מי מפחד?!

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> מי מפחד?!

 

23.8.68

מי מפחד?!

יום אחד טיילתי בברודוויי. לא השמימית. לא תקוות הכוכבים והכוכבות בטרם זהרו. לא זו שרואים בסרטים. טיילתי בברודוויי הצדדית, האמיתית. שבתיה מיושנים, שמדרכותיה עייפות, חנויותיה ממוזגות האוויר מוכרות בורשט וגעפילטע פיש ובייגל ולקס (כל אמריקה, כולל הכושים, אוכלת בורשט וגעפילטע פיש ובייגל ולקס... וזה תענוג לעיניים יהודיות...) ויש שם חנויות גדולות מתפקעות מרוב שפע, הפולטות החוצה חום גיהינום, מחיר הקירור שבפנים. וחנויות קטנות שמזיעות בהן יהודיות קטנות התופרות באנגלית בהברה-יידית כבדה, שמלות חדשות משמלות ישנות, חגורות בטן וכדומה ושבתי המלון שלה...

כאן אפסיק. חייבת אני לספר לכם מעט על בתי המלון "המפוארים" של ניו יורק. בתי מלון שאת שמם הייתי כותבת ברטט כל אימת שהייתי משגרת מכתב לאחת הכוכבות הישראליות העושות חיל באמריקה. אוף, כמה התקנאתי בהן. תיארתי לעצמי את אותם בתי מלון, על כניסותיהם המפוארות, על השטיחים הרכים מקיר אל קיר, על החדרים המפונקים והמצוננים, על המיטות הרכות ועל "כובשי הלבבות" הנפלאים שפוגשים שם על כל צעד ושעל.

ובכן, לאחר ליל אימים בבית מלון זר ונכרי במרכז מנהטן החלטתי ללכת ולחפש בית מלון בו יושבים "החבר'ה". הורדתי את היד מן הלב והכנסתי אותה לתיק, שלפתי משרוקית ונתתי שריקה מאיימת, כפי שלימדה אותי אמריקנית תמהונית שפגשתי באוטובוס בואכה ניו יורק משדה התעופה.

"דבר ראשון" אמרה "קני לך משרוקית. כזו של שוטרים. היא טובה להגנה, במקרה שמתנפלים עלייך, בעזרתה מזעיקים את המשטרה. וגם מבריחים אותם."

"את מי?"

"חה חה!" את מי? את כבר תדעי."

"דבר שני. בעזרת משרוקית מזעיקים מונית. השתדלי תמיד לנסוע במונית, אם את אך יכולה להרשות לעצמך. אם אינך יכולה אל תצאי. הכוונה לערב. כלומר בלי מלווה אל תצאי. שבי בבית, יש מספיק לראות במשך היום. תבקשי מן הנהג שימתין עד שתכנסי לתוך המעלית. כשאת נכנסת למעלית היזהרי. הסתכלי היטב לפני שאת נכנסת. בעיקר כך כשאת יוצאת ממנה. כל מיני מעשים נוראים בוצעו במעליות אלה. אם השודד עוצר את המעלית באחת מקומות הביניים מה אפשר לעשות?"

"למות מפחד." אני מציעה, בצחוק.

"לא מפחד. למות! הוא כבר ידאג לזה. על כן, כשיכנס מישהו כזה למעלית באחת מקומות הביניים, או כשתפגשי באחד כזה ברחוב אל תתווכחי. תי לו את הארנק וחייכי. אל תצעקי. ועל כן שלא יהיו לך אף פעם יותר מאשר חמישה עד עשרה דולר בארנק. אף אדם בעל דעה צלולה אינו מחזיק על גופו יותר מזה בניו יורק. כן, ועד שתקני לך משרוקית, קחי את שלי. תחזירי אותה בהזדמנות. בעצם שתהא לך משרוקית זו מתנה. סוף סוף "א יידישע טאכטער."

*

עד אותו רגע יכולתי להישבע שאני מדברת עם גויה שבגויות. עיניים תכולות, שיער בלונדי, גוף תמיר ובכלל. האמריקנית המוזרה הזו, נתגלתה לאחר מכן כפרופסור לפילוסופיה באחת האוניברסיטאות הגדולות בניו יורק.

