מחכים לשרה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1976 >> מחכים לשרה

 

28.5.76

מחכים לשרה

בראשונה פגשנו אותה בחגיגות יום העצמאות לבני המיעוטים בנצרת. בא אלי יורם כ"ץ, האיש של טולידנו בצפון, ואמר: רוצה להכיר בדואית יפהפיה?

הימים סביב יום העצמאות היו טעונים מתח רב. הדי "יום האדמה" עוד היו טריים, המאורעות בגדה, נאומי השיטנה של ראש העיר הנבחר, תוצאות הבחירות ביהודה ושומרון. והנה יום העצמאות למדינת ישראל וחגיגות לבני המיעוטים. היו שחשבו שראוי לבטל אותן. המוזמנים, מבין היהודים ומבין הערביים, מדדו אלו את אלו. הפנים לא היו גלויות.

"תכירי את שרה" – אמר יורם. הושיטה שרה יד ארוכת אצבעות, יד מעודנת  – חייכה חיוך נהדר בפיה ובעיניה הגדולות, יד אחת לוחצת ארנק קטן, יד שנייה מושטת אלי. אני מרימה ראשי מעלה, אל הנערה התמירה, אל מישהי שעומדת בתנוחה גאה ועם זאת ענווה ומיטיבה את שערה הארוך, לפי צו האופנה, בתנועה נשית גנדרנית של דור הסילון. מכנסיים לבנים ארוכים גולשים בנועם פעמוני, חולצה פתוחת צווארון, שרשראות צוואר עדינות, צמיד דק על הזרוע. שוחחנו דקות אחדות, כנהוג להחליף דברי נועם בקוקטייל. אמרנו שהמתח רב, אבל טוב שנכבדי הערבים באו, באו יותר משצפינו. וכאשר חזר אלינו יורם, שאלנו לאותה בדואית יפהפיה שהבטיח להכיר לנו.

"הרי היא כאן. זוהי," צחק מלוא פיו. 

"התרגיל" הצליח.

*

מקץ שלושה שבועות עלינו לביתה של – שרה, לראות את "המהפכה הבדואית" הלכה למעשה. לא דור אחד – עשרה דורות גמאה שרה זו ורבות מאחיותיה.

מן האוהל אל הפחון, מן הפחון אל הצריף, מן הצריף אל הבית. לא רק שינוי בדיור, בשיכון – מטאמורפוזה מוחלטת, שקשה לאמוד את היקפה, את ערכה ואת תוצאותיה.

אהלאן וסאהלאן ושאר ברכות מקובלות. מגיעים לשכונה בפאתי נצרת, שכונה שנבנתה באופן פרטיזני על גבעה הפונה להר-הקפיצה, ושוכנת למרגלותיו. עולים למרפסת ודופקים על דלת נעולה. מקבלים את פניך שלושה גברים כארזים. מזמינים אותך לחדר האורחים, יושבים על ספה מרופדת וכורסות נוחות, שותים משקה קר. והיכן שרה? עוד לא חזרה מבית הספר, שם היא עובדת כמורה. תגיע בשעה שתיים בערך. היא יודעת שנבוא, המלווה שלנו – דמות ידועה, הרי הוא גיורא זייד – אמנם הודיע מראש, אך לא יכלה להיבטל מלימודים. ועד שתגיע, יארחו לנו לחברה האחים. אחד שנתפרסם בפרשה ארוכה של עבודה באילת, אחרי שירות צבאי. אילת היתה בבחינת "מחוץ לתחום" לערביים. וכל שני וחמישי היו תופסים את האח ומבקשים לגרשו מאילת. תעודת יוצא צבא לא הועילה לו, עד שנכנסו לתמונה אנשי "היועץ לעניינים ערביים". והיה עלבון, והיתה גם התמרמרות, והיתה גם התפייסות.

