מושבניקים לעת מצוא

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1972 >> מושבניקים לעת מצוא

 

22.12.72

מושבניקים לעת מצוא

אין לו חג ואין לו יום הולדת. אחד מאותם היישובים שעוברים על פניהם כמעט מדי יום. רואים את שמו כתוב על פני הלוח של תחנת האוטובוס זוכרים לדקה. ושוכחים. וכאשר מישהו אומר לך אני מושבניק מבצרה – שואלים: "היכן זה בצרה?"

אנשי בצרה כבר רגילים בכך ואף אינם נעלבים, ובני היישוב הקיים כבר 26 שנים ושיש לו בנים בצבא ואפילו מפקדים קרביים, מחייכים בטוב ועונים בסבלנות אין-קץ: "בצרה מצויה על הכיבש הישן לחיפה, ארבעה קילומטר מרעננה, 27 קילומטר מתל אביב, מול שדה ורבורג. (ומי מכיר את שדה ורבורג?).

ומי המושבניקים? סתם יהודים מצ'כיה, בולגריה, פולין, מרוקו וישראלים שהצטרפו במסגרת "מן העיר אל הכפר", והקוראים לעצמם מושבניקים לעת מצוא. כשיש פנאי הם גם מושבניקים.

למען הדיוק שליש מן המתיישבים מתפרנסים רק מן המשק.

"יש לכם בעיות מיוחדות, צרות, קיפוחים?"

"לא. שום דבר..."

ישוב שאינו זועק על קיפוח ושלא קרה בו שום דבר יוצא דופן - הוא עצמו יוצא דופן בימינו. נעצרנו יום אחד ופנינו בדרך צנועה לתוך שטח מוריק המחביא גגות בתים נמוכים, לראות כיצד חי אדם במושב של המעמד הבינוני, שתושביו מתפארים בערב-רב של עדות ודעות פוליטיות ושרואים בקואופרטיב לא מסגרת גדושה, אידיאל שיש להלחם עליו אלא אמצעי להגשמת צורת חיים אישית. חיים בכפר של התארגנות חופשית.

עזרה הדדית בלי חוקה

באחת הסמטאות דחפו שני ילדים קטנים עגלה עמוסה. ירד מארחנו, ליפא כץ, ממכוניתו, ועזר לילדים להעלות את העגלה.

"יש אצלכם עזרה הדדית?" שאלנו.

"תודה לאל," אמר ליפא. "אין אצלנו עזרה הדדית כתובה בחוקת המושב. קיימת אצלנו עזרה דדית של בני אדם."

"מה ההבדל?"

"כשישנה עזרה הדדית כתובה, יכול אדם לא לעבוד את מיכסת העבודה שלו והכפר חייב לספק לו עזרה אם של חברים ואם של פועל שכיר על חשבון הכפר. כשאין עזרה הדדית בחוקה, שוכר לו המושבניק את הפועל בעצמו ועל חשבונו הוא ואיש לא יכול לומר לו שהוא מנצל משאבים של המשק השיתופי. ואם זקוק חבר להדרכה או לעזרה לא-שכירה, תמיד יימצא מישהו מאנשי הכפר שיבוא לעזרה כידיד."

עוברים ברחובות הכפר והוא כולו ירק עסיסי ובתים יפים מטופחים וגינות נוי וחורשות ופרדסים. וליד כל בית עומדת מכונית או שתיים עד שכמעט ניתן לחשוב שאדם מצוי בכפר שמריהו או בהרצליה פיתוח. אבל זה רק למראית עין. אנשים אחרים יושבים בבצרה. אנשי עבודה של ממש ועבודה נותנת אותותיה בפרצופי האנשים. היא אמנם חורשת את פניהם בקמטים ואולי מקפיצה עליהן מראה של זקנה, אבל היא גם נותנת לפנים האלה מבע של יופי שביושר. מבע של סיפוק על הצלחה מיגיע כפיים.