"ומה יהיה לך בינתיים להגנה עצמית?" התלוצצתי.

"בושה לספר. אבל בתיק הקטן הזה, את יודעת מה אני נושאת בו? אקדח קטן. נורא, מה? פרופסור מן הפקולטה ההומנית... נו ועכשיו, שרקי. בכל הכוח. קדימה! יופי."

כך באמת עשיתי והרגשתי, מה אגיד לכם, הרגשתי נורא. אבל המונית נעצרה ואני צנחתי לתוכה נחפזת לסגור את הדלת אחרי כדי להשאיר את השרב בחוץ.

"מיס, תואילי לפתוח את החלון. עוד נחנק פה" אמר הנהג ומן הראי הביט אלי פרצוף עייף, לא מגולח, מסוכן כזה. 

אולי לתת לו את הארנק ודי חלפה בי מחשבה. אבל הפרופסורית שלי אמרה שהנהגים הם הגונים וכל המבטחים בהם. ניכנס עמו בשיחה, ליתר ביטחון.

"האם אין לך מיזוג אוויר?"

"במונית מיזוג אוויר. זמנים טובים," אמר במבטא ניו יורקי כבד של שיכור מלידה.

לבי נתפרפר. מה יהיה, מה יהיה? מה שיהיה יהיה. את הארנק לא אתן.

*

נסענו דרך רחובות רחבים אמנם, אך שנראו כפרוזדורים צרים בשל מגרדי השחקים שה"סיטי" בנויה מהם. איזו עיר יפה. יפהפיה. איזה מבנים עצומים . ניו יורק. את בניו יורק! צבטתי את עצמי, דוחה לפינה צדדית את הפחד הגובר והולך.

"איפה ראית טקסי עם מיזוג אוויר, "נזכר לפתע הבריון.

"אמרו לי כך. בארצי אמרו שאמנם חם מאוד בקיץ בניו יורק, אך מה זה אכפת. בארצו של הדוד סם הדירות ממוזגות, בתי המלון לא כל שכן, איש אינו מהלך ברחוב ברגליו הוא. ישר מן הבית לתוך מכונית מקוררת, וממנה לתיאטרון, לקולנוע, לחנות, למוזיאון הכל מקורר..."

"אי אי אי..."

ואז ידעתי, תבוא עלי הברכה, שהבריון בעל האף השיכור אינו בריון כלל...

"עבודה קשה, עבודת הנהגות.מה. זו המכונית שלך?"

"שלי?! ליידי לוא היתה זו המכונית שלי, אי-אי-אי, לוא היתה זו מונית שלי, אז הייתי איש עשיר." סיים בשיר של הכנר על הגג. "והנה הגענו למלון שלך. סליחה שאני שואל מניין את? מישראל. יהודיה, הא!"

"גם אתה?"

"אם גם אני יהודי? אלא מה אני... אף פעם לא הייתי אצלכם. תגידי, ארץ יפה. מספרים לי שארץ יפה. אבל מה לוא הייתי בעשר שנים יותר צעיר הייתי עולה לשם. עכשיו כבר מאוחר. אני זקן. עוד מעט יוצא לפנסיה."

"בן כמה אתה?"

"בן ארבעים וחמש."

"חביבי, בן ארבעים וחמש הוא אדם צעיר אצלנו. לא זקן. וילדים יש לך?"

"יש."

"תבואו. מה תשב פה בחום הזה. בארץ תקנה לך מונית, תהיה אדון לעצמך, תכניס מיזוג אוויר, יהיה לך בית..."

"איך אקנה לי מונית. אצלנו עולה מספר ירוק 40 אלף דולר. כמה עולה אצלכם?"

"ארבעים אלף לירות."

"ארבעים אלף לירות. כמה זה בדולרים. עשרת אלפים. ישו, רק עשרת אלפים. זאת אומרת, אדם כמוני, עם ככה, בערך, אני יכול לאסוף ארבעים אלף דולר. אז מה אני אהיה?"

"תהיה אדם עשיר. יהיו לך מאה שישים אלף לירות 'קש'. אדם עשיר מאוד."

