מוישה וחצי נהיה אלוף

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1977 >> מוישה וחצי נהיה אלוף

 

17.6.77

מוישה וחצי נהיה אלוף

לא רואים אותו בכותרות. לא פוגשים בו במסיבות קוקטייל דיפלומטיות ולא במסיבות "החברה הגבוהה".  לא תראה אותו ממתיק סוד במזנון הכנסת ב"שלח לחמך" ולא ב"חיים שכאלה". אין רואים אותו בחוץ, את המפקד הגבוה מאוד, בערך שני מטר, מצח ענקי, קול נעים (אלא אם כן מוציאים אותו מן הכלים) ואורך רוח העולה על אורך הגוף.

בפנים, בצבא, הוא שם-דבר, בעל עבר וניסיון פיקודי וקרבי בכל הדרגים. מפקד נערץ שסומכים עליו. שהולכים אחריו בעיניים עצומות. שמוכנים לעשות בשבילו הכל. למן הטוראי ועד הקצין הבכיר. "מוישה וחצי" – כפי שמכנים את אלוף משה לוי – הוא סיפור הצלחה נחבא-אל-הכלים של אחד מעם-החאקי השוויוני, האלמוני, שאתה רואה בו את הצלחתו ולא בזכות-אבות.

היה לי חג כשפורסם, שהמפקד הצנוע, הידוע בלבו החם, האיש שהכרתיו בבקעה הבוערת כשהיה סגן-אלוף – הועלה לדרגת אלוף. שהוא יהיה מן הצמרת הבכירה בצה"ל, הקובעת את שלומנו ושלום בנינו. אני אומרת זאת לא רק כידידה, אלא כאם לבן שהוא חייל.

ארבע ליד דוכן בשוק

אלוף משה לוי הוא בן למשפחה של יוצאי בבל, שגם אחר שהגיעו ארצה, שמרו על דרך חייהם בגולה. עוד לפני שנולד משה, עלה האב ארצה עם עוד כמה חברים, לתור ולרגל. זה היה בראשית שנות השלושים, לפני שנולדה שושלת בני לוי: ארבעה בחורים כארזים, כולם קצינים, כולם פרט לאחד אנשי צבא-קבע.

כל הארבעה נולדו בישראל, אם כי מהלכת אגדה במשפחה, שהבכור נולד פעמיים. יש אומרים שנולד בעיראק, ואולי בדרך משם, ויש אומרים שבירושלים. אם כך ואם אחרת – הגיע הנה בגיל של כלום.

אחרי הריגול, בראותו כי טוב, חזר האב עם רעיו לעיראק, חיסלו את עסקיהם. היתה לו חנות קטנה. אולי דוכן, בשוק – שם, כמו שהיה לו אחרי כן כאן, בשוק הכרמל. ארזו את הפקלאות ויצאו מארם נהריים לפלשתינה א"י. ברכב, בחמורים, ברגל. זה היה שנת 1931.

את ילדותם בילו ארבעת הקצינים לעתיד-לבוא – ליד דוכן אביהם בשוק. ככל הילדים, נטלו חלק פעיל במה שמתרחש במשפחה ויש לשער ששותפו בדאגות פרנסה. אבל היה גם נחמד לעמוד בשוק. היו באות נשים, היו באות נערות, עומדות על המקח, הולכות, חוזרות, ומשפחת לוי, בתגבורת מלאה, נשבעת שהם עצמם שילמו יותר, אז איך אפשר להוריד מהמחיר. היו נשבעים, כמו כל הסוחרים והרוכלים בעולם.

והשוק ססגוני, עליז, מזמר, קודח. השוק – מרכז החיים באותם הימים. מרכז החיים תמיד. הדוכן היה הדבר הקבוע ביותר בחיי נעוריהם. הדוכן היה הכתובת. הבית – כרוב הבתים בימים ההם – היה על גלגלים. מדי שנה בשנה, אך היה בא המוחארם, הוא ראש-השנה המוסלמי, היתה כל הארץ אורזת מטלטליה וזזה לכתובת חדשה. כתובת חדשה, בית חדש, קירות שסוידו מקרוב, שכנים חדשים, זמירות חדשות, חברים חדשים, בית ספר חדש.

