המספיקה בינתיים לגדול לעלמה – לגברת חשובה, עצמאית, ומעוררת כבוד בזרותה.

"בחיי, זהבה'לה, אלה הנעלים שלך, כשהיית קטנה. (וכל כך שלנו - - - מוסיפים בלב, בלא יודעין).

וגם את כל הנעליים שבין אותן קטנות וראשונות ויצוקות בנחושת ועד לנעליים בעלות העקבים הגבוהים – קנה, כמובן, סבא. כי בינתיים נפטרה סבתא, וכל קניה כזו היתה מעלה דמעות בעיני סבא. דמעות געגועים לאשתו שהלכה, לאשתו שלא זכתה לקנות בעצמה את כל הנעליים בגילגולן המתבגר. איזו נחת היתה לה ודאי ללכת עם הנכדה, אפילו לריב עמה בשעת בחירה של שמלה, ארנק, נעליים... כי הוא לא היה משתתף בבחירה, כמובן. רק היה נותן כסף. למעשה גם בהנאה לא היה משתתף. משנה לשנה היה משתדל יותר ויותר לדמות לנפשו את מידת הנחת שהיתה רווה אשתו. היה כמו ממלא-מקומה, כי הוא עצמו היה מתגלגל למעין פקעת של כעס אין קץ, שהלכה וגדלה והתעצמה עם גדול הילדים והתביעות. כל יום מחדש היה תופס את עצמו על סף צעקה חדה וחד משמעית.

די. נגמר. זהבה כבר יודעת לבטא את כל הקופים וכפים והצדיקים שבעולם נגמר סדר תן!

*

אך, זה היה רק על הסף. בתום יום העבודה, היו הולכות הרגליים מאליהן לבית הילדים שלו. וכי לאן היה לו ללכת? זהבה'לה היתה נעלמת עם איזה בחור; יוסי – אחיה, נכדו היה שואל "מה הבאתי לי," יוצא לאחד הסיבובים – תחילה על קורקינט שקנה סבא, אחר כך על סקטים שקנה סבא ולבסוף על אופניים שקנה סבא לבר מצווה שערך, כמובן, סבא.

איזו חגיגת בר מצווה! כולם דיברו עליה. אך, לוא היתה סבתא בחיים, איך היתה נרגשת. ואכן – הוא היה נרגש. הוא זכה להרבה כבוד מכל ידידיו – סבים כמוהו וידידים, וסתם חברים ולא חברים לעבודה, הנושאים בעול הסבאות ברמה והתלהבות; המתחילים לדאוג לחינוך תיכון לנכדם ולשלם לקופת חיסכון מיוחדת – כבר עם היוולדם. הקונים דירות בתשלומים, לנכדה ביום הבת מצווה שלה - ואחר כך אינם יודעים איך לקשור קצה אל קצה.

נו מילא.

מה שהעיב על שמחתו, היתה הבת השנייה. היא ברוגז עמו ולא באה לבר מצווה, לא היא, ולא בעלה, ולא הבת שלהם – שהיא כמובן נכדתו, רק הבן שלהם בא. ילד שחור עיניים ושחום פנים וכזה דק וגבוה כשיר ענוג.

הוא בא ועמד לצידו של הסב, חבוש כיפת משי לבנה מרוקמת וחולצה לבנה בוהקת. בא לבית הכנסת בבוקר, בא אחר התפילה לאולם שנשכר, ועמד לצד הסב ולחץ ידי האורחים, כמו "עזר-כנגדו". מוזר היה הילד הזה. יפה ושתקן כזה. 

היה נוהג לשים את ידו על שכם הסב, כמו ידיד. לא כמו ילד. היה מופיע בביתו, ביום שישי אחר הצהריים, משלב רגל ברגל ומשוחח עמו כמו גבר עם גבר. 

"גידי, אתה רוצה ללכת לטייל."

