"מציאות"

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1960 >> "מציאות"

19.1.60

"מציאות"

"בחיי, שכך אחיה, שכך יחיו הילדים שלי, שכך יהיה לי לחם להכניס להם לפה ולהביא אותם לחופה, שהמנורה הזאת עלתה לי בעצמי שתים-עשרה לירות. אז איך את רוצה שאני אמכור לך אותה בשמונה? הא!"

כאן אני מגיעה, לרוב, לקצה-גבול-כשרוני בשדה העמידה על המקח. כשהרוכל חרד להישבע בעיניו ובראשו ועובר לפסים משפחתיים, אני – איך אומרים – מסירה ידי מלוח לבי, כמניסה אותה לארנק, שולפת עשר לירות וצועדת לביתי עם מנורה, או צלחת, או כף, או כפכף – ברגשות מעורבים. איני יכולה להחליט ידו של מי היתה על העליונה: שלי או שלו. כיצד אפשר להתמקח עם רוכל, השם על כף-המאזנים את חיי בניו?

כשאני מגיעה הביתה עם "המציאה" – או אז מתחילות הצרות. אין לי מושג מה אעשה בה, היכן אציג אותה לראוה ובכלל – איזה שד הסית אותי לקנותה? אם אין איש בבית, אני נחפזת להסתירה בעליה. אבל אם יש – הריני מתחילה לפארה, למנות מעלותיה – ולהוריד מחירה. אחר כך בא תור הידידים. הם יבואו ויתפעלו מן הרכישה האחרונה שלי משוק הפרעושים (יש להם ברירה?). יאמרו שזו מציאה. שבחנות בעיר הייתי משלמת לפחות שלושים לירות כמו-כלום; המוראל שלי יעלה, אני אתהלך גאה וחייכנית, קצת סלחנית לגבי הגרוטאות חסרות-הערך וסרוֹת-הטעם שהם רוכשים, ואם מצב רוחי יהיה משופר, אומר להם, למשל:

"אתה יודע – גם הסמובאר שלך לא רע. כמעט אנטיקה," ומכרי יתנפח וישיב: "אבל כך, בינינו לבין עצמנו, 'השמש' הזו שאת קנית (בשמונה לירות את אומרת?), זו מציאה. אם קנית בשמונה לירות! אבל מה זה? בשביל מה?!"

"בשביל מה?! נסה לנחש."

איש אינו מסוגל לנחש מהו "החפץ" הזה שרכשתי לאחרונה. לא אני ואף לא המוכר עצמו. כשבחרתי בו מכל "חפצי החמדה" שבחנותו הקטנה והמאובקת, הוא עמד מאחורי "פיילה" (גיגית) גדולה ולפני סיר-לילה סניטארי של גברים מימי הבינים (לדברי המוכר). ראיתי אותו ולא ידעתי, אם זה חלק משעון, או מנורה, או אליל; אם הוא עשוי פח, או כסף או בדיל. הוא פשוט שבה את לבי בשגעון שבו – ואז הושטתי את ידי, אחזתי בציצת ראשו וכיוון שהיה גמור עמי לקנותו בכל מחיר, אמרתי למוכר בביטול מוחלט:

"כמה זה עולה?"

"זה?" הצביע המוכר כמעט בבחילה.

"כן, בטח זה."

"מה זה?" שאל הרוכל ועניין רב ניבט מעיניו.

"שגעון, נושא לשיחה, מבין?"

"לא מבין," הודה הרוכל בלי בושה. "כמה שתתני לי בעד זה."

זו היתה הפעם האחת והיחידה, שהמשא ומתן היה הפוך. "אתן לך ארבע לירות." 

"חס וחלילה. תני לי שתים." קניתי בשלוש. פשוט התביישתי לקנות "אמנות מודרנית" בשתי לירות.

כנושא לשיחה מילא "החפץ" את תעודתו באמונה. תמיד, איכשהו, נתקלו בו הבאים, תמיד עמד בדרך, נטפל לשולי שמלות ופרם אותן, התהפך דווקא כשנשאתי מגש עמוס ספלי קפה, איש לא עבר על פניו בלי להעיר משהו, כולם דיברו ב"חפץ", התווכחו על משמעותו, עד שנמאס עלי הדבר.

החלטתי להפטר ממנו. עלית-הגג סרבה לקבלו. ארוך מדי. הפקדתי אותו לרחוב – לשוא. שלושה ימים עמד שם – לשוא. העמדתי אותו ליד פח הזבל – הזבלנים הריקו את הפח, הכניסו לשק הפרטי שלהם זוג נעליים בלי סוליות, ועוד זוג שאינו זוג, אך ב"חפץ" לא נגעו.

אני עומדת וחושבת מה אעשה בו; שמא אתן במתנה לאחד מידידי, שיש לו "ארמון" בעין-הוד; לפתע בא הגואל בצורת אמן אחד, שיש לו מועדון לילה אקסקלוסיבי. הוא עבר לתומו ברחוב וראה אותנו (אותי ואת ה"שמש" שלי).

"נהדר!" קרא בהתפעלות. "איפה קנית אותו?"

"את מי?"

"נו, את זה. דבר כזה הייתי קונה ברצון למועדון האמנותי שלי."

"קח!" צהלתי.

"ככה סתם? את מתלוצצת. כמה את רוצה בעדו?"

"השתגעת?"

"קחי עשרים לירות," התחנן.

פקחתי עליו עינים גדולות-גדולות.

"סלחי לי, שלושים. די, שלושים-וחמש. אך איזה יופי. נפלא לא כן? את מתארת לעצמך איזה רושם זה יעשה על האורחים?"

"בטח. אבל אולי אתה יודע מה זה?"

 
לייבסיטי - בניית אתרים