מה קורה בחנות הסגורה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> מה קורה בחנות הסגורה

 

17.5.68

מה קורה בחנות הסגורה

היא אישה קטנה, שחורת שיער, עיניים פקחיות, לשון שנונה ולב של זהב טהור. אישה קטנה זו היא בעלת חנות קטנה לתיקון בגדים. היא מקצרת, מאריכה, מרחיבה, מצירה, הופכת והופכת בשמלה עד שאין להכיר אותה. עושה מישן חדש. אך אין לה העוז לעשות מחדש חדש. היא פוחדת לאחוז מספרים בידיה הגדולות. לתקן כן, לגזור חלילה. לתגן, לתקן את הכל היתה מבקשת ולא רק מבקשת גם מתקנת.

היא מתקנת מה שמקלקלת לשכת עבודה ובייחוד כך לגבי עולים חדשים. היא משרד שיכון, רבי, פסיכיאטור, מלביש דלים, מאכיל רעבים, וכיוון שכל הפונקציות הללו נמנות עם סוג המצוות בעבורן אין מקבלים שכר, וכיוון שהפונקציות הללו גוזלות את רוב רובו של יומה תבינו שהרבה פנאי לעשות תיקונים ולהרוויח מצלצלין אין לה.

לכן יש לה הרבה פתקים ממס-הכנסה, ממחלקת המסים העירונית ושאר מזיקים. לכן, דלת חנותה סגורה תמיד מפחד עיקולים. לכן התרוצץ פעם פקיד מס-הכנסה שבועות וחודשים, וארב מעבר לרחוב לרגע בו תיפתח הדלת. וברגע שזו נפתחה, הכניס את כף רגלו ואמר "אני כאן". "פרידה" (כך נכנה אותה למען הסיפור) התחילה לזרוק מבטי אימה בכיוון מכונת התפירה ואף להיפרד ממנה בלב עצב. מילא אמרה אל המכונה בין כה וכה פרנסה איני רואה ממך, ועיקר פרנסתי ופרנסת בני באה לי מן הכספים ששולחים האחים מגרמניה הארורה. מילא.

*

ואילו פקיד מס-ההכנסה, איש צעיר וחיוור פנים, בלי קרניים ושאר סימני היכר שמצפים כי יהיו לאישיות בלתי רצויה זו, הושיט את ידו ונגע בכתפה, בלטיפה.

"גברת פרידה" אמר לה "אני רודף אחריך כבר חודשים ואת מתחמקת ממני."

הוא מספר לה...

"וכל מה שרציתי לומר לך, גברת פרידה, הוא, שאני רוצה לעזור לך."

"תודה רבה" אמרה פרידה "מותרת על העזרה של פקיד מס-הכנסה." ופניה חיוורות כסיד.

"את אינך מבינה. בכנות חשבתי זאת. בכנות" אמר ושם ידו על לוח לבו. "ראי גברת פרידה. אני קראתי את התיק שלך. קראתי ועיינתי בו כהוגן ו..." בעיניו חיפש כיסא לשבת. ופרידה ליוותה את מבטו ומכיוון שהיא אישה עדינה, חשבה אל לבה, שחייו של פקיד מס-הכנסה אינם מצופים שוקולדה שווייצית, ומי יודע אם לעול-ימים זה אין לב חולה. אחר ככלות הכל הבחורים הצעירים האלה שלנו עוברים כל כך הרבה, מתנסים בכל כך הרבה על בשרם, אפילו הם פקידי מס-הכנסה אז דחתה לפינה צדדית את אי-הרצון והסלידה שרוחש לב יהודי לפקיד ממשלתי מימים ימימה ואמרה לו "יישב מר."

והוא שוב הביט בה במבט כזה מלמטה למעלה. כזה אשם. כזה נזוף.

