מפתחות העיר

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1976 >> מפתחות העיר

 

3.6.76

מפתחות העיר

היה לנו פעם חצרן בבית. יום אחד לא בא לעבודה. עבר שבוע, עברו שבועיים – לא בא. חיכו לו חודשיים – לא חזר. עשרים שנה בא אליך אדם לשרתך, מטאטא את השביל לחדר המדרגות, שוטף את המדרגות, מנער את השטיח לפני המפתן, מנקה את ביתן האשפה. את פחי "עודפי המזון" של חייך, המזון שממנו מקיימים את הגוף, כדי שיוכל לקיים את הנשמה. אשפה היא לא רק זבל. לו רצה מנקה החצר לנבור בה מעט, היה יכול לדעת כמעט הכל עליך. את כל סודותיך. 

ואולי גם ידע...

אותו חצרן ידע את המוצאות של כל משפחה וכל אדם בה, מלידה ועד בר-מצווה, מבר-מצווה לבגרות. לצבא, לחתונה... ידע מי הולך עם מי ומי כבר לא הולך עם מי. ומי מבקר כשהבעל הולך, ופעמים ידע גם לאן הולך הבעל, ואיך הולך לו. בקיצור, תשאלו את האנשים המופקדים אצלנו על ביטחון, את אנשי ה"שושו", תשאלו ויגידו לכם לאן הולכים, בין השאר, כאשר נזקקים לאיסוף מידע.

ובכן, אותו יהודי טוב, השותף לחיינו, הצופה הסמוי בחיינו – נעלם. ומשלא שב, הוחל בחיפוש ממלא מקום. מצאו זקן אחד, מצאו זקן שני. מלשכת העבודה לא רצו לשלוח איש. אמרו שאין. הבית היה מוזנח יותר ויותר. משום מה לא עלה בדעת השכנים, שניתן לעשות בניקיון הבית בעצמם, בלי להיזקק ליד שכירה.

נעשה אמנם ניסיון כזה, אך הוא לא היה רציני. המלאכה נמצאה למטה מכבודם של הדיירים, ולא כל שכן של עוזרות הבית. הן הכריזו, שניקיון המדרגות הוא מלאכה שאינה יאה למעמדן.

והבית הידרדר. וכבר הופיעו פקחים מטעם העירייה ואמרו שלא ייתכן, ושנבוא למשפט. הרעל בביתן האשפה לא יציל ממכת העכברושים, המביאים דבר, כידוע...

*

הגנן, שבא לגזום את הגדר ולכסח את המידשאה הזעירה, ריחם על הבית. כשאיש לא ראה, עשה פה ושם גם לניקיונו. היה מוחה שפתיו בידיו הגדולות, כמו אומר: לא כדאי לדבר... מוכרחים למצוא סוף סוף איזה חצרן, או להפשיל שרוולים לבד... אני מכיר בית אחד בתל אביב, שם השכנים עושים זאת בעצמם. ואיזה ניקיון שם... ואיזה יחסי שכנות...

יחסי שכנות של אגדה! בוודאי רבים שם על תור: "אני כבר ניקיתי ואתה מלכלך. ואני גר בקומה התחתונה, למה אנקה למעלה? ואני גר למעלה, למה אנקה את החצר? וכו' וכו'."

אותו גנן רחום גם הוא נזדקן ולקח לו עוזרים. שלושה בחורים שחרחרים מנומסים, עם הרבה פנאי. שקטים ונמוכי רוח היו ובעלי דרך-ארץ, מן הכפרים הערביים באו. יודעים לכבד את האדונים ומקדימים להם שלום, אינם משקים דווקא כאשר האדונים עוברים בשביל, בשעות המוקדמות של הבוקר עוסקים במלאכות שקטות – ורק לאחר שמונה מפעילים את המכסחה הרעשנית, אוספים את הדשא הקצוץ לשק ומצניעים את הערימה, שלא תפריע לעוברים ושבים, שלא תגרום לדו"ח, בקיצור, מוסר עבודה בהתגלמותו.

*

עם הזמן הקפידו פחות עם ההצנעה, פחות עם השקיית השביל. השכימו לבוא מן הכפרים המרוחקים ואולי שכרו להם כבר דירות בסמוך. מייד לבואם היו מפעילים את המכסחה. אנחנו קמים בבוקר – תקום גם העיר, למה לא? הנימוסים הטובים מבית אבא בכפר, דהו בעיר העברית הגדולה. והם אמרו – מה אנחנו, זבלים? אנחנו גננים! ואין לנו פנאי. צ'יק צ'ק "גומרים" את הגינה, ורצים לחצר אחרת. לא יחס לצמח, לא יחס לעבודה, לא "אצבעות ירוקות". סתם, כמו כולנו, מכונות גובות כסף, והקץ למוסר עבודה.

ואם עמדת וטענת נגדם, אמרו לך – שמע אדוני, דבר אל בעל-הבית (הגנן הזקן). הוא לוקח את השמנת ולנו מותיר את המים. כמה אתה חושב משלם לנו בשביל הגינה?...

אז לא עבר זמן רב והזקן כבר לא היה בעל בית. ושלושת הבחורים הממולחים מאחד הכפרים בוואדי-ערה, ואולי משכם, ואולי מעזה, היו לגננים-קבלנים, המעסיקים עוד "גננים" בגינה שלנו, ובזו של השכן. מימין, משמאל, ברחוב הסמוך – בכל תל אביב, הם ועוזריהם, ושכיריהם, ומתחריהם. מגננים לכם.

בביתי, בביתך, בביתו, עובדים הגננים הנ"ל, וישנו גם מנקה החצר שירשנו מחצר סמוכה. בחור נחמד, שקט, שוקד תמיד על עבודתו ולידו שני עוזרים. כמה חצרות הם מנקים? כבר יש לו ל"נחמן" (אחמד) מאה בטח – אומר אחד העוזרים.

העוזר (שמו "איציק", וחברו "דודו" דאוד), גם הם באים מרחוק, פעם אומרים שבאים מאזור עפולה, פעם אומרים מאזור שכם. בעצם, מה זה חשוב? עושים את מלאכתם, משרתים אותך יותר יפה או פחות יפה, הרי איש משלנו אינו רוצה לעשותה, תבוא עליהם הברכה, ושלום על ישראל.

ואין שלום על ישראל. 

אם יום אחד יימאס על כל ה"נחמנים"-אחמדים ו"דודים"-דאודים, וה"שלמה"-"סאלמנים", ניקבר תחת תילי האשפה של עצמנו. זה במקרה הטוב, רבותי. כי יש לשים לב, שלא רק מטאטא ומגרפה נתנו בידיהם. כל יום מוסרת תל אביב, חיפה וירושלים – את מפתחות העיר, את מפתחות הבתים, את סודות היושבים בהם, לאנשים עלומי שם, שלמעשה אינם עוד שרתיה. הם אדוניה...

בושה לספר, קשה לי לעצום עין בלילות...

 
לייבסיטי - בניית אתרים