מנה צינור

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1977 >> מנה צינור

 

4.2.77

מנה צינור

יום שמש מקסים, כמו שרק יום שמש יודע להיות באמצע החורף בארצנו הקטנה והמסוכסכת. מי אומר שהיא מסוכסכת? מי אומר שיש לנו בעיות? הכל שטויות. לכו לראות מה קורה בבאפאלו. קיראו בעיתונים וראו בטלוויזיה מה עובר עכשיו על אמריקה הגדולה, תראו מה כוחו של כוח עליון ואז תדעו אם יש לנו בכלל איזושהי בעיה בעולם.

מכאן לכאן אנו מוצאים עצמנו ברחוב אלנבי הזכור לטוב מן הימים הרחוקים ההם שרחוב אלנבי היה גם רחוב ראשי וגם מרכז וגם טיילת. כשמוגרבי היה מוגרבי, שכנו של השעון הגדול. אי, השעון! הלך ואחר לא קבעו, כי הזמנים ההם חלפו ואינם.

לגור בעיר הזאת ופתאום לגלות שאתה זר בה. לגלות, למשל, שביקרת בפעם האחרונה ברחוב אלנבי לפני מנין שנים ואולי עוד יותר. עוברים ברחוב ביעף, במכונית, אבל מתי זה הסתכלנו בחלונות הראווה וראינו אנשים ברחובו של משחרר פלשתינה-א"י, ונוכחנו על כך שלא רק את השעון לקחו, אלא למעשה מחקו את עברנו, ביטלו את כל הקיוסקים, סגרו את בתי הקפה והמסעדות מני אז – והחליפו את כל האנשים באחרים...

*

בנקים עלינו בכל מקום. בנקים יורשים כל פינה טובה. יורשים את חיי הלילה, יורשים את טעם החיים, את העבר, את העתיד. הופכים את עם ישראל מעם הספר לעם הפנקס. העובדה שמתפרסמים עכשיו מאזנים המוכיחים שבנק פלוני הרוויח השנה מאה מיליון לירות, שעשה עיסקות בכך וכך מיליארדים – בכלל לא משמחת את הלב. לא יכולה אפילו למלא מקומו של שיר אחד יפה שנכנס אל הלב. נהפוך הוא. מין טעם עגמימות יורד עלניו. חרדה של עשוקים היא חרדתנו – שאת טעם עברנו מישכנו למלווים בריבית קצוצה...

כך אנו חושבים בינינו לבינינו ומוצאים את עצמנו עומדים באמצע הרחוב, באמצע היום, באמצע העיר, כשבאמצע מבנה המוליך למרפסת חיצונית קטנה של תל אביב הקטנה, ושם חלון ראווה קטן, ובחלון הזה שולחן בזעיר אנפין ועליו – בית אמא. קישקה, וכיסונים, ודג ממולא. תל אביב של פעם, לפני שנתבוללה בטעם המזרח, לפני ששאלה את החיוניות התימנית, את הפלפלת הערבית, את הדמיון המרוקאי, העירקי, הטריפולטני – ויצרה את מה שקרוי המטבח הישראלי המקורי, לא עלינו. ומי שלא טעם לא יודע טעם חיים מהו.

אז מה עושים. ובייחוד שבבאפאלו קר, ובייחוד שזה עתה החלטנו בפעם המאה לרזות ויהי מה. לשמור על הגיזרה בכל מחיר החלטנו... דוחים את הגזרה למחר ונכנעים ליצר הרע תבוא עליו הברכה. הוי יצר רע יקר שלנו, מה היינו עושים בלעדיך?

*

עולים במדרגות חמש ונכנסים. בחדר הראשון – ריק. בחדר השני, גם כן ריק אף כי יושב שם נשען אל המזנון, איש עם עיניים טובות יושב באלכסון. תרצו אורח, תרצו מארח, תרצו שכן שקפץ לרגע. משמשת לפניו אישה נחמדה, בעלת בית חמימה וחרוצה, קלת רגליים ושמחת קול, שגילה גיל לה: "אז אולי תאכל מרק צח עם איטריות וקצת קאשה..." היא אומרת, אחר שבעל העיניים הטובות חוזר ואומר שאינו רעב.

האיש, היושב באלכסון תופס זוית נכונה, מקבילה. נכנע. ההזמנה נמסרת לגבר רזה שמכנסיו מעידות שהוא ידע לכבוש את יצרו. צונחות המכנסיים מטה מטה, רחבות ומעידות על עבר שופע, צונחות ועם זה תלויות על בלימה. הוא רץ אץ למטבח תוך שמנעים לעצמו זמר. "כשאין מה שרוצים, רוצים מה שיש" הוא מזמר באידיש, ו"סוניה המרק בשביל מנדל, סוניה יקרה... כשאין מה שרוצים / רוצים מה שיש..."

סוניה פוסעת חיש חיש על רגליה הקלות, מביאה צלחת ממולאה מרק עד גבול הקיבול שלה, באיזון מעורר הערצה. "שיהיה לך לבריאות", אומרת ואומרות גם ידיה הטובות.

"ומה להביא לך, בחור צעיר?"

כי בינתיים נכנס אחד כזה וישב בשולחן שממול. ולידו ישבה העזר כנגדו אולי. הצעיר, בחור דק, פרוע שיער כעץ צעיר בעל נוף גדול הוא. לבושו, ג'ינס משופשפים לפני הקנייה, כפכפי עץ וכל השאר. נערתו – חיוורת פנים וסמוקת שיער עב הגולש למטה ממותניה. גם לה כפכפים וגם חרוזים וגם מיני שביסים בלי סוף. זוג היפים שאיחרו את האופנה הישנה וטרם הדביקו את החדשה. מהפכנים שמרניים.