"רציתי לומר לך שגם אמי גידלה לבדה שני בנים והיתה מוציאה אך בקושי את לחמה ממכונת תפירה. אני כל כך מכיר את החיים האלה, כל כך מכיר, וכל כך מוקיר. אני רוצה לכתוב לך את המכתבים לנציב מס-הכנסה ולהסביר לו הכל. כמו שרק אדם שנתנסה יכול להסביר. ולא תהיה חייבת לשלם פרוטה, ולא יטרידו אותך יותר ואת תוכלי לפתוח את חנותך, וכשתראי אותי לא תברחי..."

ואז חיבקה פרידה הקטנה בידיה הגדולות את ראשו הצעיר ושניהם בכו: הנישומה ומס-ההכנסה.

כל זאת סיפרתי כדי להציג את פרידה. את הלשכה הסוציאלית של אחד הרובעים העשירים בעיר ואולי בארץ כולה. רובע שיודע גם הרבה צער. ואיני מתכוונת לפרידה חלילה. כל מקום שפועם בו לב גדול, אפילו הוא אחד ויחיד, מקום זה הוא עשיר, ובעל הלב הזה הוא גביר אדיר ואדם מאושר. אני מתכוונת לסוניה. 

*

סוניה המשוגעת. דמות קטנה ומוכרת מאוד באזור היכל התרבות. זה חמש-עשרה או עשרים שנה, איש אינו יודע, ואיש אינו זוכר כמה, סובבת ברחובות ומלקטת שיירים. שערה גולש לכתפיה הצנומות, שיער שהיה שחור, שגלש פעם גלים גלים ותלתלים תלתלים שחורים; היום "הבקבוקים" האלה אפורים כשק. וכששיער אפור גולש על כתפיים קטנות, זקנות, ועל פנים קטנטנות חרושות חריש עמוק, ומתוך הפרצוף הזה מעוטר תלתלי זקנים באופנת בני הנעורים, מביטות עיני תום דהויות נעשה עצוב מאוד.

מספרים שסוניה היתה אחת הגננות הראשונות של תל אביב. שכל משפחתה נרצחה, בין פולין לרוסיה ואז נשתגעה. ויש מספרים שסוניה היתה חברה פעילה במפלגה הקומוניסטית, נתפסה עוד על ידי הבריטים ונחבשה בבית האסורים, ושם נשתגעה.

מספרים, מספרים.

בינתיים חיה, אם ניתן לקרוא לזה חיים, אישה שנצטמקה לגודל של אצבעוני, לא רק בגוף אלא גם בכושר הזכירה, ההבנה ותפיסת העולם. חולה, שאינה יודעת את נפשה, פשוטו כמשמעו, שאין כל קשר הגיוני בין המוח ללשון המתרגמת את המחשבות, המקשרת בינה לבין הבריות, ואין איש שיטפל בה ואין מוסד שיאסוף אותה לבין כתליו. מי משלם בשבילה את שכר הדירה, מי נותן לה מעט אוכל, מניין באים המזונות, מי רוחץ את הרצפה המזוהמת והמעלה צחנה, ואת "בעלת הבית" שאינה מסוגלת עוד לעשות את צרכיה כפי שעושים זאת מבוגרים. אלא שסוניה אינה עוד תינוקת ואין יד אמא שתטפל בה...

ואז מי בא אז? כמובן הגברת שאנו קוראים לה כאן פרידה. פרידה מתקנת הבגדים הישנים של הגברות מבתי השוקולדה. פרידה כובסת לזקנה טרופת-הבינה את בגדיה, תופרת לה בגדים חדשים, מבגדיה הפרטיים ליד מכונת התפירה שכמעט עיקלוה. לוקחת את הישישה, בין זרועותיה ומכניסה לאמבטיה חמה. עומדת מאחורי הדלת, ומבעד לחריץ משגיחה שתתרחץ כהוגן. מחליפה לה חיתולים, ונואמת נאומים קטנים: "אסור סוניצ'קה, אסור להרטיב..." מאחורי הארון שבחנותה, שם עומד קומקום חשמלי, וכירה, מבשלת פרידה לסוניה ארוחה, נותנת לה כוס חמין ועוגה וסנדביץ' ואף הולכת למזנון של "סבא" וקונה לבת חסותה דג ממולא, מעט חמין, צלחת גדולה של מרק...

