מה עוד תבקשי מאיתנו, עליה...

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1972 >> מה עוד תבקשי מאיתנו, עליה...

 

13.10.72

מה עוד תבקשי מאיתנו, עליה...

יום סתיו יפהפה שאינו מבייש את היפה באביבים. כרי דשא ירוקים ועסיסיים ועצים מצילים כמו שמשיות ענק של תחרה בגן מרוקם חלומות. ומעגלים מעגלים של כיסאות-נוח-מפנקים סביב העצים וסביב בריכת שחייה גדולה.

מגרש מגודר יפה וסלול כהלכה למשחק הטניס ושני גברים בלובן ספורטיבי מתרוצצים בתוכו אחרי הכדור בלא אכפתיות של בני גבירים אדירים באיזה מלון פאר, בבילוי סופשבוע. וחדר אוכל גדול ועגול כצלחת מעופפת, כאותם בתי אוכל מסתובבים במפלי ניאגרה הפתוחים אל הנוף, בהבדל הקטן שזה אינו מסתובב על צירו. מבעד לחלונות הגדולים רואים את הגן ואת הים הפתוח. ספינות מהלכות באופק, כבדות כנשים הרות, ומפרשיות צבעוניות מרחפות על הגלים שעם החוף, כמו בתולות קלילות-צעד בנשף הריקודים הראשון שלהן.

מלצרים מגישים ארוחה טובה מאוד בכלים נאים, ובחיוך עוד יותר נאה. מן הרמקול נשמע קול מזמין אנשים לפי שמות אל הטלפון – כנהוג בכל בית מלון גדול בישראל. מלון של ארבעה, חמישה כוכבים ואילו האורחים אוכלים את מזונם ופניהם אינן שמחות...

במעלה כרי הדשא, בינות לעצים ופרחים – ביתני המגורים. לכל חדר כניסה נפרדת ומרפסת הפונה אל הגן ושירותים צמודים ונפרדים... ילדים משחקים בצל העצים ועל התינוקות משגיחה גננת או סבתא תורנית. ולא ברור מי הוא היושב בגנים, הסבתא או הנכד...

מאחד החלונות הפתוחים בוקעים צלילי כינור. ויוצא לו מר היידן או מוצארט או באך ומטייל קלילות על הדשא והסבתות והנכדים מפזמים קטעים קרועים ממנגינותיו של הכנר הנעלם בחדר. מה לומר – דאצ'ה צ'כובית. 

*

ובכל זאת איכשהו השמחה אינה שורה בין הכתלים הללו, והישראלי תמה. "מה עוד תבקשי מאיתנו עליה..."

מתחשק לישראלי להחביא את תעודת הזיהוי הישראלית ביחד עם שנות שרב, זכויות סוציאליות, מס הכנסה ו"מלחמות היהודים בארץ ישראל", לומר "דא", "פאז'אלסטה" ו"חאראשו". 

בקיצור – להיות עולה חדש מרוסיה הגדולה.

עייפת כבר להיות חזק. כל כך יוצא הלב למצוא איזו כתף להניח עליה את הראש, לעצום את העיניים ולדעת שהכל יהיה בסדר. שוב לא ידרשו ממך תן, תן. מישהו כבר יתן. מישהו יערוך את שולחן החיים ואתה תקום לקפה ריחני עם בוקר... ולסדר יום שתוכנן יפה בעבורך... 

אלה חלומות שווא. נתמזל מזלך להיות יהודי חופשי בארץ היהודים. אתה גיבור ואסור לך להיות עייף. וכבר אמרה רחל: "ולתת רק לתת, כלום לא די..."

אלא שבא זמן שלא נותר יותר מה לתת. מתרוקנים. אנחנו הישראלים נתנו יותר מדי. בכל השטחים בלי יוצא מהכלל. נתנו ימים ולילות וחירויות קטנות של הפרט. ונתנו בלי סוף לכל העליות. אבל לעליה הרוסית – למרות הצעקות הגדולות של הפנתרים נחמדים או לא נחמדים (שניפחנו את חשיבותם ומספרם מעבר לכל מציאות ממשית...) לא נתנו מאומה בסיכום כולל.

