מציל היהודים מהולנד

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1965 >> מציל היהודים מהולנד

 

31.9.65

מציל היהודים מהולנד

ביום בו יצאנו את ישראל היה כבר הקיץ בעיצומו. ולא עוד – אלא שיום חמסין היה זה. אך כשנחת המטוס בסכיפהול, אחרי שלוש שעות של שהייה מעל ובתוך עננים, המתין לנו, כבר בנמל התעופה, חורף חמור פנים לפי המושגים שלנו, ואביב – לפי המושגים של ההולנדים. גשם ירד ללא הפוגות. האנשים היו לבושים במעילי גשם, מעילי עור ופרווה ואילו אני הייתי מדדה בסנדלי קיץ לבנים, בינות לשלוליות, ועלי שמלה פרחונית.

כיוון שהשארתי את כל מטעני למשמר במחסני נמל התעופה, לא נותר לי אלא לקנות כסות כלשהי.

אוי ואבוי – נאנח גיורא, בני – עוד זה חסר לי. עכשיו נפסיד את כל היום.

זה יארך רק רגע – הבטחתי – מעיל גשם, זוג נעליים...

אני כבר מכיר את זה – השיב בקול עייף של זקן שבע ניסיון, וכך נפרדו דרכינו. ליוויתי אותו לרכבת המובילה לאומן, שם חיכו לנו ידידים, ואילו אני קפצתי לרגע, לערוך את הקניות שלי ומיד לנסוע בעקבותיו, ברכבת הבאה. – כך אמרתי.

*

הרגע האחד הזה נסתיים עם לילה ועמו הגעתי לאומן, שהיא עיירה מיניאטורית ויפהפיה. עיירה שכמותה רואים רק בספרי ילדים. בתים קטנים וצבעוניים כמו עשויים מרציפאן ושוקולד, איכרים ואיכרות המהלכים בנעלי עץ, פרחים מרהיבים בחלונות, שעד שהיד אינה נוגעת בהם, העין אינה מאמינה שאינם עשויים נייר. ככרות גבינה צהובים ואדומים. רחובות מרוצפים באבנים קטנות, תואמות, כמו עשויים מסוכריות. כל העיירה נראית כצעצוע מחובר לתיבת נגינה. דומה – תמתח קפיץ והתיבה תחל לסלסל מנגינה מתוקה והעיירה הצעצועית תצא במחול, סחור-סחור.

אך היער שבטבורו היא יושבת, שוב אינו מזכיר צעצוע. זהו יער-עד שאין רואים את תחילתו ולא את סופו. חושך עד יושב ישיבת קבע בין העצים שצמרותיהם נעלמות בתוך שמים אפורים. הצל זוחל מבינות העצים ושולח זרועות ארוכות, סביב. אף נושמים אותו.

אני חושב שמצאתי בשבילך סיפור – כך הקביל בני את פני. הוא אמר זאת ספק בהיסוס, ספק בגאווה ובחן את פני: בבוקר, כאשר הגעתי הנה, פגשתי בזקן הולנדי אחד ושאלתי אותו לכתובת. הזקן אמר שיש לו מכונית וכי הוא יביא אותו למארחים שלנו וכי הם גרים מצדו השני של היער. כאשר היינו כבר בתוך היער, אמר הזקן: יש לך מבטא מוזר, אדם צעיר. מניין אתה?

מישראל.

הזקן עצר את המכונית, אסף את פניו בכפות ידיו והתחיל לבכות.

*

היה לא נעים, ובני אף נבהל. עומדים היו בתוך יער חשוך, גשם ירד ומין מורא כזה בא לשכון בלב נוכח האדם הזר הבוכה בקול.

"מה לך דוד?" אמר וניסה לנגוע בכתפו.

"קראת לי דוד? גם הם קראו לי כך. דוד רוברטוס, הם קראו לי - ואז גם סיפר כי בשנות המלחמה החביא בביתו שני נערים יהודים. שנתיים החזיק אותם במחבוא, בביתו, והם יקרו לו ממש כבנים. והנה, יום אחד לפני השחרור, כשצבאות בעלות הברית ממש עמדו בשער והעיר צהלה, יצאו שני הבחורים היהודים והבן שלו לרקוד עם כולם. הם נתפסו בידי הגרמנים ונורו במקום. כולם כאחד, יום אחד לפני השחרור!

כשאני פוגש בנער ישראלי – אני נזכר באסוני והכל כמו חוזר וקם עלי – בכה הזקן.

*

אנו אנשים קשוחים, סיפור על אחד שהציל יהודים, שוב אינו סיפור – חשבתי בצער אך לא אמרתי זאת. וכאשר אמר לי גיורא כי הוא סיפר לזקן שאמו עיתונאית ותרצה ודאי לשמוע את סיפורו – לא יכולתי לסרב. וכך, בשעה עשר בלילה, נסענו לחפשו בתוך היער, שם הוא עושה את חודשי הקיץ. ההולנדים אוהבים איזור זה והקימו בתוך היערות מחנות קיץ.

אך, לך וחפש אחד בשם דוד רוברטוס, כפי שכינוהו ילדים יהודיים, שם אחר לא ידענו, בלילה חשוך וגשום, בארץ זרה, במחנה נופש ששכב לישון...

ובכל זאת מצאנו אותו.

הזקן היה נפעם. משהתאושש ביקש מאתנו להיכנס לבקתתו.

מה צריך אדם זקן? – הקשה כמצטדק משלא נמצא כיסא לשבת עליו. בצריף הקטן עמדה מיטת שדה צרה, שולחן זול וגבוה, כיסא אחד, פתיליה, כוס, וריח חריף של טחב.

