מעשיות סדום

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1976 >> מעשיות סדום

 

17.12.76

מעשיות סדום

"הצילו! איבדתי את האדמה, הצילו..." היא נישאת על מימי ים המלח השמנים. כקליפת אגוז קלה נישאת אישה כבדה על הגלים הרכים. עיניה קרועות לרווחה, פיה פעור ואפשר להביט לתוכו כלתוך מערה אפלה וריקה. זרועותיה מתרוצצות סביב. מחפשות לשווא נקודת אחיזה במים החמקניים והחלקלקים. אישה טובעת לנגד עיני האנשים המקיפים אותה מכל עבר והם אינם יודעים.

"הצילו!" – מחרחר גרונה בנשמת אף אחרונה והאנשים סביב צוחקים. חושבים שהיא חומדת לצון. עד שמישהו מושיט לה יד, סתם ככה, והיא תופסת את היד ונרגעת בבת אחת. וכיוון שיד אדם הושטה לעזרה, נמצאת מאליה קרקע לרגליים.

האישה הגדולה ממשיכה להחזיק בידו של גבר קטן וזר, עומדת בתוך המים ובוכה בקול, מתייפחת על כתפו הצרה, מסכנה פעוטה, בכל גודלה העצום. דמעות גדולות וכבדות יורדות מעיניה אל הים המלוח.

כל פעם ראשונה - מפחידה

"מסכנה... בטח מתרחצת פה בפעם הראשונה. מסכנה. זה פחד נורא בפעם הראשונה. כל פעם ראשונה זה פחד" – מתפלספת אישה שחרחורת, משלחת שדיים סביב. כל בשריה עלו וצפים סביבה במים הכבדים המרימים הכל אל-על, והיא נטועה בתווך, ראשה נאה, שחרחר, פניה חינניות, אפה מפולפל עיניה עליזות ופיה מלא שיניים צחות כזרעוני תירס בקלח צעיר.

"ואת?"

"אני? אני באה הנה כל שנה, כל שנה אני באה הנה פעמיים. אפילו שאני נוסעת לאמריקה, אני באה פה. למה? בשביל שאני סובלת מהרגליים. בטח שכואבות לי הרגליים מפני שאני שמנה. גם הרופא אמר כך. אמר הרופא, לא תורידי 30 קילו, לא תוכלי ללכת. אבל איך אוריד 30 קילו ופה יש לחברי קופת חולים רק פנסיון מלא.

"אם אני פה לבד? חס וחלילה וחס. הבעל שלי לא נותן לנסוע לבד. לא מפני שהוא לא מאמין לי. יש לי שלושה ילדים שכבר יצאו מהבית וחמישה נכדים, כמו שאת רואה אותי. אבל אני לא נוסעת לבד מפני שעצוב. מפני שזה לא יפה לגברת לנסוע לבד. מכניס מחשבות. אז הבעל שלי שולח לי את אמא שלי" אומרת השמנה בקול תינוקי, כיאה לבת-של-אמא. "וגם אמא שלי באה הנה פעמיים בשנה. בתחילת הקיץ ובתחילת החורף. כזה מנהג יש לנו. בטח זה נחמד לנסע עם אמא. אי, חביבתי, כל זמן שיש אמא, יש נעורים. מבינה? צעירים! אני אומרת לבת שלי: תראי אותי איך אני אוהבת את האמא שלי ותאהבי אותי כמו שאני אוהבת אותה. כל זמן שיש לך אמא, את ילדה. ככה אני אומרת לבת האמריקאית שלי. בטח היא נשואה. אלא מה, תסע לבד לאמריקה? זה היא שנתנה לי שני נכדים. בטח הנכדים אמריקנים. נסעה לשם עם בטן. כבר עם הראשון. ושני נכדים יש לי מהבת הקנדית. ויש לי ילדה אחת מן הבן שעוד נמצא פה. כי מישהו צריך לעזור לבעל שלי. אבל בשנה הבאה גם הוא כבר נוסע לאמריקה. פה, עם הצבא, אי-אפשר להתקדם בחיים. איזה עתיד יש פה לבנאדם? אבל הילדים שלי אוהבים את ישראל. יה, כמה הם מתגעגעים. כל פעם שאני נוסעת לאמריקה, הם אומרים: יה אמא, מה נשמע בארץ שלנו? וכשהיתה פה מלחמת יום כיפור איך צילצלו ואיך דאגו אם לא קרה משהו לבית שלנו. והבת שלי, זו האמריקאית, אומרת שבארץ ישראל יותר טוב. שבשום מקום בעולם אין כאלה עגבניות ואין כאלה מלפפונים בכאלה מחירים זולים.

