מזל וברכה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1969 >> מזל וברכה

 

12.8.69

מזל וברכה

"לא צריך להיות משוגע כדי לעלות ארצה, אבל להזיק זה לא יכול" – אומר מר טוביה שיף, סוחר יהלומים מאנטוורפן, שהחליט לעלות ארצה ולהתיישב בה והוא כבר "מתיישב" חמש שנים.

"למה זה אורך לך, אדוני, כל כך הרבה זמן?"

"כי אני רוצה שהעלייה שלנו תצליח. אני רוצה לבסס תחילה עסק, שאשתי, אם לא יהיה לה בדיוק מה שיש לה באנטוורפן, אז לפחות משהו דומה. אחרת תתחיל גם היא וגם הילדים ליילל, 'רוצים הביתה, לאנטוורפן. רוצים לווילה שלנו, למכוניות שלנו,' אני צריך לספר לך..." אומר הוא ביידיש עסיסית של דז'יגן.

פגשתי אותו במקרה, אצל ידידים. יושב יהודי נחמד, ממוצע קומה, אחד כמו רבים אחרים, ומנגב את מצחו הלוהט במטפחת צחורה. אחר כך הוא מקפל אותה יפה, מחזיר לכיס, ושוב מוציא ושוב מנגב ושוב מקפל ושוב מחזיר לכיס. "חם!" הוא קובע.

על זרועו מתנוסס המספר הירוק, זכר לאושוויץ ועוד שבעה מחנות ריכוז אחרים. הם לא נשכחו, המחנות הללו – וטוביה שיף החליט לחיות מהר, לחיות הרבה ככל האפשר. לעשות משהו באותן שנים שזכה בהם אחרי התופת. והוא עשה הרבה – לפי המושגים שיש לרוב בני האדם. הרבה כסף עשה ביהלומים בהם הוא סוחר. אבל לא כדי לאסוף כסף, אלא כדי לנצל אותו. בנה לו, עוד לפני עשר שנים בהיותו אדם צעיר בן שלושים ושלוש, את אחד הבתים הכי יפים והכי מודרניים באנטוורפן. הוליד ארבעה ילדים, שאת תמונותיהם מציג הוא בנחת מבעבעת. אכן, יש במה להתפאר. הבכור בן 21 (לומד באוניברסיטה בירושלים), השני בן 19, 13, והמוז'יניק, בן עשר. ברביעייה יש גם בנות, אך איני זוכרת את סדר הגילים. ומר שיף, נקווה, יסלח לי.

אז עם כל הכבודה הזו, רוצה הוא לעלות ולהתיישב לתמיד. כסף כבר עשה וראה כמה שזה לא הכול. רחוק מזה. פה יש משהו שמטרף אותו. ראשית – משום שיהודי בן זמננו חייב לחיות בישראל. ושנית – פה החיים הכי יפים, אפילו צריך קצת "זיך מוצ'ען."

*

טוב. אז הסתכל מסביב וחשב, מה עוד אין בישראל? וגילה שאין מכונות לרחיצת מכוניות. מכונות אוטומטיות עם שמפו וייבוש, וניקוי בפנים, ושעווה בחוץ וכו' וכו'. לא מצאה חן בעיניו השיטה בה רוחצים את מכוניות ישראל בעזרת סמרטוט ודלי – והתחיל להתרוצץ בין המשרדים המטפלים בדבר, שנה-שנתיים. עד ששיער ראשו התחיל לנשור פה ושם.

אמרו לו שאין שום תקווה והוא לא הבין מדוע. והתעקש. ועובדה. מי שעקשן הוא יודע מה. שהוא רוצה וצודק – יצליח – אם יישאר בחיים.

עובדה – כיום פועלות ועובדות כבר ארבע מכונות אוטומטיות כאלה, ששמן קליפורניה, בארבע תחנות סיכה, והוא מקווה להביא בקרוב את החמישית. הוא גאה  מאוד כי רמת רחיצת המכוניות עלתה בישראל ויכולה להשתוות כבר לבירות אירופה, לפחות בחמש תחנות אלה. שמר על רמת מחירים נמוכה, 3.50 לירות למכונית, שאיבת האבק בפנים, ייבוש ושעווה. והוא מתכוון לזרוע בארץ, לאורכה ולרוחבה עוד מכונות כאלה. זו תהיה תרומתו. והוא מקווה שהיא תרומה חשובה. הרי המכוניות בארץ הן הכי יקרות בעולם. הן ממש עדי, לוקסוס, וחשוב שיטפלו בהן כהוגן ויעזרו להארכת תוחלת החיים שלהן, נכון?...

"נכון מאוד" – אני מסכימה בכל לב ומבקשת לקבל את הכתובת של אותה תחנה רוחצת-מייבשת לפי שיטה אמריקנית כולל "ואקס." והוא מנסה להסביר כיצד אוכל למצוא אותן. אחת לא רחוק מ"עלית"; השנייה, כבר שכחתי היכן. בכל אופן, רצוי שאדע שבכל מכונה השקיע עשרת אלפים דולר. הוא מקבל בשביל רחיצת כל מכונית חלק קטן, קטן מאוד, לא חשוב כמה. את השאר – בעל התחנה או המוסך. המכונה "אוכלת את עצמה" במשך חמש שנים, בכל זאת כדאי אם תעבודנה הרבה מכונות. חִשבתי יפה, ואיני ילד. אבל מה, אני כבר עייף, ורוצה להביא את כל המשפחה ולגור כמו בן אדם, כמו שמתאים לבן אדם בגילי לחיות. ושלא אזדקק למישהו, שלא אכשל, חלילה, כי זו דוגמה רעה לאחרים. בהצלחתי, בהצלחת כל עולה, תלויה עלייה של הבאים אחריו – והארץ הזו זקוקה לעלייה גדולה, והיהודים שבעולם זקוקים לארץ הזו – נואם הוא לי נאום ציוני.

*

"אמרת לי 'אלא מה'... למה התכוונת?" 

"אלא מה. שצריך פה להתרוצץ כל כך. במשך חמישה החודשים שאני כאן, בביקורי זה שהוא הביקור השישי בישראל מאז מלחמת ששת הימים, עשיתי כבר 30 אלף קילומטר במכונית שלי. והכול סביב עניין פעוט, באופן יחסי, של המכונות הללו. אני חותם על ניירות, אני חותם על חוזים, אני חותם וחותם וחותם, ושום דבר לא מתקדם (כך הם חושבים יש לי סבלנות," אונד איך וועל אויסווראטן") – אולי זה בכל העולם כך. בכל אופן, אני רגיל אחרת. בעסקי יהלומים, לא חותמים, לא כותבים חוזים, גומרים עסקים במיליונים, בשתי מילים בלבד, בשתי מילים עבריות הידועות לכל היהלומנים אם הם אמריקנים או טורקים או סינים או יפנים, או רוסים. בשתי מילות קסם "מזל וברכה." ודי. רק בישראל לא מבינים אותן...

 
לייבסיטי - בניית אתרים