"את זה" מצביע על התפריט "חמין כמו שאתם אומרים."

"ולך, גברת?" שואלת סוניה את האורחת ההיפית.

הגברת הצעירה אינה רוצה מאומה. "נשבר" לה מן העולם בכלל ומן האוכל בפרט.

"ואני מת עליו."

"על מי?"

"על האוכל הזה. אני בא במיוחד מירושלים לאכול פה, שכך אני אחיה."

"וזה למה?"

"כי הוא מזכיר לי את הבית. את האוכל שאכלתי, כשהייתי ילד. עכשיו האמא שלי, מבשלת כמו מסעדה – הכל מקופסה. הכל קפוא, וכשאני רוצה לאכול אוכל ביתי, הולך למסעדה..."

סוניה עומדת על שניהם והיא גאה. היא חוגגת. "ככה זה" היא אומרת ועיניה תלויות על השולחנות סביב "ארבעים וחמש שנים אני פה מלצרית, ומסעדה ריקה כזו לא ראיתי."

"ועכשיו שטרודל!" אומר ההיפי.

"מותק, אבל אתה לא גמרת את הטשולנט. השארת את כל תפוחי האדמה ואת כל הבעבלך. זה לא טוב?..."

"תשמעי" אומר ההיפי "השעועית וכל העניינים האלה לא מעניינים אותי. מה שמעניין אותי זה איך קוראים לזה... זה הצינור. בפעם השנייה אזמין מנה צינור ממולא וזהו..."

האיש בעל העיניים הטובות, המלצרית סוניה והטבח המרזה ואנוכי, והשולחנו הריקים, אפילו הקירות צוחקים. הצחוק מתגלגל וגולש החוצה, דרך החדרים הריקים אל הרחוב הסואן באנשים זרים. הם עולים במדרגות, מציצים פנימה, מושכים בכתפיהם והולכים להם. אחד מהסס, הולך, חוזר, מתיישב, נוטל תפריט בידיו...

"חצי מנה צינור ממולא!" אני.

האורח החדש מרים עיניו. מפקפק אם נכנס למסעדה או לחנותו של שרברב. תופס את הפרינציפ. מזמין צינור. צחקו בבית האוכל של תל אביב הקטנה. הצחוק מתגלגל וגולש אל הרחוב. פרצופים מופיעים בדלת. פרצופים זרים. סקרניים. מפעם לפעם פורש אחד מן הציבור ונהיה אינדיבידואליסט. נשאר במסעדה ומזמין צינור – לפי הסיסמה. יש דגל, יש עבר, יש במה להאחז. מנה צינור ממולא. אולי רעיון למפלגה חדשה...

*

לא צריך להגזים. צריך לשים מגבלות גם לחזיונות שוא. אמרתי לסוניה – "חשבון בבקשה." רשמה. רציתי לשלם לה – אמרה – בבקשה בקופה.

הלכתי לקופה. מנדל סיים למזוג מרק שעועית ולהוסיף קאשה חומה, יצא מן המטבח והיה לקופאי רושם. עמד ורשם. "ראיתי" אמר לי "ראיתי שהגברת לקחה את התפריט שלנו," אמר והזיע. "תהיה שקט. אני לא ממס הכנסה."

"ממס ערך מוסף?"

"גם לא ממס שעשועים, ולא מן העירייה, ולא ממס רכוש ולא מהתאחדות הסוחרים ולא ממשרד הבריאות." 

"שיהיה לך לבריאות."

ובינתיים יושב מנדל על החשבון שלי ומחשב, ומחשב. ומחשב. ורושם בקופה הרושמת, ומוסיף ומחסיר ואני אומרת בלבי, פה אני אשלם לא את מחיר הצינור הממולא, לא רק זה שאכלתי אלא של כל העיר ואת מחיר השולחנות הריקים. אני אשלם על המפות הצחות והמלצרית העובדת ארבעים וחמש שנים, את נעוריה ואת תקוותיה אני אשלם, ובפעם השנייה שיהיה לי שכל ולא אכנע לחיפוש יום אתמול כי עבר, ולא את השעון שהוסר, ולא את הזמן האבוד. אותו שיחפש פרוסט.

טוב. לאחר כל החישובים וכל החרדות וכל החרטות וכל הפילוסופיות, מצאתי את עצמי הולכת וחוזרת למסעדה הקטנה שברחוב אלנבי. חוזרת בתודה ובשמחה. לא גזלנים, לא מפקיעים, לא הולכים עם הזמן. לכודים יושבים שם היהודים הטובים מתל אביב הקטנה, מוהיקנים אחרונים שאינם נכנעים לאופנה ואינם מוכרים את עצמם לבנק. יש להם אלוהים בלב וכמו מינו עצמם לשמור למען כל ההיפים למראה ולרגש, את טעם שולחן הבית. משרתת לפניך מלצרית, שהיא גברת, שתחת ידיה הטובות עם מוסר העבודה, גדלו אולי שלושה דורות של אורחים לפחות...

"כך את חושבת," אומר לי ידידי הסקפטי, שהבאתיו ליהנות גם הוא. "מה את לא מבינה? ממשיכים לעבוד כי איך אפשר למכור מסעדה שעובדת בה מלצרית ארבעים וחמש שנים? הרי את כל מה שיקבלו יצטרכו לשלם פיצויים למלצרית!"

 
לייבסיטי - בניית אתרים