"זה עצוב להישאר לבד, וכל הילדים פורחים מן הקן? מה לעשות, מישהו צריך להרוויח, מישהו צריך לשלוח להם כסף. אבל מה להגיד לך? חיים פה אין. בעלי עובד קשה. רק עובד. אפילו אין לו פנאי לבוא איתי לחופש. כאילו הייתי אלמנה, ירחם השם. ופה בכלל לא ביוקר. ארבע מאות לירות לבנאדם, ולחבר קופת חולים העובדת רק איזה שלוש מאות. שש מאות לירות לזוג, כלום! ובעלי צריך לשבת בבית.

"מאיפה אני? מעכו.

"מה עושה בעלי? מה עושה... חנות ירקות."

חצי פנסיון עם תיק פלסטיק

טוב, ארבע מאות לירות זה לא הולך ברגל. אבל לנסוע לחוץ לארץ עולה עוד יותר ביוקר. מה אפשר לעשות? אפשר היה לחפש איזו פרוטקציה. אפשר היה לקבל איזו הנחה. עכשיו – מי יעז לבקש הנחה? מיד יתלבשו עליך, יבקשו לדעת למה נתנו לך הנחה? אולי שילמה לך קופת חולים בדרך זו בעד איזה שרות שעשית למלון, לקופה, למנהל, למזכירה, לנהג או מי יודע מי. שנית, שוחד כמו שוחד, אבל הצהרת למס הכנסה? שילמת? אם תספר, זה טריק להעלים הכנסה...

מה עושים? נוסעים בחצי-פנסיון. בחצי חדר. איזה שלוש מאות ליום. ואיך מסתדרים עם האוכל? מסתדרים. העיקר שיהיה תיק פלסטיק גדול ואטום. ארוחת הבוקר היא בשפע. מספיק בהחלט גם לארוחת צהריים ולארוחת ארבע, אם יודעים למלא את התיק.

שפע שכמותו לא ראתה עין. הקהל פושט על השפע. הציבור אורז. אורז לתוך פיו, אורז לתוך תיק. לחמניות, ביצים, חביתות, גבינות, ריבות, חמאות, לבנים, יוגורטים, הכל באריזה-מוכן-ללקיחה. מלפפונים ועגבניות קצת קשה לקחת. לכן תמצאו אותם בסלטים השופעים לצהריים וערב.

"מה אני – לא נקיה?!

אליבא דאמת, מלון של חמישה כוכבים איכשהו לא "נתפר" בשביל מרבית האורחים. אבל הוא גדול גם על המנהלים וגם על העובדים, להוציא את הטבח-האשף והמלצר הראשי והאלגנטי מחברון. עומד המלצר הראשי כנסיך, ועינו פקוחה, וסבר פניו יפות ותנועותיו מדודות, ואומר בערך כך:

"הולך ונעלם הדור. מי רוצה לעבוד במלצרות? באים אחרי בית ספר של שנה-שנתיים ומתחילים ללמד אותם, מאל"ף" – אומר הוא ואגב כך מחליף את המפה בהוקוס-פוקוס מלצרי, בלי לגלות את מערומי השולחן.

את מקצועו למד בירדן. יעני, במלון של עשירים באמת, - אומר הוא, מחווה קידה ופונה לזוג קפריזי במיוחד, שלא מסתדר בהמולת העשירים-מקרוב, בשמחת העניים ממעש.