האח השני, הוא עלי, שקוראים לו אלי, עבר את כל פער הדורות בחייו הצעירים. מגיל עשר עד שמונה-עשרה היה רועה צאן. אחר כך עבד בפרדסים. של יהודים? (וכי יש פרדסים אחרים מאשר ליהודים - תורם בן-דודה, פוליטיקאי...) אחר כך עבד כמכונאי, אחר כך נהיה קבלן עצמאי לבניין. אחר כך אמר די והתגייס לצבא קבע. היו ימים קשים, היו ימים יפים. שנתיים היה "פותח צירים" לרגלי החרמון. היו מתבוססים בשלג עד המותניים, עד הצוואר. היו הפגזות שנמשכו חמש-שש שעות רצוף ואתה שוכב על הבטן בשלג. אבל היתה חברותא. מסתדרים טוב עם המפקד היהודי. נותן לך כבוד. שותה איתך. אתה עושה את העבודה שלך כהוגן – יש לך כל הכבוד. וגם לב של חבר יש לך. אבל אם המפקד בדואי, תיכף יש לו זבובים באף.

יש לו חברים רבים במשקים. חברים כמו אחים. אוכל איתם, ישן אצלם, הולך איתם לטיולים. 

אלי חושב, שכולם צריכים לשרת בצבא: יש לנו ארץ לשמור עליה, אנחנו אזרחים שווים, כולם צריכים ללכת לצבא.

אפילו ילכו לצבא, - אומר הפוליטיקאי, - ערבי נשאר ערבי. כמו בשיר. אזרח ממדרגה שנייה. אף פעם, למשל, לא יהיה ראש ממשלה.

ובסוריה יהיה יהודי ראש-ממשלה? ובמצרים יהיה יהודי ראש ממשלה? מיעוט הוא מיעוט. שואל אבו-זייד: - נגיד יעשו ממשלה פלשתינאית ביהודה ושומרון, תלך לשם?

*

בשלב זה נכנסת שרה. נכנסת ואחד מעשרת בניו של אלי מחזיק בידה. באה שרה, נכנסה תקופה אחרת לבית. בטרם רחצה את פניה מן הדרך (מחליפה שני אוטובוסים כדי להגיע לבית הספר, הנמצא קילומטרים אחדים מנצרת), היטיבה את השולחן ואת הכלים עליו, הניחה את ילקוט המורה במקום שהניחה, התנצלה שהבית אינו מסודר במידה שהיתה רוצה. לא היה סיפק בידיה לעשות כן לפני לכתה. היא מנקה את הבית בשעות אחר הצהריים.

ישבו ודיברו על עבודתה לשנת הלימודים הבאה. אבו-זייד (הוא גיורא זייד) סידר כבר את כל העניינים. כל שעליה לעשות הוא לטלפן לקיבוץ מזרע ולקבוע פגישה, ואז לנסוע עם אחד האחים לשיחה להנהלת "האוניברסיטה הקטנה" ששם. שתשאל, כמה שעות הוראה, איזה תשלום. שלא תתבייש. הכל לשאול מראש. להיות "פרופסור" באוניברסיטה, אפילו קטנה, יעני, זה לא דבר מבוטל.

מוצא חן בעיניה הרעיון, מאוד מוצא חן בעיניה, אבל – מזרע רחוקה יותר. והיא אוהבת ללמד ילדים. אהובה עליה הכיתה בכפר הקטן שבו היא מורה. אבל כאן אין קביעות, ושם אולי תהיה. שוקלים, שוקלים ומקמצים את גבות העיניים. יש בעיות של איגוד מקצועי לנערה הבדואית, הנראית כדוגמנית-אופנה. בעיות שאחיותיה הבדואיות לא ידעו מעולם.