היה קורה משהו. היה שינוי. היה אתגר. היה נחמד. אבל גם מעייף. אבל גם זמן למעופו של דמיון. לאי-שקיטה על השמרים. להיות נייד, משמע אופקים חדשים. הזדמנות שווה לכולם.

איפה אתה, דיזנגוף?!"

תחילה היה ביתם בסביבות השוק. ברחוב יעבץ, ביונה הנביא, עם הים ועם החול. אחרי כן עברו להשכונה – היא שכונת פלורנטין. בשכונה זו, ברחוב החלוצים – שם תמצאו עכשיו בתי מלאכה קטנים, חנויות סיטונאיות, מחסניים של עץ וזכוכית, נסורת ושברי כלים ובאלות של בד, - שם נולד משה. באה מיילדת ויילדה אותו בבית. ואולי לא באה מיילדת. בכל אופן, השכנים עזרו. והיה מה לעזור, כי הילד היה בעל ממדים נדירים – עד היום אפשר להבחין בכך.

שכונת פלורנטין היתה סוף תל אביב ותחילת יפו. באותם הימים היו בה מעט מאוד בניינים בנויים ממש. היתה כמעט כולה מצבור של ליפטים ייקים, שקרעו בהם חלון ופתחו דלת. קופסאות קטנות ומרובעות – כמו בשיר. עם ערב היו עולות זמירות של הבולגרים, מיטיבי השיר, אחריהם היו מחזיקים היוונים בלאדינו. ילדים היו נושאים על ראשיהם פיילות עגולות ושטוחות למאפיית גטניו, שתמיד כעס שעושים לו תחרות במאפייתו שלו. הערבים היו באים לאסוף את הזבל מעיריית יפו, והשכנים ו"בעלי הבתים" היו משלמים ליפו את המסים, שהיו נמוכים יותר, אבל כאשר באו הגשמים והרימו את הבתים והם צפו באגם שנוצר, כמו בתיבות גומא, היו צועקים: דיזנגוף! איפה אתה דיזנגוף?! (לא הרחוב – ראש העיר).

יפה היה לראות איך פתאום שכונה שלמה נהפכת ל"ארמאדה" של ספינות בית. יוצאים לשיט על הגפן המטפסת על עציצי הג'רניום בחלונות, על הזקנים, הנשים והטף. הגיגיות התלויות על הקירות היו נותנות קולן הפחי בצווחה אטומה. החבלים עם הכבסים נקרעו ונגררו אחרי "ספינות הבתים" כדגלים בחצי התורן. הבעלים ידעו לחזור מן העבודה בסירות שהופיעו מאי-שם. הילדים צהלו. ההורים קבלו על מר גורלם. וצעקו, כאמור: דיזנגוף! דיזנגוף!...

בלי בננות וחמאת תנובה

בשכונה הזאת, באחד הלילות בשנת שלושים-ושש, נולד מי שעתיד לגדול ולהיות לאלוף פיקוד המרכז. מסתבר, שהסביבה בכלל לא הזיקה להתפתחותו. יתרה מזאת. המשפחה התגוררה בחדר אחד. גם כאשר נולדה המהדורה השנייה של בני לוי, והמשפחה מנתה שש נפשות, גרו בחדר אחד, בשכונת שיבת-ציון שליד שכונת שפירא, לא רחוק  מהמקום שבו מונחת התחנה המרכזית עדן. כמו שכבר נאמר טוב יותר לשישה בחדר מאשר להיות אחד בשישה חדרים... יוצאים עם פחות תסביכים... – כדבריו של האח ברוך, שהיה יועץ ראש הממשלה לענייני רווחה.

גם העובדה, שעם כל עקירה לדירה חדשה היו עוברים לבית ספר חדש – לא הזיקה לבנים. אבל איכשהו הצליחו כל הארבעה לסיים, לימודיהם בבית ספר אחד – הוא בית ספר ביאליק ברחוב לווינסקי.

הם לא גדלו על בננות וחמאת תנובה. אם היה לחם בריבה או לחם במרגרינה וחלבה, היתה סעודת מלכים. הם גם לא נזקקו לשיעורי ריתמיקה ולא לשום ספורט כדי לגדול כארזים.

באותם הימים, בחוגים של שכונות דרום תל אביב, וגם בצפון, עדיין היתה תעודת גמר של בית ספר עממי – תעודת בגרות. סימן דרך בחיים. בלי כל נפתולים הלך ברוך, הבכור, לעבוד כפועל בבית חרושת לודזיה. ואילו משה, כאשר "בגר", הלך לעבוד בחברת ביטוח ואחרי כן בבנק הפועלים – כנער שליח. כנראה הצטיין בעבודתו וביחסים עם הפקידים האחרים, כי עד היום זוכרים אותו בסניף שבשדרות רוטשילד. כשנכנס באחד הימים האלה לברר דבר-מה, עם כל "הפלאפלים" על הכתפיים, הכירוהו ושמחו לקראתו, כל הבוסים מאותם הימים, שעדיין יושבים על הפנקסים, על הקופה, על התה כבאותם הימים. ומי אינו בוס של נער-שליח...

למרות שהבגרות הנחילה תעודת-גמר, למרות ששני האחים עמדו ברשות עצמם ופירנסו את עצמם מגיל 13-12, הרגישו, שעדיין לא בגרו. שחסר להם העיקר. שבלי השכלה לא יבינו את החיים, שלא יגיעו רחוק. שלא יגיעו לשום מקום.

וכך, בכוחות עצמם, רשמו את עצמם לבית ספר תיכון ערב, ביוזמת הבכור. ביום עבדו – בערב למדו. והיה פחות פנאי ליהנות מן החיים בשוק החיים.

כאשר גדל האח השלישי, לא הניחו לו לעבוד ביום וללמוד בלילה. זה היה טוב בשבילם, לא בשביל האח הקטן. אותו לקחו ושמו בפנימיה חקלאית בעין-כרם, אצל רחל ינאית. והנער, שהובא בידי שני אחים קצינים, נהנה מיד מזיו המעמד הבכיר של אחיו...

מה גודלה של דלת במטוס?

היה זה האח הגדול, שסלל את דרך הצבא למשפחה. הימים היו ימי העלייה הגדולה לישראל. והנער ברוך סבר, ש"אם לא אנחנו, הישראלים, נהיה המפקדים, יתפסו את הפיקוד עולים חדשים, איזה עיראקים או רומנים..." שנה אחריו התגייס גם משה. את הקצונה קיבל אחרי הבכור – אבל את אלוף-המשנה קיבלו כבר יחד. הדביק את הבכור, לא עברו ימים רבים וגם עבר אותו, ותמיד בהצטיינות. למן החניך המצטיין, המ"כ המצטיין הקצין, גם בפו"מ, גם באוניברסיטה – הכל בהצטיינות.

והכל ב"עבודה עצמית". פרט לפעם אחת יחידה, שביקש "פרוטקציה" מן האח הגדול, בשביל לעבור מגולני לצנחנים. היו בעיות. חששו, שלא תימצא דלת די גדולה, שיוכל להיפלט דרכה מן המטוס. ומאז לא ירדה נעל הצנחנים מרגלו והכומתה האדומה מראשו או מכתפו. גם כאשר מונה למפקד עוצבת שריון, בדרגת תת-אלוף, שמר על עברו האדום.

בתקופת מלחמת ששת הימים היו כל ארבעת האחים בצבא, בקבע ובסדיר. כעת הם "שלושת אנשי צבא ואחד חכם" – כפי שאומר האב. הצעיר, שלמה, הוא מהנדס.

מן המטכ"ל – לבית אבא

לזכות להיות אבא של גנרלים בצבא היהודים. איש גלות בבל. סוחר קטן משוק דמשק, משוק הכרמל – יושב על כיסאו כמלך והבן בא אליו ואומר לו: אבא, נהייתי אלוף. דבר ראשון אחרי הטקס במטכ"ל, הולכים לאבא. אולי כופף ראשו לפני האב הישיש, וזה בירך. כמו באגדה. כמו ביום הכיפורים.