וכך ישבנו שינינו, במונית המחניקה באמצע ברודוויי הסואנת ורקמנו תכניות של עליה לארץ של שדות ירוקים, ומדבריות צהובים, וצבא יהודי, וכותל מערבי... בעל האף השיכור, שעתה היה רק אדום, שיפשף את עיניו שנתחלחלו, ביקש לרשום כתובת של הסוכנות. כבר מזמן חשב על זה. אלא שאין פנאי לגשת. כבר שנים חשב על זה. אולי עשר שנים. ומאז מלחמת ששת הימים חושב על זה כל יום ודוחה למחר. כי אין פנאי. צריך לעבוד. ובערב אין כוח והמשרדים סגורים. ייגש פעם. בטח. ואגב, מי המליץ על מלון זה רצה לדעת. אמרתי לו שידידים שלי מישראל, יודעת אני שנוהגים הם להתגורר כאן.

"אין זה העניין שלי אבל מלון זה אינו בשביל גברת. אני אחכה פה לכי ותראי אותו קודם. בלי כסף אחכה" הוסיף כשראה אותי זורקת מבטים ומודאגים אל המונה שמנה דולרים יקרים כמו אצלנו עשרות גרושים.

אמרתי לו שלא צריך, שלא ידאג. אבל הוא חיכה. והריני עומדת באולם כניסה נעים מאוד, שעומד בו ריח בלתי נעים.

עד שאני עומדת שם ומבררת את המחיר, שכלל אינו זול, 15-10 דולר לחדר בלי מיזוג אוויר, כלומר חדר שנחנקים בו בקלות, ובשביל מיזוג אוויר אקסטרא... נכנסים גם אנשים צעירים, מוזרים ביותר. צעירים שלא הייתי רוצה לפגוש בהם במעלית... וביניהם אני מוצאת גם ישראלי. "ירוקים" פחות ממני אך מבולבלים לא פחות. אנו שמחים מאוד איש ברעהו והם מסבירים לי שזהו "רזידנשל הוטל". שכך נראים כל בתי המלון שאינם נמנים על המדרגה הראשונה. משהו בין בית זקנים ל... השד יודע מה. אך אלה הם בתי המלון שישראליים נורמליים יכולים להרשות לעצמם לגור בהם.

*

קיצורו של דבר, גנזתי את החלומות על "עצמאות", מלון מפונק, ברודוויי. בידיים תועות חייגתי לקרובים של ידידים, והריני יושבת עתה בדירה מרווחת, מול הפארק המרכזי בקומה החמש-עשרה, וניו יורק היפהפיה, על גשריה המוארים בלילות, על גורדי השחקים שלה, על גניה פרושה לרגלי.

לילה. מן השדרה עולה יללת סירנות של מכבי האש ושל מכוניות המשטרה. ומן הפארק עולים הדים של תופי הטם-טם. ואני נזכרת בטיולי בגאנה ובניגריה לפני שנים לא רבות. באפריקה לא שמעתי כל כך הרבה תופים כמו שאני שומעת בניו יורק, ליד הפארק המרכזי.

אבל איני פוחדת. ניו יורק הרועדת מפחד מעבירה אותי על דעתי. אילו מוגי לב. אני חושבת לי. זה לא היה קורה בישראל. לעולם לא! לא היה קורה ששמונה מיליון אנשים ייסגרו בבתים, ינעלו את הדלתות על שני מנעולים ושרשרות, יצאו רק בזוגות ויותר, יסעו אך ורק במכוניות... לא היה קורה שאנשים יעזבו את בתיהם, שרבעים שלמים יתרוקנו כל אימת שנכנסים לגור בהם פורטוריקנים וכושים. זה לא היה קורה שישראלי ירוץ וימסור את ארנקו מפחד. הוא ילחם!

לא. איני פוחדת. האמריקנים היסטריים כנראה, וזה באופנה לפחוד. ואיני משתמשת במשרוקית. בלילות איני יוצאת אמנם אלא בליווי, ראשית משום שאני הרוגה מריצות היום ושנית זה זול יותר... אני נושאת בארנקי רק חמישה דולר לכל היותר זה בריא מהרבה טעמים ומונע בזבוז; אך כבר פעמים כמעט שמסרתי את ארנקי לעובר ושב מסכן שביקש לדעת כתובת. אחד זר ונכרי ונפחד כמוני...

אבל, מי מפחד?

 
לייבסיטי - בניית אתרים