והזוג שלפנינו: הוא שבע-עבודה עם תבלול על העין. היא: בשמלת-שבת, ארנק-של-עור ביד, כמה זה נחמד. שניהם נראים כשליחי סוכנות מעפולה אצל ריקליס בניו יורק. הם צנועים, הם שקטים, אוכלים מה שאוכלים, אינם ממלאים בתיקים, עולים במעלית ויותר לא רואים אותם והנה לפתע, ביום השלישי עם בוקר, מופיעה האישה ליד הדלפק, סעורה כולה:

"יש גנבים במלון!"

"איפה?"

"תפסנו אותו בחדר. הבוקר תפסנו. אתמול חשבנו, אולי נדמה. אתמול כשחזרנו מארוחת הערב, מכניסים את המפתח לדלת, מסובבים, פותחים – ומה רואים? בחדר מסתובב בחור זר.

"מה אתה עושה פה?" שואל בעלי.

"מסדר לכם את המיטות," הוא אומר.

"אתה מסדר לנו את המיטות? תביטו עליו! מה אני, חולה? אני כבר לא יכולה לסדר בעצמי?

"ככה זה גברת, הוא אומר. מסדרים לכולם."

"את כולם אתם יכולים לסדר, אותנו לא! – אמרתי לבעלי: תפוס אותו ותמסור למשטרה. אמר בעלי: גאולה, לא צריך. אולי זה בכל זאת ככה. קודם כל תבדקי אם לא חסר שום דבר. הכנסנו אותו לאמבטיה, בעלי מחזיק את הדלת ואני בודקת."

"נו והיה חסר?" – שואל הפקיד.

"לא הספיק! רק נכנס, כבר אנחנו באים. אבל הבוקר אנחנו קמים מן המיטה, מסדרים, הולכים לאכול, חוזרים – ומה אנו מוצאים? הדלת פתוחה, ועוד פעם הוא! מסתובב בחדר כאילו היה שלו. מחפש במיטות, מחפש באמבטיה, על השולחנות, מנער מגבות..."

"גברת" אומר איש הקבלה "הוא לא גנב. הוא עובד במלון. בא לנקות. זה שייך לשרות שמלון נותן."

"שמע בחור צעיר. אתה לא מכיר אותי. אבל תבוא לעפולה ותשאל, אז כולם יגידו לך מי אני. שאחרי לא מנקים, כולם יספרו לך איזה עקרת בית אני, תשאל אפילו אצל בעלי. אנחנו באנו פה ולקחנו חדר ומשלמים לכם הרבה כסף. קנינו את החדר למשך שבועיים: עם הלבנים, עם הטיח, עם הטפטים, עם המיטות, עם הווילונות, עם המראות, עם האינסטלציה, עם המים החמים, עם החשמל! אז שבועיים החדר שלנו. בדיוק כך. אני פה אורחת! אתה לא תבוא להעליב אותי פה ולהגיד שאני לא מנקה טוב. אם צריך, אני לא מתביישת לקחת דלי וסמרטוט. אצלי, אדוני, אפשר לאכול אפילו מהרצפה. אחרי שבועיים אחזיר לכם את המפתחות ואז תוכלו לנקות כמה שאתם רוצים. ואם תמצאו שערה או גרגיר אבק, אז שמי לא גאולה לוי.

"אני לא נולדתי אתמול. רק אתמול דיברנו על זה, שבעצם זה נס גדול שפה הכל דופק, אפילו שהמנכ"ל של כל ההסדתרות יושב ואפילו שהגזבר גם הוא שם, או היה שם. אבל עכשיו אני רואה. בית המלון עשה יד אחת עם הגנב. לא?! אז בבקשה מאיפה לקח הבחור הזה מפתח?!"

האישה תקעה בו מבט-סכינים, זרקה המפתח על הדלפק, והודיעה: "בעלי אמר שתכינו את החשבון, אנחנו עוזבים."

 
לייבסיטי - בניית אתרים