מילואים

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1962 >> מילואים

 

24.8.62

מילואים

שוב מילואים. אלוהים אדירים! מתי תיכנס מעט בינה לראשם של אלה. מתי יניחו לו סוף-סוף.

הוא מאלה שהיה לבר-בטחון בטרם היה לבר-מצווה. את בית הספר העממי סיים בקושי, כי טרוד היה ב"קשר"; תעודת בגרות אין בידיו כי את השמינית "גמר" בפלמ"ח. את ימי האוניברסיטה שלו עשה בצבא הבריטי. משרה טובה לא הספיק לסדר לעצמו כיוון שהיה עסוק במלחמת השחרור, וכשנתפנה מצה"ל – חדל לצהול. לא היה לו לאן ללכת. באותם הימים כבר החלו לדרוש תעודות אינטליגנציה בכתב.

אבל אין לו מה לקבול. איכשהו רכש בית ובית מלאכה יש לו – ואשתו כבר טוענת שלא נאה לה לנסוע לביקורים ולתיאטרון בטנדר הישן שלהם ויודעת לדרוש מכונית "יגואר".

כן, לולא המילואים הארורים האלה, מה היה חסר לו? במקום להרקב באיזה מחנה, השד יודע למה, היה מרשה לעצמו לצאת פעם לחופשה ולנשום ריח אורנים, או אפילו לנסוע חוצה לארץ. מה יש?

הוא החנה את המכונית בכניסה למחנה. ברגל רגוזה של איש צבא נמרץ דחף את חבילת הבגדים הרזרווית, לפינה, נטל את צוו התנועה מתוך תא הטנדר, לגם לגימה ארוכה מתוך הבקבוק ששכב בשכנות ונתן יריקה עסיסית.

"נמאסה לי המדינה הזו!"

*

הסמל היה טרוד, כרגיל. סמל צוציק, סמל קריקטורה. תור ארוך של "חיילים בחופשה" עם כרסים וקרחות – ניסה להמתין בנימוס אך רתח מכעס.

"מזמינים את כולם בבת אחת, ויושבים כאן ויושבים – שעות על גבי שעות יושבים באפס מעשה. סתם ככה. לא יכלו להזמין אותי לשעה קבועה?"

"אני מתאר לעצמי מה שנעשה עכשיו במשרד שלי. אפילו לא ידעתי לקבוע מתי אשוב. הכל סודי."

"לא רק שלוקחים אותי לשישה שבועות, עוד מגייסים את הטנדר שלי ואני צריך להיות הדרייוור."

"אדון חייל, סליחה, סמל, זוז קצת יותר מהר, אין פה אפילו מקום להושיב את..."

"שקט שיהיה!" ירה הסמל הקטן הוראה כמו מתותח. וקולו הסגיר את גיל ההתבגרות.

כל שנות הביטחון נעלבו בגופו של איש המילואים שלנו והעלו סומק על פניו. הוא יראה לו, לצוציק, למי מדברים כך. הוא יראה לו.

אך בינתיים הגיע תורו וכל מה שהראה לו הוא את צו התנועה.

"אני אומר לך שזה סקנדל. כבר נתתי את החודש שלי, מה שוב קוראים לי! זה סקנדל. איש כמוני כבר עשה את שלו ותרם את שלו ומותר לו כבר לצאת לפנסיה."

"נכון" – אישר הסמל – "השנתון שלך גמר עם המילואים, אם תרצה תוכל לעבור להג"א."

"מה?!" – ובקול קטן: "גם אלה" – הצביע על האחרים.

"אני מצטער, אלה לא." 

"מה אתה מצטער. אני מאושר, אני. באמת!"

הוא החזיר לכיסו את צו התנועה ונפנה אל הפתח, מחייך חיוך של גבורה מעושה, הוא נזהר מאוד לא לפגוש את עיניהם של "חבריו לנשק" שעמדו אגודות אגודות ורטנו בנחת.

כשעמד בחוץ לא ידע לאן ללכת – כמו אז בצאתו את צה"ל. מחנק עמד בגרונו והוא לטף בעיניו את הצריפים ההומים ואת החצר עם הדגל – והכל זעק: "נגמר! לא עוד מדים בוהקים, לא עוד מסדר בוקר, לא עוד חברת בחורים כארזים, עשן סיגריות מתמר וצחוק בס של קסרקטין..."

הוא פתח את תא הטנדר בעדינות, הנציח את צו התנועה מתחת לבקבוק – הוציא את הקוניאק המרפא כל דווי – לגם לגימה ארוכה שאחריה באה יריקה עסיסית. אך זו מיאנה לבוא.

ואז השעין את ראשו על גלגל ההגה – שעה ארוכה ארוכה.

 
לייבסיטי - בניית אתרים