"סבא נותן לך אוכל זה בחינם."

"מה?" נעלבת פרידה. "אני אלך לבקש נדבה בשביל מישהו. אני אלך ללמד אחרים שצריך לתת. מה פתאום. זו מצווה שלי. אהיה מתווכת למצוות, סרסורית לדבר מצווה?! לדבר עבירה מילא" צוחקת היא. הנה, "סוניצ'קה, תראי כמה היא נקיה וחייכנית. מאז התחלתי לטפל בה סוניה התחילה לדבר ביתר בהירות.

ועל מה היא מדברת?

כמו כל הגדולים: על סוציאליזם במהרה בימינו היא מדברת.

היא דואגת לשלום העולם כולו ועד אז לא תדע שקט לנפשה. על איזה איש שאהבה ושאהב אותה, שרומן גדול התנהל ביניהם. אחד, מנהיג גדול במפלגה הקומוניסטית היה הידיד שלה יודעים אנשים לספר. אך כששואלים את סוניה, היא מגלגלת את לשונה, אומרת משהו, ולבסוף, כאדם שיודע שאסור לו לגלות, אסור לו לבייש את הזולת, היא יוצאת בתיאוריה שלמה ומבולבלת על האהבה למנהיג. איך כולם אוהבים את כולם במפלגה.

"ולא חשבת פעם להתחתן איתו..."

"להתחתן" אומרת סוניה "כולם יכולים להתחתן."

"ושיהיו לך ילדים?"

"ילדים כולם יכולים ללדת ילדים, אפילו החתולים יודעות ללדת ילדים."

"אז על מה את מצטערת" - שואלים אותה כשמגרונה פורצת אנחה כבדה, אנחה בעלת וותק שמגיעה בשבילה פנסיה וחצי.

"על מה אני מצטערת? אני לא מצטערת."

"אז על מה את מתאנחת?"

"אני דואגת לזה שהרבולוציה עוד לא באה. שעוד אין צדק סוציאלי. שלא כולם שווים. כמו שהיה אומר יקירי..." היא מתחילה להגות שם, שם ידוע מאוד בציבור הישראלי, ולפתע מתרכזות עיניה במבט חד, כאילו הופיעה באופק אצבע מרמזת ונצמדה אל השפתיים. ששש... בתוך השיגעון הגמור הזה, ששיחרר את סוניה מכל כבלי המותר והאסור, ואפילו מרפלקסים הגיוניים, יודעת סוניה לשמור סוד. איזה סוד נורא, שהוא חזק אפילו מן הטבע עצמו שהתיר אותה מכל התחייבויותיה.

נורא. נורא ואיום. מי שינן לה זאת, מי עומד מאחורי השם שאינו עולה על דל שפתיה אלא בהקשר מותר ונאה לחברה. מה אמת ומה לא אמת בסיפורים המתהלכים על אודותיה. הכך מטפלת המפלגה, שכנראה נמנתה סוניה עם חבריה, בעת אסון? מה יהיה שוויה של מפלגת השוויון הזו לולא נמצאה אישה אחת צדקת? כמה זמן תוכל עוד להכניסה לתוך אמבטיה, לכבס את בגדיה, לתפור למענה. ומה יהיה בעוד זמן קט כאשר יהרסו את החורבה בה גרה סוניה, ושמספרים כי עומדים להרסה ולבנות עליה בית. איפה המחלקה הסוציאלית של העירייה, אי "קום התנערה" וגו' הא?!

 
לייבסיטי - בניית אתרים