אשתי מתה לפני שלושה חודשים. חשבתי, אבוא הנה וייטב לי, כי כאן בילינו יחד שנים אחדות. אך איני מוצא את יומי. חמישים שנה חיינו יחד ועכשיו היא הלכה. יש לי בת ולבת יש ילדים. ויש ידידים למשפחת בתי. אבל זה לא זה. אנשים מדברים אתי בזכות הילדים שלי. ידידים משלי אין לי. אין לי איש. ואני מסתובב בעולם ואיני יודע למה ולשם מה. לכן לא אכפת לי היכן וכיצד אני גר. אינני חי. אני יושב בחדר ההמתנה, ליד שער-היציאה. בחוסר סבלנות אני יושב. עתים באים זכרונות ומשחקים לפני, ואז נעים יותר. איני יודע למה, אך אני מרבה לזכור את ידידי משנות המלחמה, ובייחוד את ידידי הקטנים, מבני עדתכם, בהם טיפלתי במחנות 'אונרר"א'. אני משער שהם נמצאים עכשיו בישראל.

אפשר נוכל לעזור לך. למשל, את מי מבקש אתה למצוא?

הוא לא זכר שמות. זה כל כך מזמן. אבל בביתו, בהנגלו, יש לו הרבה צילומים וגם יומן יש לו.

*

מדברים מעט, על פי הרוב שותקים. הזמן זוחל לאטו אך השעה מתאחרת. הפתיליה מעלה עשן סמיך ועיני כולנו דומעות.

בני סיפר לי על האסון שקרה לך.

כן, אשתי המסכנה.

המ... מצטערת מאוד. בת כמה היתה אשתך?

בת שישים ושמונה. תמיד חשבתי שתלך אחרי. צעירה ממני היתה וכל כך יפה.

בני סיפר לי על האסון שקרה לך בימי המלחמה.

הוא קם מן המיטה עליה ישב וראשו נגע בתקרת הצריף. עמד והביט בידיו.

מאוחר מאוד.

התרצה לספר לי על הנערים היהודיים שהחבאת בביתך? בושתי לשאול אב שכול לבנו.

החבאתי נער יהודי בביתי. וביום בו כבר עמדו צבאות ידידינו בשער, הוא יצא ביחד עם בני לחוג בעיר והגרמנים ירוהו.

את מי?

גיורא תלה בי עיניים מצטדקות.

את הנער היהודי, כמובן.

מה היה שמו של הנער?

הזקן לא זכר. יש לו יומן בביתו, בהנגלו. לא רחוק מכאן, שישים או שבעים קילומטר מכאן. הוא יסע, יביא את היומן, גם תצלומים יביא. ושם כתוב הכל, ראשון ראשון ואחרון אחרון. שמא אמצא מישהו שאני מכירה. שמא אכתוב על כך ומישהו ייזכר בו ויכתוב לו פעם מכתב...

וכך, למחרת הבוקר, בשעה תשע בדיוק, הוא חיכה לי במכוניתו ליד התחנה, כפי שנדברנו.

אותו יום לא ירד גשם. מבול ירד על הולנד. למרות מעילי החדש הייתי רטובה עד לשד עצמותי. זגוגיות המכונית התכסו באד סמיך וכמו בודדו אותנו מן העולם החיצון, שלא היה אלא מים רבים.

טירוף מוחלט. לא היה לי עניין באדם זה ולא בסיפורו ובוודאי ובוודאי שלא היה לי כל רצון לנסוע למרחקים במזג אוויר נורא זה.

ניסע" שאל הזקן.

מה משיבים?

הלא יקשה עליך לנהוג בראות כזו?

לא, כי אנו רגילים בזה. אבל חשבתי שאולי את, גברתי, לא תרצי לנסוע.

ואתה, אדוני, האם אתה רוצה?

איני יודע. כל הלילה לא יכולתי להחליט. אני חושב שהייתי רוצה כי תראי את יומני. למעשה, מאוד הייתי רוצה בכך, אך תחילה עלי לספר לך משהו. איך לספר זאת. איך מספרים דבר כזה? עלי להתוודות בפניך. הסיפור שסיפרתי אמש הוא שקר. אני שיקרתי לכם. אני מעולם לא החבאתי נערים יהודים ולא ניסיתי להציל חייהם.

תליתי עיני בגשם שבחוץ. התביישתי להסתכל בפניו.

"תשאלי למה סיפרתי את הסיפור הזה. גם אני שואל את עצמי. עשרים שנה אני חוזר ושואל את עצמי למה אני חוזר ומספר זאת. ותאמיני לי: לא כדי לשאת חן. אלא כדי שלפחות לדקות אלה של משך סיפורי אוכל לנשום בלי רצון לירוק בפנים שלי.

אני מבין שלא ניסע – אך יש לי משאלה ושאלה. איך תסבירי לבנך את אי נסיעתך איתי. התספרי לו?

אני אסע איתך, דוד רוברטוס, לראות את יומנך וגם לכתוב. ולבני אין צורך לספר. לא נספר לו.

את סבורה כך? לא. כי רוצה הייתי שיידע את האמת. את תדעי לספר לו כך שלא יאבד בו האמון בני אדם, אך שלא יכבד אותנו, בני אירופה. שלא יאמין לסיפורים. אנחנו לא עשינו להצלת יהודים. כי אנחנו רצחנו את כל אלה שלא עשינו למען הצלתם. אני ניסיתי לתקן. הלכתי לעבוד במחנות עקורים. אבל לא יכולתי להיטיב עם אלה שנטבחו. איש מאיתנו אינו יכול לעשות זאת. איש מאיתנו אינו יכול להתנקות לעולם.

 

 
לייבסיטי - בניית אתרים