"לא נתנו להם דירות שלנו (בכלל לא נותנים להם דירות – משכירים להם, מוכרים להם...). המימון לבנייה מקבלים מיהודים טובים בגולה... ולנו היתה אורה ופרוספריטי..." חוזר ומסביר מה יהודה דומיניץ – סגן מנכ"ל מחלקת הקליטה של הסוכנות – בשיחות רבות שקיימנו עמו.

לא נתנו להם מכוניות. הם קונים את המכוניות בכספם שלהם, ולפעמים מתוך קרנות-חוץ להלוואות. כל מה שאנו נותנים להם במקרה זה הוא – שאין לוקחים מהם את המסים שגובים בארצנו מ"ארבעה גלגלים". לא נתנו להם מקומות עבודה שלנו (בלאו הכי חסרות ידיים עובדות ואפילו במחנות הצבא עובדים ערבים ואפילו ערביי השטחים. ואפילו מייבאים פועלים מארצות שכנות) בניהם לא גזלו את מקומם של בנינו באוניברסיטאות (גם אם מספרים לכם סיפורים כאלה...) גם האוניברסיטאות נבנות ומתרחבות מכספי תורמים מן החוץ... לא נתנו להם שלווה ובטחון. ארצנו מצויה במלחמה (אינני מגלה לכם סוד...) והם נתנו חיילים לשורותינו.

"כל הכלכלה שלנו תלויה ומותנית בעליה. אין עליה – אין עבודה. אין עבודה – אין כסף. אין כסף – יש פיגורה. יש פיגורה – יש אהבה... (איך הולך השיר...) בשנות השפל יוצא לבנו לעליה. ומה לא מוכנים לתת כדי שיגיעו עוד יהודים לארץ-האבות. יש עליה – יש שפע. יש שפע – לא רוצים עליה..." מסכם האיש שעוסק בעליה ממש, כבר עשרים וחמש שנים.

*

איננו נותנים להם אהבה. דווקא לעליה זו שהיא עליה של אידיאליסטים, של ציונים חולמי חלום הגאולה, אנחנו מתייחסים כמו לאמיגראנטים. עשרות שנים כמעט לא ידענו טעמה של עליה חלוצית ועליה מאידיאל. קלטנו מהגרים, מגורשים, נמלטים. צעירינו חרפו נפשם למלט יהודים מצפרני מדינות האויב. כנראה הוצאנו עליהם את הרזרבות הסנטימנטליות שלנו. איתם חילקנו את פיתנו ואת בתינו ואת יום העבודה שלנו, שלחנו שליחים לתפוצות לעשות עבודה ציונית מיסיונרית ולהשפיע – לעורר לעליה. חיזרנו אחריהם כמו אחרי יפהפיות נרדמות או מתנכרות. מה לא עשינו כדי להפוך את לבם לאהוב אותנו ואת ארצנו ולעשותה לשלהם. ופה קורה נס ויהדות אבודה קמה לתחייה, מגיעה אלינו בחירוף נפש – ואנחנו נוהגים בה כנערים פוחזים. כגברתנים פרחחים שיודעים לחזר, לכבוש – אבל לא לטפח ולאהוב...

*

אבל נשוב למרכז הקליטה שעל שפת הים בו התחלנו בעצם את הכתבה שלנו, אל בית ההבראה המקסים הזה, שאין לו אח ודוגמה. איפה ראיתם בעולם כולו שעולים חדשים יובאו ביום בואם – לבית הבראה, מזונם יסופק, דיור נאה, גינות ובריכות שחייה ומגרשי טניס, ויטפלו בסבתות מזה ובפעוטות מזה... ומורים ומורות ילמדו אותם את שפת המקום, ומדי ערב-ערביים יבואו אמנים לשחק לפניהם. ובינתיים יחפשו בשבילם עבודה מתאימה, מקום מגורים, בתי ספר לילדים ידאגו לאלף ואחד פרטים ולמיליון סידורים מסובכים שמרכיבים את חייו של אדם בן דורנו.

"למה הם נראים עצובים כאלה?" אני שואלת. (למעשה שאלתי "למה הם חמוצים כאלה...")

