מקונגו באהבה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> מקונגו באהבה

 

11.1.68

מקונגו באהבה

רבים הם המכתבים המגיעים למערכת ואף מתפרסמים בעיתון. אך אלה המגיעים למדורים "רשות היחיד" ו"לי-לך", ספוגים בנימה אישית, מיוחדת במינה. נימה שלעתים קרובות מרטיטה את הלב. במכתבים הללו נגלה "עמך ישראל" הטוב והמיטיב. נגלה הרצון הטוב והכנה לעזור, לעשות למען הזולת, לשאת באחריות הגדולה של בנין ארץ וחברה חדשה ולא לעמוד מן הצד. באים גם סיפורים עצובים של אנשים בודדים המבקשים להשיח לבם לפני מישהו ואז הם פונים לידיד הזה, שמגיע אליהם כל בוקר, והח"מ זוכה למכתבים רבים כאלה, שלא פעם מדירים שינה מעיניה.

כל מחוסרי העבודה, עולים חדשים, מתנדבים, מזדקנים וכד', עליהם נכתב לאחר שהתדפקתי על דלתות שונות של מוסדות המטפלים בענייני עבודה, והושבתי ריקם סודרו בעבודה תוך שבוע-שבועיים לאחר שסיפורם פורסם בעיתון. אנשים קטנים, משרדים וחברות גדולות קלטו אותם; ואף אותם מוסדות עצמם, שקודם לכן אפילו לא רצו לשמוע הזדרזו לשגר מכתבים ולהזמין אליהם את כותבי המכתבים.

הפעם אני מבקשת להציג לפני הקוראים מכתב קטן שקיבלתי מקונגו, להנאת הקוראים ולהנעת אלה שצריכים להשיב לקוראה, באשר הם שם.

"קראתי כתבות אחדות של עפרה אליגון הנוגעות במומנט כאוב של מפח נפש הנגרם לעולים חדשים או לתיירים בעלי לב יהודי חם, בגלל אדישות, פורמליות של פקידים, וחוסר הבנה מצד הנוגעים בדבר.

אחרי כל כתבה כזאת, מתעוררת הרגשה שחבל שזה כך, וצריך לעשות משהו כדי שיהיה אחרת. ואז מגיעים למסקנה "נכון, אבל מה אני באופן אישי יכולה לעשות בנידון?..."

וזה מרגיז כשנראה שאין ביכולתי לעשות דבר. עכשיו עלה בדעתי שאוכל לעשות משהו ואולי יוכלו להפנות אותי אל הכתובת המתאימה.

אני ילידת הארץ, חניכת הנוער-העובד. עם גרעין הנח"ל שלי, הלכתי למשק "כפר עזה" שם חייתי שש שנים. לא מתוך אכזבה או התמרמרות, אלא מסיבות אחרות, עזבנו את המשק, בעלי ואני עם הבן שלנו, ויצאנו לאפריקה. עכשיו אנחנו מסיימים כאן את החוזה ומתכוננים לשוב ארצה.

אינני מן הטיפוסים של "עסקניות", אבל הייתי רגילה להיות פעילה ולעשות משהו הנותן טעם נוסף לחיים. הייתי רוצה להמשיך בזאת גם מחוץ לקיבוץ, ועלה בדעתי עכשיו, כשאני חוזרת ארצה ומתכוננת להתחיל במשהו חדש, במקום לעשות איזו עבודה שיגרתית, לעבוד עם עולים ולנסות לפחות במעט שבידי, לתקן משהו על ידי שאתן מהאהבה והמסירות שאני יכולה לתת בשטח זה. אני דוברת אנגלית, צרפתית, גרמנית ומסתדרת באידיש, לצערי אינני יודעת ערבית, כך שנראה לי שאוכל להסתדר עם אנשים הבאים מארצות נכר. אלא שאינני יודעת לאן לפנות כדי לממש את רצוני זה ומהו בדיוק התפקיד שהייתי שכולה למלא.

אנחנו מתכוננים לגור בחיפה, שם בעלי יסיים את לימודיו, וזה נראה לי מקום מתאים למטרה זו שלי, היות שהעולים באים ברובם דרך עיר זו.

אנא, אם יש ביכולתכם למסור לי שם האדם או המוסד האחראי לעניין זה ואת כתובתו אהיה אסירת תודה."

רחל ליבנה,

(הכתובת שמורה במערכת)

הנה מזה עומד עם צמא לעולים, ומזה עולים צמאים לעמם. ואיכשהו אין מגשר ביניהם. לא בין ציבור לציבור, שהוא מושג די מפשט, אלא בין פרט לפרט. בין אדם לאדם.

לולא היו בנמצא מוסדות מוסמכים לטיפול בעולים ושאר מטפלים מקצועיים, לוא עדיין היינו יישוב ולא מדינה, היה ניתן לפשט את התהליך. היה ניתן לדפוק על דלתו של עולה, של חולה, של נצרך, של בודד, ולומר: "הנני, באתי לעזור!" אך כיון שמדינה מתוקנת אנו, שיש בה משטר ומוסדות ודמוקרטיה וביורוקרטיה, ונימוסים וטלפונים ושאר "חגורות בטן" של חברה מתקדמת, שוב אי-אפשר לבוא סתם כך. מתביישים. לא רוצים להתפרץ לרשותו של היחיד בלי היתר מוקדם. מבלי לדעת מראש שאתה רצוי. נוסף לכך מרוב מבשלות מקדיחים את התבשיל כידוע...

עשרות ומאות נשים וגברים ובני נוער פונים אלינו, נכונים לעשות, לעזור, לקלוט, להתיידד, לפרוש זרועות ידידות לעולים, למתנדבים, לבודדים, לילדים מקופחים. "עמך" הוא טוב ומיטיב. מה שדרוש הוא רק "גשר".

אנו מצפים לתשובה מהירה למכתב הקטן הנ"ל, ממוסד, משרד, אדם, רשות תקראו לזה כפי שתקראו, שעוסקים בקליטת עולים וזקוקים לקולטים, כדי להעבירה לקונגו שבאפריקה ול"קונגו" שבישראל.

 
לייבסיטי - בניית אתרים