*

דומה ששרה מתמודדת איתן יפה מאוד. יש לה סדר יום, ועדיפויות וצרכים שלא ידעו אחיותיה פעם, - אמר לי בדואי אחד, - מה עלתה לך בת? פרוטות. היית מביא לה חתיכת בד, היתה גוזרת אותה, רוקמת והרי שמלה ללבוש אותה כל החיים. אם אתה עשיר, עוד חתיכת בד ועוד שמלה אחת. מה כבר יכול להיות? היום – היום הן רוצות מכנסיים. הלכתי עם בתי לקנות מכנסים. אמרה: אבא, אין לי מה ללבוש. לפני חודשיים קניתי לה וכבר אין לה מה ללבוש. אז הלכתי לקנות איתה מכנסיים ובלוזה, עוד זוג מכנסי ג'ינס. בשקיק קטן נכנס הכל, וחמש מאות לירות הלכו. וגם נעליים היא רוצה. וגם סנדלים...

חלק ניכר ממשכורתה הולך על לבוש – מודה ומתוודה מורתנו. אבל היא לא קונה סתם ככה. היא מעיינת במדורי אופנה, קוראת ז'ורנלים, רואה בטלוויזיה ומתכננת את המלתחה בכובד ראש ובמחשבה. כל פריט שמיתווסף בא להשלים מערכת. לא סתם ככה. ואכן, שרה משארקי יכולה לשמש דוגמה לטעם טוב ומעודן. אחת לחודש, אחת לחודשיים, היא "יורדת" לטבעון ובוחרת שם. היא יודעת בדיוק מראש מה היא רוצה ובוחרת בקפדנות. אבל זה עולה ועולה ועולה במחיר. היא לא תקנה חפץ בכל מחיר, אבל לא תחפש מציאות. לא תוותר על היפה לטובת הזול.

ועכשיו, נוסף לכל, ישנה בתכנית מכונית. כן, היא כבר לומדת לנהוג. וכאשר תקבל את רישיון הנהיגה, תקנה מכונית. כדרכה, במחשבה, בכובד ראש, בבדיקה קפדנית. לבד? מובן שלא לבד. גם את הבגדים בחנויות היהודיות היא נוסעת לקנות עם אחד האחים. עם כל העצמאות, יש סייגים. אחיה לא יכול להביא אותה יומיום לעבודה ולהחזיר אותה משם. אבל כל יציאה אחרת, רק עם האח ועל דעת האח. אפילו האח הקטן – דעתו תהיה הקובעת ולא דעתה. יתווכחו, בטח יתווכחו – אבל אחיה ליברלים, אוהבים ומעריכים את אחותם. ויש הרגשה שגם מתגאים בה.

אי-אפשר לדרוש הכל

מה עושה עם עצמה נערה יפה ומודרנית בערבים, בשכונה מרוחקת על צלע גבעה, שכל בית בה הוא של איזה בן-משפחה, אם לא של אחד האחים (עשרה אחים ואחיות במשפחה, רובם נשואים ובעלי משפחות)? מה בנוגע לחיי חברה של נערה משכילה, בחמולה שבנות-גילה בה כבר נשואות (שרה היא בת עשרים) ומטופלות בילדים ובחורים – אסור להתחבר עם בחורים, אלא אם כן הוא ארוסך.

מכינה את השיעורים שתתן למחרת היום, בודקת את שיעורי הבית של תלמידיה וקוראת. קוראת ספרים. מעט ספרי בלש, אבל בעיקר ספרות קלאסית מתורגמת, את טולסטוי ואת "עלובי החיים" ואת "דוקטור ז'יווגו" קראה, וגם סיפורי אהבה של מופאסאן. כן, היא למדה גם ספרות עברית, למדה גם תנ"ך, מכירה, בוודאי מכירה את מנדלי ואת ביאליק ואת טשרניחובסקי, אבל כיוון שנגמרו הלימודים, לא מוכרחים לקרוא אותם. לא היה מעניין במיוחד.