"צה!" היה מצלצל בלשונו ומסיט ראשו לאחור בתנועה מזרחית מובהקת. מהאבא הספרדי באה לו תנועה זו. היה הסבא זוכר תמיד, אפילו שלא מרצונו.

גידי גם לא ביקש מעולם מתנה. וכשהסבא הציע כסף שיקנה משהו לעצמו – היה אומר, "באמת סבא, לא צריך – יש לי הכל."

"אמא לא מרשה לך לקחת?"

"באמת סבא!" – היה משיב הנער בתוכחה.

למה עמד רוגז ביניהם, הסבא לא ידע. ואולי ידע. בעצם זה התחיל עם היוולדו של גידי. לבתו הקטנה לא הרחיב את הדירה לשניים וחצי חדרים כשהנכד השלישי שלו נולד, הוא הבכור של הבת הקטנה. אולי משום שהבת הקטנה היתה אחד מצוות העבדים של הבת הגדולה. היא היתה הדודה הקטנה שהיתה רצה עם סבא וסבתא צעירים לטפל ב"פלא" שנולד למשפחה. היא היתה השמרטפית, האומנת המטיילת עם בן אחותה, ובת אחותה. ואולי משום שכאשר נולד הנכד השלישי הזה כבר לא היתה סבתא בחיים. ואולי משום שהיה כבר עייף מתהליך הנתינה. ואולי משום שפשוט כבר לא היה לו. 

קשה לקיים שלוש משפחות...

*

יום אחד, בלכתו ברחוב, שמע קול קורא אחריו. "אבא – רגע!" ולפניו עמדה בתו הקטנה, מחייכת כולה. 

"כבר מזמן לא ראיתי אותך," אמרה לו, "אתה נראה טוב," שיקרה לו. "אבא למה אינך בא. הילדים כל כך אוהבים אותך."

לבו פרפר בצורה מטופשת וידו נשלחה ללטף ראש אדום של בתו האישה, שהיתה פעם ילדה שחורת תלתלים.

"הצבא לא מוצא חן בעיניך?"

"לא – יקירה – זה יופי," שיקר.

"תבוא?"

"אשתדל."

"ואגב, אלף תודות."

לפנות ערב הופיע גידי נלהב כולו.

"מתי תבוא? אתה מוכרח לבוא. תבוא ביום שישי." והניח יד חברית על כתפיו של סבא.

וביום השישי הקדים הנכד לבוא לביתו של סבא, וכיוון שמצא את סבא מכבד את ביתו – עזר לו לטאטא ולנגב את הרצפה במטבח ובאמבטיה, בחר בעבורו את החולצה שילבש ושניהם צעדו לביתו. 

הוא לא הבין למה הוקיר רגליו מבית בתו שנים כה רבות. נעים היה הבית, מלא אור וחמימות ושמחה ואיש לא אמר לו "תן."

ומשעמד ללכת אמר לו הבת: "אני מודה לך נורא, והמנורה פשוט נהדרת, בטח הוצאת המון כסף."

"איזו מנורה?"

"זו שקנית."

"אני לא..." ואז ראה את פני נכדו שהחווירו – 

"אמא, אמרתי לך שסבא ביקש לשמור בסוד, קלקלת הכל!" – שיקר הזאטוט ועיניו נתלו בפני הסב והתחננו.

ועמד רגע של שתיקה איומה. והאם היתה מפנה את ראשה מן הסבא אל הנכד – ואחריה מפנה ראשו החתן הספרדי שלו. ובין הסבא לנכד כמו נמתח חבל לוליינים מתעתע. והסבא היה מתנדנד כמו בתפילה, צובר זמן.

"אך שטויות," עשה סבא תנועה מבטלת בידו. "זה לא כלום."

גידי זינק ונתלה עליו.

"נכון שתמיד תבוא," בכה לתוך צווארו.

ועד היום אין הוא יודע מניין לקח נכדו זה את הכסף לקנות את מנורת השלום. הוא מסרב לגלות.

 
לייבסיטי - בניית אתרים