מכירה דיפלומטית

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1969 >> מכירה דיפלומטית

 

5.12.69

מכירה דיפלומטית

 

"לרגל נסיעה, למכירה: רדיו פטיפון סטריאופוני, טלוויזיה, מקרר חשמלי, שואב אבק, מכונת כביסה וציוד חשמלי אחר. נא להתקשר לטלפון זה וזה..."

קראתי את המודעה בשעה 10 בבוקר ב"לוח מעריב" של שבת. בעשר ועשר דקות טילפנתי. ענה לי קול לועזי. יופי! אמר לבי. כן. הם נוסעים. כן, הם מוכרים. אפשר לראות משעה שלוש אחר הצהריים. הכתובת – הרצליה פיתוח. לא רחוק ממלון השרון. קל מאוד למצוא.

למודת ניסיון שבהרצליה לא קל מאוד למצוא, יצאתי בשעה שתיים. אמנם בשעה שלוש אין דופקים על דלתות בישראל, יש הרי סיאסטה, אבל אמרו או לא אמרו. העיניים נעצמות לישון את שנת היופי אבל "המציאה" מטרפת את הלב. אחרי חיפושים קדחתניים, ודפיקות על דלתות של אנשים בחלוקים, מנומסים אמנם, אבל כועסים לא פחות, הגענו לכתובת המיוחלת, בשעה שלוש ועשרים דקות. לפני הווילה עמדו שלושים מכוניות. לא נעים. כנראה יש להם מסיבה...

ואכן, היתה זו מסיבה.. .בעל הבית עומד בדלת, ואומר, נא להיכנס בבקשה. אומר באנגלית, כמובן. בעלת הבית עומדת בפנים ומחייכת. בקומה השנייה בוכה תינוק.

"באנו לראות את הטלוויזיה."

"מצטערת. נמכרה כבר."

"מתי?"

"לפני חמש דקות."

"בכמה?"

"מה זה חשוב" – אומר קול מבפנים. ובעל הקול רכון על המכשיר ועוטף אותו בשמיכה.

"תן לראות" אומר 'אורח' אחר "איזו פירמה? או-הו – מציאה."

"איך אתה יודע שזו מציאה. הרי אינך יודע אפילו כמה שילם..."

"כמה שילמת?"

"סלח לי. זה עניין שלי..." (עסק זקנתך – אומר הטון.)

"יש עוד משהו?"

"רדיו פטיפון סטריאופוני."

"כמה אתם מבקשים?"

"ארתור," קוראה האישה אל הפתח, "מה מחיר הסטריאופוני?"

"אלפיים."

"אפשר לראות?"

יהודי שמן עם אישה עוד יותר שמנה, ילדה קטנה והחמות – שולף פנקס צ'קים, רושם במהירות ונותן לבעלת הבית. "הוא שלי" – הוא אומר למתעניין.

"אבל הרי אני שאלתי. ואתה אפילו לא ראית אותו."

"פה לא שוק" – אומר השמן – "אל תשכח שזה דיפלומט. זר. תתנהג כמו בן אדם. ואפשר לראות את הרדיו-פטיפון שלי, בבקשה..."

"כמה עולות המנורות?" – שואלת אישה צעירה בוורוד שעונה אל כתף בעלה, בסגול.

"המנורות אינן למכירה."

"למה לא. הלא תוכלו לקנות חדשות בחוץ למה לכם לסחוב."

"אלה מנורות ישראליות." קנינו אותן כאן. רוצים לקחת איתנו..."

"אהה..."

"נכון שאצלם הן נראות יפות יותר..."

בקיצור. בשעה ארבע היה כל הבית מכור. כולל רדיו פטיפון, שני פריז'ידרים, טייפרקורדר ישן מימי מתושלח, מכונת כביסה מעלה חלודה, ורוחץ כלים ענקי מתאים למסעדה.

"תגיד לי. הלא באנו לקנות את הטלוויזיה."

"אבל היא היתה כבר מכורה."

"תנגן על רוחץ הכלים. מה אתה צריך רוחץ כלים?"

"את יודעת כמה שזה עולה בחנות..."

"ואתה, יודע?..."

"את החפצים, אדונים וגברות יקרים, תוכלו לקבל רק בעוד שבועיים, כאשר נעזוב. אומר בעל הבית בהצטדקות. את מחירם צריך להשאיר, שלא אצטרך לדאוג ברגע האחרון."

"כמובן, כמובן" – אומרים היהודים במקהלה. "פליז יורסלף." מי אנחנו שנרצה לעשות את ימיך האחרונים בישראל לבלתי נעימים...

בשעה ארבע ורבע היה הבית מלא מפה אל פה בצורה מפחידה ומאיימת. הטלפון צילצל ללא הרף, ומתוך השתתפות בצער התחלתי לענות ולהצטדק ולהסביר לקולות שמעבר לקו, שהכל כבר מכור. 

"האם יש עוד משהו?" – קראתי אל בעל הבית שהתרוצץ, רשם על הצ'קים בעבור מה שניתנו ואת כתובת הבעלים, איבד את הצ'קים וחיפש בכל הכיסים. הוא אמר שהכל כבר נמכר ולי לא היה לב לומר לאישה הקוראה ממטולה, את בשורת האיוב הזו. "בחייך – מצא משהו!" אמרתי לו.

"רגע" – אמר בעל הבית – "ארוץ אל השכנים. אמרו לי שהם רוצים למכור שטיח."

"יש שטיח!" בישרתי לאישה ממטולה.

"שלא ימכור. אני כבר יוצאת לדרך."

"היא כבר יוצאת לדרך" – הודעתי לכל המסובים שהקשיבו רב קשב. עד שבעל הבית חזר הצעתי קצת מים לאישה שהתייפחה על כי הטלוויזיה כבר הלכה. מכאן התחלנו להציע משקאות, וכיוון ששותים מתיידדים. קצת.

לפני ימים אחדים צילצלתי לאותו דיפלומט, הזכרתי לו מי אני, והפלא ופלא. הוא זכר.

"מה נשמע אצלכם?" שאלתי.

"אל תשאלי. מורידים לי את הדלת, הטלפון אינו חדל לצלצל. אנחנו מוכרחים לברוח..."

"יש לי רעיון" – אמרתי לו.

הוא הסכים. הוא "ספורט", כמו שאומרים. ארזתי את כל ה"אלטע זאכן" אשר בביתי, ומה אגיד לכם. אפילו החפצים שה"אלטע זאכן" לא רצו לקחת חינם אין כסף, נמכרו כמו סופגניות חמות...

 
לייבסיטי - בניית אתרים