כן, בטח באחד הימים האלה יבוא איזה איש בדואי צעיר, שגם לו קפצה הדרך והוא בעל השכלה ובעל מקצוע – שצריך אישה שיצאה כבר מן האוהל, שהרכבה הנפשי שייך לדור הזה, ויבקש את ידה. לא, היא אינה חופשית לבחור לעצמה את בעלה לעתיד, והיא מסכימה עם זאת. היא נערה מעשית והיא יודעת, שלא תוכל להתנכר למוצאה ולמנהגי שבטה. היא כבר עשתה כברת דרך ארוכה מאוד, אולי את המקסימום. ואי-אפשר לדרוש את הכל בתקופת חיים קצרה אחת. ובכלל, היכן תמצא את האיש שלה, והיא אינה חופשית להסתובב. ולו היתה חופשית, האם היה יאה לה? וכי אין לבחורות יהודיות חופשיות אותן מגבלות, אותם מעצורים? אישה לא נוצרה להיות המחפשת. אישה נוצרה להיות המבוקשת. כך דרכו של עולם. מובן, שיהיה אפשר זה מישהו מנצרת, לאו דווקא בדואי – הנה אחיה נשא לו לאישה פלאחית, ויש לו עשרה ילדים עמה, והיא אישה נהדרת.

אפשר שהיתה טעות לתת לה ללמוד, לשרה משארקי. כי קשה לנערות משכילות בכל עדה, בכל עם, בכל סביבה. אבל עיניה הצוחקות אומרות, שלו ניתנה לה אפשרות לחזור לילדות ולהתחיל הכל מחדש, ולהיות רועת צאן, ולהינשא אפילו לאיזה בן שייח', ולהיות כיום אם לחמישה – ובעלת בית משלה ואיש משלה – ולהיות מכובדת בשל הבעל, לא היתה מסכימה, בשום אופן לא.

*

בשובנו הביתה, בין שדות כבדים בפרחי חמניות מלאות גרעינים, וחלקות שדה קצורות, וחבילות קש קשורות ומחכות לאיסוף – יום נוטה לערוב, עדר כבשים שנערה קטנה נוהגת בו וקוראת בקול דקיק לאסוף אותן. כמה יפה, כמה פסטורלי. איזו חירות... ואילו שרה היפהפיה הפשילה שרוולים והרימה על כתפיה את זולל זמנן וחירותן של הנשים – את הבית.

*

מצד שני: מצד שני עלתה בזיכרוני תמונה שלא אשכח אותה כל ימי. היינו בסיני בוודאי פיראן, בימים ההם לאחר מלחמת ששת הימים. באנו לביקור בביתו של "רופא השיניים", שהוא גם "המוהל" וגם "הרופא". הגברים ישבו עם הגברים, אנחנו הלכנו למאהל הנשים. כולן עטו עלינו, צוחקות ללבושנו, מצביעות על המכנסים. כמו גברים, כמו גברים, - צחקו הנשים. צחקו ומיששו לראות, אם נשים אנו או גברים. הן יצאו מכליהן למראה הבגדים התחתונים שביקשו לראות. למחרת היום הבאנו להן סידרה של אותם פריטים, והן תלו אותם באוהל כקישוט.

עוד אנו יושבים עם הנשים, באה מרחוק בדואית, ילד בזרועותיה ופניה מעוותות. שיניה כאבו. הרופא-המוהל-הדנטיסט קרא את האישה ל"מרפאה" שלו. אבן לפני האוהל. שכבה האישה על האדמה, הניחה ראשה על אבן. ה"דנטיסט" נטל פלאייר קטן ועקר שן טוחנת. פרץ קילוח דם. האישה כיסתה את פיה בקצה מטפחת ראשה, נטלה את תינוקה והלכה, ללא הגה. ללא בכי. נמוכת-רוח כמו חיה שאינה ראויה לרחמים. עד שנעלמה באופק.

גם שם אותה אישה בדואית בסיני היה שרה.

 
לייבסיטי - בניית אתרים