מידת הרחמים

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1963 >> מידת הרחמים

 

22.9.63

מידת הרחמים

שמלתה היתה אדומה. אדום כצבע שלטי אזהרה. ויותר מן הצבע זעק "אדום" המלוי שלה. איזה שמונים קילוגרמים של נשיות בשלה ועוברת על גדותיה! מתאפקת אך בקושי לא לפרוץ את התחום המגודר באדום אל שטח ההפקר של הרחוב.

תחילה הילך חזה. חזה גדול ותוקפני. אחריו החזיק גוף בריא יתר-על-המידה, נתון על רגלים דקות להדהים. רגלים של מרשעת היו אלה. היאך תקפו רגלים אלה, הנתונות בנעל גבוהת עקב עד מאוד וצרת רצועות וקישורים עד מאוד, את מדרכת דיזנגוף הסואנת, הלא-אכפתית, הנינוחה כחתולה עצלה. באיזה חוסר-לב תקעו רגליים עולה את סכיני עקביהן לתוך גידי האספלט הרך, שביצבץ פה ושם, בככר.

"היידי" – רטנה בעלת הגוף – "היידי, זוז כבר!" – הוסיפה בקול גס אל מישהו. אל מישהו שלא היה קיים בסביבה, עד כמה שניתן היה לראות בעין אנוש רגילה.

אל הרחוב היא מדברת?

ואז, משעמדה לחצות את הכביש, מן הככר אל נהר הרחוב, הופיע מאחורי הפנה – מקל. ובמקל החזיקה יד חיוורת. והיד והמקל ריטטו עד שהאיש, שהשנים שייכים לו כנראה, לא נראה.

"היידי, היידי" – ירקה בהברות קצובות האישה באדום. סובבה על עקבה וגופה הולך אחריה.

אלוהים אדירים – כמו אמר הגוף – מה חטאתי לפניך שיהיה פגר אדם זה נשרך אחרי. אוי לי שמידיו בא לחמי. ראו המון אדם זה, ערב חג, והחג עומד באוויר, ואנשים מלאי חג יוצאים לטייל בחוצות. יד ביד הולכים הם. עין בעין מביטים הם. שניים שניים נמלטים הם אל תוך חשכת בתי הקולנוע. ואני...

"היידי" – סיננה מבין שיניה. – "היידי" – נשתרקה כנחש.

*

טיפות זיעה כבדות ניגרו מפניו של הנכה. עיניו דבוקות היו ברגליו ששכחו לילך. שש... שש...שפשפו רגליו הכבדות את מדרכת דיזנגוף הלא אכפתית. שש... שש... בשקט, בלחש, בתחנונים ניסו הרגלים להתקדם, לקרב אל האחות הרחמניה, אל המטפלת שלו.

מובן שהיא מתעצבנת. אישה צעירה ואין לה סבלנות לרגליו המבולבלות. אסור להרגיז אותה, חלילה לו להרגיז אותה. וכי היכן ימצא מישהו שיהלך לידו – מישהו שיהיה איכשהו שייך לו. מישהו שאפשר להחליף עמו מבט, אפילו כעוס, אבל שאפשר יהיה להחליף עמו מבט...

וכה הילך "הזוג" היא אדומה כולה וכעוסה עוד יותר, עיניה תרות-בולשות, כעיני חיה שוחרת טרף – וטרף אין. והוא – זקן ואפור נשרך אחריה בפאתי הרחוב, הרחק הרחק מאחורי המון בני אדם זרים. ואיש כלל לא היה מעלה בדעתו שהשנים מהלכים ביחד, לולא היתה נעצרת מפעם לפעם ומסננת בשריקה את ה"היידי" שלה.

ולפתע קרה נס. על פני המכשפה האדומה הופיע חיוך רך ומעין זיק רחמים נדלק בעיניה. הנכה תלה עיניו בעיניה. על שפתיו האלמות והכאובות נצטייר חיוך של תקווה. צל צלו של חיוך. כמו בתפילה: "יהי רצון מלפניך"... דובבו השפתים באי אמון.

"בובלה, בובלה" – לחשה האישה באדום, "בובלה" ונתכופפה ולטפה ראשו של כלב פעוט.

 
לייבסיטי - בניית אתרים