"הם אינם חמוצים. הם נהדרים. הם פשוט מבולבלים. העולים שהנכם רואים כאן – או שהם שאריות של המחזור הקודם שטרם מצא לו סידור בחוץ, או כאלה שהגיעו הנה לפני יום-יומיים ואינם יודעים, פשוטו כמשמעו, מה נעשה איתם.

אומרת אחת המורות: "תארי לעצמך לאיזו ענווה נזקק אדם, רופא, מהנדס, מתמטיקאי, לאיזו גדלות נפש והכנעה כדי להעביר קו מתחת לכל מה שעשו עד כה, לכל מה שהשיגו ולשבת כמו ילדים קטנים על ספסל הלימודים וללמוד: אבא בא. הד. דוד. דודה..."

והנה – בשיא ההתקדמות שלך ואיסוף פירות הלימוד, בגיל ארבעים למשל – כשצריך לשבת וללמוד שפה חדשה והמוח מסרב לקלוט – יורדת עליך מין ודאות של זיקנה. ואתה נבהל. 

צוות ההוראה מסביר לנו שעל פי הרוב זאת תופעה חולפת, אם כי כללית. כולם "חולים" בה. כל יהודי, אפילו הוא רחוק מן המקורות – השפה איך שהוא "נזכרת לו" היא מהלכת בדמו.

ולמרות העובדה ש"דואגים" לך לענייניך ב"חוץ". סוף סוף מדובר באנשים מבוגרים הרגילים לדאוג לענייני המשפחה שלהם ולכל אחד ואחד קשה להנתק מן הדאגה עם כל רצונו, ויושבים ולומדים תלמודם של תינוקות, תוך דאגה מטריפה את הדעת ליום המחר.

ל"בית ההבראה" – הזה זוכים רק אקדמאים, כידוע. יותר מהקניית השפה – חשוב מרכז הקליטה, כי הוא מאפשר, למרות הכל – רווח זמן ואפשרות הסתגלות, למידת המציאות, התמצאות כל-שהיא בטרם תחליט על עתידך.

אבל כל עולה אחר, כבר בבואו, בלי שום אתנחתא – נוחתים עליו אם לא בהחלטות שנעשו עבורו, לפחות בהצעות מחייבות מאוד: היכן תגור, במה תעבוד, מה ילמד ילדך ועוד ועוד – ואתה עוד טרם הספקת לראות את ירושלים. ואולי הגרוע מכל היא השיטה הנחפזת לפרוט את חזון הרצל וביאליק וז'בוטינסקי – להרצלים וביאליקים ואיינשטיינים של נייר.

כך וכך מטרים ריצפה, פריז'ידר, כיריים, שולחן, כיסא, מכונת תפירה – שאם לא תזדרז לרכוש אותם בלי מס - תיחשב בחברה הישראלית ושל העולים כאחד – כסתם כסיל.

ואני חושבת לי: מה היה קורה לו היו מעמידים אותם, גם כאן בארץ, בניסיון נוסף של ציונות לשמה? במצב של היום, אם כי נתונה להם אהדה רבה, בכל זאת מעוררים הם קנאה ופה ושם גם איבה. והעולים אינם אטומים. רגישותם חשופה וללא מגן. אפילו קומץ המתמרדים, הפולשים, המקימים צעקות והדורשים הטבות מהטבות שונות (שמספרן, אגב, זעום מאוד) גם הם היו נוהגים אחרת לא נהגנו כאוהבי ציון גם בראש חוצות. לולא טמנו להם פתיונות ותחליפים לאהבה.

המחליטים על ההקלות השונות לעולים כנראה לא חשבו עד הסוף איזה פח של איבה טמון בכל העדפה – ושחרור ממס. אנחנו מקנאים לא משום שמקילים עליהם במסים, אלא משום שאיתנו מכבידים כל כך.

אז אם באמת אי אפשר בלי המיסוי המוגזם הזה עלינו - יטילו אותו גם על העולים. ואם מבינים שהוא בלתי אנושי וקשה להסתדר עם מיסוי כזה לאדם בארץ, יזכרו זאת גם כשמדובר בישראלים ולא רק בעולים. ואילו אנחנו – הישראלים – בל נידמה לזוג במריבה, שמוציא את הכעס על הילד.

 
לייבסיטי - בניית אתרים