בצרה מייצרת 6.5 מיליון ביצים לשנה (כך שלהלכה אוכל כל ישראלי, לפחות שלוש ביצים בשנה מבצרה הקטנה); עשרת אלפים מיכלים של פרי הדר (כל מיכל 450 ק"ג); עוסקים בגידול עגלים לבשר (נותר משק חלב אחד בלבד, בשל תהפוכות תכנון המשק החקלאי). מגדלים פטימי תרנגולי-הודו ואווזים לפיטום, עוסקים במשתלות ובגידול תפוחי-אדמה. במשק אחד מגדלים צ'ינצ'ילות לתעשיית פרוות יקרות, וחולמים על הכנסת ענף תעשייתי.

כיוון ששני שלישים של תושבי בצרה עובדים גם בחוץ, הרי כל בוקר יוצאת בצרה מבתיה בשיירה ארוכה של מכוניות לתל אביב, לנתניה, לחיפה... ובכפר נשארים נשים וילדים.

"יש אצלכם עבודה שכירה?" – שאלנו את יו"ר האגודה מר אהרן כץ.

"יש עבודה שכירה."

"גם של ערבים?"

"במחסן האספקה בפרדס המשותף אין עבודה ערבית, מלבד בעונת הקטיף. חברים נעזרים לעת מצוא, בפועלים וביניהם פועלים ערבים-ישראלים."

"האם הם מתגורים בכפר?"

"אינם מתגוררים בכפר, כי על פי הרוב הם באים מטירה הסמוכה."

"ואינכם מעסיקים ערבים מן השטחים?"

"בצרה סבלה הרבה מהסתננויות, ובשנה החולפת נפגעה מגל של גניבות מן הבתים. הדבר השפיע על החברים והם נמנעים מלהעסיק אנשים שאינם מוכרים."

בית תרבות שומם

"קרבת העיר הרגה אותנו," אומרת אחת הנשים שבאה לבצרה מכפר יחזקאל. "העיר הרגה לנו גם את הפעילות החברתית ובית התרבות עומד משמים. בתי התרבות הריקים אינם רק הבעיה של בצרה. הארץ כולה מלאה במאות בתי-תרבות שוממים כמו זה שלנו, ריקים לא רק מתוכן אלא מפעילות כלשהי. כשהיישוב צעיר ולאנשים יש צורך ורצון ודחף לידידות, לפעולה חברתית – חיי חברה הם שוקקים גם בלי בית תרבות. וכשהם מתבגרים מתכנס האיש יותר ויותר בביתו – אם כי הצורך בחברותא אינו פוחת, אלא להיפך. אבל העיר הקרובה, והטלוויזיה הארורה, תולשת את האדם מן הציבור," הוסיף ליפא.

האם אין אצלכם נוער שישתמש בבית התרבות שלכם?

מגדות הפרת והחידקל

"נדמה לי שזה לא רק אצלנו, נדמה לי שבכל היישובים הוותיקים הבנים משועממים, תובעים פעילות, טוענים שלא עושים בשבילם, אבל לקום ולעשות בשביל עצמם אין חשק. עצלים הם ובייחוד כשאפשר לקחת את המכונית של אבא ולקפוץ העירה, כדי לקנות "תרבות" בלי מאמץ. העיר לא רק מפוררת את חיי החברה היא גם מקלקלת ערכים בבית. ההתחרות על רכב, סידור פנימי, תלבושת, דוחקים לצד את התחרות על ערכים של ממש."

ליד כל בית שעברנו נפתחה הדלת ואנשים הזמינו לבוא ולשתות קפה, לטעום מפרי וממאפה, לאכול משהו, וכבר היינו מפוטמים כמו האווזים שלהם, ותוך שהיו מספרים על הבעיות של מושבניק, שמוכרח לנטוש את הרעיון של התפרנסות מן המשק כיוון שמ-25 דונם אי-אפשר להתקיים בכלל ובייחוד בתנאי הפיקוח על מים, מיכסות ייצור וכדומה, העלו זכרונות איך בכלל באו לבצרה.