מה מתחולל בלבו של יהודי זקן, ששבע עלבונות בשוקי הנכרים? איך הוא רואה את ממשיכו, את בנו, שצה"ל יצק פלדה בעורקיו, שמינה אותו אלוף רבבה...

אף כי צה"ל הוא דרך חייו ותוכן חייו של מוישה וחצי, עשה ניסיונות להשתחרר מן השיעבוד לחירות הזו ששמה צבא. העמיד את עצמו בניסיון, אם אכן זו דרכו. ניסה לבנות את עצמו בחוץ, כמו כולם. בתקופה מסוימת עזב את הצבא, הלך להיות מושבניק. נטע כרמי שקדים במבטחים שבנגב, ניסה כוחו במשק מעורב. שנתיים החזיק מעמד כחקלאי, אחרי כן חזר ל"סורו". המטע אולי נהפך בינתיים לבוסתן נושא פירות – אך לא לו. 

ועוד תקופה ניתוק מן הצבא, כאשר הלך ללמוד באוניברסיטה העברית כלכלה והיסטוריה של האיסלאם. חזר לצבא עם תואר והמשיך לחלק את זמנו בין משפחתו הפרטית למשפחת צה"ל.

ימים חמים בבקעה

הכרתי את מוישה וחצי אחרי מלחמת ששת הימים, בבקעת הירדן הבוערת, כשכל הארץ ישבה שלווה ובוטחת וחוגגת את אונה. יוצאת מכליה בבניית לוקסוס, בביזנס פורח, בגאווה על שרירים. היינו אז כולנו שיכורי ניצחון, שלא רצינו להתפקח ממנו. ובבקעה התנהלה מלחמה. מלחמה ארוכה, לאה, מתמידה, מנדנדת, תובעת קברנות. גישוש וטישטוש ומירדפים.

אלוף לוי הוא אז סגן-אלוף, סמח"ט הבקעה שעם הירדן. חטיבה שהניחה את היסוד, שמימשה את הגשרים הפתוחים, שהחזירה לחיים תקינים את הפלאחים, את אנשי יריחו, את שוכני הכפרים. חיים תקינים לישוב הערבי, היושב בתוכנו גם כאויב, גם מחסה למרצחים עם לילה, גם כנזקק חבא לבקש תמיכה, סעד, הדרכה, רפואה...

נקודות חדשות עולות על הקרקע השדופה. נקודות ישוב של נערים ונערות, נוער חלוצי לוחם, נוער חלוצי בונה בית. ההולכים לאהוב בשדות, המקימים משפחות... חורשים וזורעים בשדות – מול אויב, בתוך אויב – בביטחון שאבא-צה"ל יושב בבקעה.

הרבה שנים ישב מוישה בבקעה, שדומה כי באותם הימים היתה חמה יותר. טרם התרגלנו לחיות עם החום המטיל עליך עלפון. לא היו לנו מכשירי קירור, מכוניות ממוזגות, לא מדים קלים בקיץ ולא דובונים בחורף. היו שוכבים במחפורות, בקיפודים, עם סנדוויץ' בכיס, שלא פעם הקדים לנגוס ממנו עכבר-שדה. העורף כאילו לא תפש. כאילו לא הבין. כאילו לא היה שותף לסכנה ולמאמץ.

מאבדים את תחושת גודל השעה

באחד הסיורים עם המפקד, כשכתבתי עליו אז בעילום-שם, הוא אמר לי: "אני קורא ולא תופס. כאילו קראתי בספר שחובר על עולם אחר. איך מעיזים לשבות עכשיו? הלא האנשים האלה חיים על דברים לגמרי שוליים. הם אינם חיים את חיינו. את חיי הארץ. הם גם מאבדים הרבה. את תחושת גודל השעה הם מאבדים. פורטים אותה לגרושים. משק המדינה – הוא חלק מן הביטחון. 

אני לא תופס. הרי רבים מן השובתים, שכבו פה במוצבים. אכלו פה חול והזיעו את נשמתם בדיוק כמונו..."

הוא השווה את הבקעה לאחוזה, שלומדים לאהוב אותה. ששמים לב לכל פרט בה. שככל שקשה יותר האתגר, נקשרים אליו יותר. הוא דיבר על חבריו, שיצאו עמו יחד לדרך – ולא שבו. "כשיוצאים למלחמה, ישנו קרב. יום, יומיים, שלושה. שבוע. אלה נפצעו ואלה נפלו. אכזרי. חד. חד-פעמי. אתה כואב. אתה מתאבל. אחרי כן חוזרים החיים למסלולם. יש יום-זיכרון ואתה זוכר. בבקעה אינך זקוק ליום-זיכרון. הם ישנם בכל מקום בו אתה נושם. כל מקום הוא אריק וגדי וסטמפלה ודורון ועופר וגם יוסי. ורבים אחרים, עם שמות ופנים יקרות. אתה מביט על מערה ורואה פני ידידך. אתה נוסע בדרך וזוכר שאריק פרץ אותה. בכל אשר תפנה, אתה נוגע במה שנגעו הם. אתה ממשיך בפעולות שהם התחילו. חושב את המחשבות שהם התחילו לחשוב. שומע את קולם. חש את ידיהם, שהחזיקו באותו ההגה. רואה את השורות בכתב-ידם ומוסיף את כתב-ידך לידם."

תופשים את העראיות, את אי-החשיבות, את חוסר ערכם של חייך ולומדים להעריך את קדושת חיי הזולת. בייחוד של אלה שעליהם אתה ממונה. לא מתחסנים ביחס לחייו ולמותו של ריע. חל פיחות בערך חייך-אתה. ומתוך כך, - מסביר המפקד, - ביטחונו הפיזי של החייל, אי-סיכונו, מניעת סכנה וחינוכו לקראת זה, הם שיקול מירבי למענו יעשה המפקד בצה"ל את המקסימום.

מיפגש בבית חולים

ומוישה לא רק נאה דרש אלא גם נאה, מאוד נאה, קיים. יצא עם חייליו למרדפים. באחד מהם אף נפצע, אחר שנתמנה למח"ט הבקעה ועלה לדרגת אלוף-משנה. אני רָאִיתי אותו, שוכב בבית החולים "הדסה" בירושלים, כולו בגבס, נאנח באופן פרטי, ודורש בכל תוקף לשחרר אותו מן הצינוק שהכניסו בו את גופו, רגליו הארוכות בולטות מן המיטה והלאה, וכל גופו הגדול אינו מוצא מקום לעצמו. לידו, דלת ליד דלת, נאנח ומחרף בערבית איש ה"פתח" שגרם לפציעתו. ושניהם זוכים לטיפול מאותם הרופאים. ושניהם "מברכים" זה את זה במיטב השפה הערבית...

זה היה כשמוישה וחצי היה בן שלושים ושלוש. מה הוא אומר היום, מה הוא רואה כמשימה עיקרית של הצבא כיום, מה הוא תובע מעצמו ומן הדור האחרון לשיעבוד והראשון לגאולה בשנת 77' – לא אדע. קצין-הקשר לעיתונות עדיין שוקל בבקשתנו לראיון עמו. עדיין לא החליט אם מותר לאלוף פיקוד לשוחח עם עיתונאי, שמא לא יֵדע מה מותר ומה אסור לספר...

צילצלתי לביתו, לברכו על העלייה בדרגה, לביתו בקיבוץ, שם הוא גר עם חמשת ילדיו ועם רעייתו, בת הקיבוץ, שאותה הכיר בבית הספר לצניחה. הרעייה לבית הלפרין ידעה כנראה מה זה להיות נשואה לאדם נשוי לצה"ל וביכרה להישאר בבית.

סיפרתי לו, שביקשתי רשות לשוחח עמו, אך הרשות טרם ניתנה. צחק מוישה וחצי והשיב! "זה עוד כלום... חברים במשק ביקשו לשוחח איתי – וקצין-הקשר אמר שאסור."

 
לייבסיטי - בניית אתרים