ומישהו שר שיר: "על גדות נהר הפרת / בשפך החידקל / ישבה קבוצה של חיילים / בצל עצי הדקל." אותה קבוצת חיילים ישראליים בצבא הבריטי החליטה להתארגן ליישוב חקלאי משותף ושלחה "מרגלים" לארץ לתור ולמצוא מקום להתיישב בו. כיוון שרבים אחרים הקדימו לשלוח מרגלים עם אותו רעיון למוסדות המיישבים, לא נמצאה לקבוצת החיילים הזו חלקה. פנו, אפוא, לרסקו, להתיישבות פרטית של "קאפיטליסטים". כל אחד חייב היה להשקיע 100 לירות (כמובן בהלוואה).

ביום שביקרנו בבצרה עסקו שני מושבניקים בזריעת תפוחי אדמה. ביקשנו לראות כיצד זורעים ואז סיפר לנו ליפא בדיחה שמתהלכת בסביבתם על שכניהם ה"ייקים" משדה ורבורג. איך היו זורעים פעם? היו הולכים בשדה, יד אחת אוחזת בדלי שנייה זורקת גזרי תפוחי אדמה. עשו כך השכנים – ושעה שזרעו כך הקפידו להרים ראשם ולהסתכל בשמים. הבחין בהם מדריך ממחלקת ההתיישבות ושאל מה הם מחפשים בשמים? השתוממו ה"ייקים" של שדה ורבורג ואמרו "הרי בעצמך אמרת שתפוחי אדמה צריך לזרוע עם עיניים למעלה..."

שעה שפגשנו ב"זורעים" שלנו – היו עיניהם מופנות לאדמה. טרקטור פתח תלמים, זרע וסגר אחריו תלמים של אדמה חומה וחמה.

עגלים בלולים

נחת מיוחדת גרם לנו הביקור אצל אדית ושרגע לייכט. הזוג מצוי בבצרה רק 12 שנים ובא לשם ממשמר אילון בלי פרוטה בכיסם. הם עוסקים בגידול עגלים עד גיל שלושה חודשים והמפטמה שלהם נראית כמו סלון. מצוחצחת ומבריקה המפטמה והעגלים רחוצים ומטופלים. עגל עגל במכלאה קטנה, העגלים אוכלים תערובת וחציר ופולפה ואינם זזים מ"לולי התינוקות". חבל על כל גרם.

וכשמגיעים ל"פרקם" יוצאת שמועה בסביבה ובאים להשתדך. באים סוחרים ובאים מתווכים, "בורסה" שלמה מתרוצצת בין החקלאי המגדל לבין הפה האוכל. המגדל מוכר את העגלים במחיר של 7.5 עד 8 לירות חי ומכל 100 ק"ג חי מפיקים 58 עד 60 ק"ג בשר הנמכר בשוק ב-18-20-30 לירות הק"ג. לבד מזה יש עורות וכל מיני חלקי פנים ודם וגידים, מאום לא הולך לאיבוד. אבל על שולחנה של המושבניקית אדית עולה בשר שהיא קונה באיטליז. כמו כל אחת מאיתנו קרבן היא לפשיטת עור.

ריח הזבל ניחוח חציר

כיוון שעל 25 דום אין באפשרות ההורים למצוא פתרון גם לבנים, הלך רובו של דור הממשיכים לבנות את חייו במקום אחר. ואולי אין זו הסיבה היחידה. מה יעשה בעל השכלה גבוהה במשק חקלאי קטן? רוב בני בצרה פנו להשכלה גבוהה. ואם רוצה בן בצרה לשוב לכפרו – היה רוצה לשוב כמשתכן. בשיכון זוגות צעירים. למרות זאת, פה ושם מוצא לו אחד הבנים אפשרות להיות ממשיך. וכזה הוא עמיחי באר ורעייתו אסתר. זוג צעיר בני 24 שעשו את שירותם בחצבה וכיוון שעמיחי הוא בן בצרה, חזר עם רעייתו הצעירה לכפרו והכפר עזר לו לקנות אחד המשקים שעמד אז למכירה. הכפר ממש גאה בזוג באר, שתוך שנתיים החזיר את מרבית ההלוואות שניתנו לו וכבר עומד בפני הרחבת ביתו.

עמיחי טוען שבעידן שלנו אפשר ואפשר להתקיים מ-25 דונם אם ערים לתמורות שחלו בשיטות החקלאיות המאפשרות יבולי-יתר על ידי חממות, גידול תותים וכדומה. הוא הוכיח שבלי הזדקקות לעבודת חוץ הצליח לא רק להתפרנס אלא להחזיר חובו, לפתח את משקו, לעשות לגידול משפחה ועכשיו יוכל להרשות לעצמו אפילו להשקיע בהגדלת ביתו.

קפיצת דרך קלה והרי אתה שוב בעיר ובדרך עוברים עוד כפרים ועוד מושבים שאף פעם לא נעצרים לידם אלא אם כן גר שם מישהו מקרוביך או ידידיך. חוזרים עם סיפורים מצחיקים על הווי חקלאי ושפת איכרים: "מעניין לדעת על איזה זבל גדל פלוני..." "נראה מה ימליט יום..." וזוכרים איך בחן אותך מושבניק בעין מלוכסנת, כשואל מה מצאו הם לבוא אלינו ואצלנו שום דבר לא משתנה. ונושאים אל העיר מראה של עצים הכורעים תחתם מעודף פרי אפרסמון, למשל, שנרקב מפני שאין מי שיקטוף או לא כדאי לקטוף או שהפרי פשוט לא טעים לחך כי מכרו לחקלאי זן לא טוב; או מראה רפת פרות ולפני הרפת ערימות ענקיות של סלק טרי וצנון וחצילים סגולים ומבריקים ועוד עודפי ירקות משובחים, שנאה לפאר בהם כל שולחן, אלא ש"הכלכלה המודרנית" שולחת אותם אל המזבלה כדי שמחירם לא יירד (ושיוקר החיים לא יירד עמו, חלילה...) או נותנת אותם מאכל לבהמה.

וזוכרים סיפורים על קנס של שמונה אגורות לביצה שנולדה מעל למכסה המותרת: "אלף ושש מאות לירות קנס שילמתי בעבור החטא שחטאו המטילות שלי, והטילו יותר ביצים מאשר מועצת הלול הרשתה להן. כל כך התמרמרתי עד שהחלטתי לחסל את הלול ואף חיסלתי אותו ויצאתי לעבוד בחוץ."

*

צילצלתי למחרת אל אהרן כ"ץ, שנבחר לפני שבועיים ליו"ר האגודה השיתופית לברר אי אלו פרטים נוספים. אגב, הוא נבחר באספה כללית שהיתה רבת משתתפים באופן יוצא מן הכל. והסיבה: הטלוויזיה שבתה כל אותו שבוע... אמרתי לו שאני חוששת שלא אוכל לעשות צדק לכפר הנחמד שלהם, לאחר הצצה של חצי יום.

"מה שלא תכתבי – החברים שלנו ישמחו. אדם חי, פועל, עושה – הוא רוצה כי יידעו על קיומו, שיספרו עליו גם בעיר."

הרגשתי כמו כליסטיקוב מן ה"רוויזור" של גוגול – שעה שביקש אותו בובצ'ינסקי: "בכל לשון של הכנעה אבקש את כבודו, כשיסע לפטרסבורג – יאמר נא... שבעיר פלונית מתגורר פטר איבאנוביץ בובצ'ינסקי..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים