מראה מעל הגשר

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1973 >> מראה מעל הגשר

 

23.11.73

מראה מעל הגשר

צליחה תחת אש

חיילים "עלו" לפוש במחנה העורפי אי-שם בסיני. כחודש לאחר הפסקת האש. החיילים שהרכיבו את הגשרים, שגופם היה הגשר, עליו חצו כוחותינו את התעלה – מסתובבים במחנה שלהם, כמו אורחים מכוכב אחר. להוציא מהם מילה – כמו להוציא מים מן הסלע.

הבא לדובב אותם מרגיש כאדם הפולש לרשות לא לו. לחדרי חדרים של הפרט. ועוד רגש מתלווה לכותב, רגש של בושה עמוקה: אינך אלא אוסף שלל אחרי הקרב, בלי שנטלת בו חלק.

ניתנה להם הוראה להיאסף ולספר. באו. בלי רצון באו, ישבו על מיטות שדה (חלק מן התפנוקים לחוזרים מן הקווים) ושתקו. "מה יש כאן לספר?..."

גבאי מ"כברי", אורי – שנשא אישה לפני חודש, דויד מת"א, ברנר מ"רכסים", אילון מ"הזורע", ניקוי מקרית חיים יורם מ"רמת השופט", חיים מ"יאהוד"... רובם נשואים ואבות לילדים. חלקם ילידי הארץ, חלקם ותיקים וחלקם עלו לפני שנים אחדות. כולם אנשי מילואים צעירים.

הם ראו אותי במצוקתי וכדי "לעשות טובה" החלו לספר. וכיוון שהחלו לספר – אי-אפשר היה לעצור בעצם. אבל הם דיברו בשפה אחרת, "קודים" מובנים רק להם, הדורשים פיענוח.

שב והמתן

מי שלא היה שם, אולי לא יבין לעולם. הנה קבוצת אנשים בני עשרים – שלושים ועוד קומץ חיילי סדיר, שאומנו בשנים האחרונת בצליחה, במכשולי מים. מאז מלחמת ששת הימים הוקמה בחיל ההנדסה יחידה מיוחדת לצליחה. הם עוסקים בבניית דוברות, גשרים, פיתוח יחידות גישור קונבנציונאליות והתאמתן לצרכים שלנו, כולל הפעלת סירות גומי קטנות.

יחידת הצליחה טרם טעמה אש ביחידה. ידעו רק תרגילים. מכאן – שלא היה להם עבר קרבי ולא ניסיון קרבי כיחידה; מכאן – שלא היתה ביניהם אותה אחוות גברים שלובנה באש, ששורפת את כל המסגרות ומותירה רק את הגרעין הקרוי אדם. 

הם יצאו למשימה בערפל הקרב. ביטוי מעורפל שמרבים להשתמש בו בימים אלה. יצאו ביחד וכל אחד לבד. המתינו בעורף אשר בחזית עם ציוד הגישור עד שניתנה הפקודה לנוע. ועד שניתנה הפקודה לנוע – טעמו טעם הפגזות, קטיושות, טילים ושאר מטעמים. וטעמו את הנורא מכל: ישיבה בחיבוק ידיים, שעה שרואים את האש מן הקו הראשון. רואים שיירות מוטסות של פצועים, רואים טנקים שרופים – שלנו, וקרבות אוויר מתחוללים מעל ראשך ובשורות איוב עושות להן כנפיים – ואתה ישראלי צעיר שב והמתן להוראה.

מוגזם יהיה לומר שכל אותה עת ישבו בחיבוק ידיים. במרווח הזמן שבין התחלת המלחמה ועד שניתנה ההוראה לנוע, עסק כל אחד בכלי שלו. "אנחנו מכירים את הכלים הכרה אינטימית. כל פין, כל בורג, כל חלק בכלי – הורכב והותאם על ידינו, ובכל זאת המתנו..."

משימות הצולחים – עד הצליחה

ואז ניתנה ההוראה לנוע. המלחמה הראשונה של הצולחים היתה עם הכלים עצמם. צריך היה להעביר את הכלים דרך קווי האויב. הכביש אל התעלה, עליו התנהלו השיירות, היה אך מעבר צר בין כוחות הפולש המצרי. המשימה שלהם היתה אפוא להבקיע מקום בתוך השיירות שלנו. הכביש היה עמוס.

כשהגיעו יחידות הצליחה אל התעלה, צריך היה תחילה להבקיע פירצה בסוללת הגבוהה כדי להגיע אל המים.

ליד "גשר יהודה"

שיחה בשיחה, בקו הראשון שעם התעלה עם אלה שחזרו מן ה"נופש". אחרים מן החיילים אף זכו כבר לביקור חטוף בבית ולחזור במדים שטרם הספיקו להתייבש... התנאים שהם חיים בהם מדירים שינה מעינים. מחופרים כחפרפרות, מגודלי זקן, צרודים, בלי כל תנאים סניטאריים. אוכלים מנות קרב שיצאו כבר מן האף, וכוס קפה חם הוא חגיגה.

יושבים בחשיכה, ועובדים בחשיכה. הלילה יורד מהר.

מעבר למחפורות הסוללה, לצד הגשרים – קבועים כבר שלטים עם שמות: "גשר יהודה", "גשר ג'וני", "גשר ברוך", על שמות מפקדים ששילמו בחייהם את מחיר הגשרים לניצחון.

ועל הגשרים מתנהלת תנועה כמו ברחוב דיזינגוף, או בכביש החוף בשבתות של קיץ. המראה מעל לגשר ממלא את הלב בביטחון מהול בגאווה עצומה.

בלילה, בחשיכה הגמורה, יושבים ביחד עם קבוצת בחורים שאת פניהם לא רואים ורק את קולותיהם שומעים. "כאן, במקום הזה, על תלולית זו, נהרג יהודה חמש דקות אחרי הפסקת האש. ליד הגשר שהשיק יומיים קודם לכן..."

פה, בחשיכה זו, על אף הידיעה הוודאית שמשני צידי התעלה יושבים כוחותינו והתנועה חופשית למעבר לכאן ולשם, המבקר אינו מרגיש את עצמו כאוסף שלל אחרי הקרב. כל שקרה חי כאן ונעשים חלק ממנו. הסיפורים לובשים ממשות. אני רואה את הדוברה שנפגעת ישירות בחצר. רואים צוות אחר, הצמוד לדוברה שלו ואינו נוטש אותה עד שניתנה הפקודה להתחפר. רואים משאית שנהגה הוא אזרח מתחבר אל הדוברה הבוערת ומוציא אותה תוך סיכון עצמי אל מחוץ לחצר, כדי למנוע עוד אסונות, ולאפשר את המשך העבודה.

חושך מצרים - במצרים

אני רואה את הבחורים המחברים את הדוברות ואת הגשרים, מתמרנים ומאלתרים בלי פאניקה, תחת אש כבדה מאוד. אני רואה את הנער בן התשע-עשרה, רץ מצד אחד של דוברה אל הצד השני. מפעיל שני מנועים כיוון שמי שהפעיל – נפגע. אחרי כן נפגע גם המנוע והוא מנהל את הכלי שלו במנוע אחד בלבד ו"מחזיק" את הגשר בשתי ידיו. ועל הגשר נעים כבר טנקים.

והנה מפעילי סירות הגומי הקטנות, מעבירים את הכוחות הראשונים לשם. ליל ירח, ומן העבר השני רואים חורשת אקליפטוס ודקלים ושקט ושלווה. שקט פאסטורלי ביום העשירי למלחמה. משיטים את סירות הגומי שלהם כמו בוונציה – רק יפת עיניים חסרה, כדי לשיר לה סרנדה. ובבת אחת הופכת ונציה לגיהינום של דאנטה. ולא עובר זמן רב וסירות הגומי הופכות לאמבולנסים. חוזרות כבדות משם, עמוסות בחברים פצועים, בהרוגים...

סירה מעבירה מפעיל דוברה. נצמדים אליו. מפעיל הסירה מוצא את עצמו זרוק מתוך סירתו, "התאזן, התאזן" אומר מפעיל הסירה לעצמו...

משהו קרה לירח. חושך מצרים במצרים.

ויתור בחפץ לב

הבחורים מודים שפוחדים בקרב. שרבים יוכלו לפתוח בחיים האזרחיים שיבואו פעם עם השלום, חברות לחפירה... רווח נקי, מקצוע משתלם. שהמלחמה מרפאה תסביכים, כמו קומה נמוכה. "עם המטר שישים שלי הרגשתי ענק. הרגליים, שלא מצאתי להן מחבוא, נראו לי מיותרות מאוד. לא שהייתי מוותר עליהן, אבל לא ידעתי מה לעשות בהן..."

בקרב מתגלה האדם ואחים לקרב יודעים אותו אושר של נפילת מחיצות, וקרבת-דם ממשית, יותר מקרבת משפחה.

זוהי אולי החזקה בחוויות שזוכה להן גבר. זהו אולי הפיצוי לגדולה בזוועות – ששמה מלחמה.

אם היו מוותרים על חוויה זו?

"איש לא ייצא ממלחמה זו עשיר יותר ובריא יותר בנפשו. על אף היופי שנרקם בשדה הקרב, הייתי מוותר בשמחה על כל שקרה. אבל לא שאלו אותנו. המלחמה הזו נכפתה עלינו. אנו נלחמים על חיינו, על קיום המדינה הזו. לא בשמחה. – אמר אחד האנשים מתוך החשיכה.

"העורף הכל יודע"

בין המחדלים שמונים ב"מטה-הגנרלים-של-העורף-הכל-יודע," ידעו להפליג בסיפורי גשרים. אמרו שלא הכל היה בסדר. אמרו, ואסרו ואומרים...

הלכתי עם כל מה שאומרים אל מפקדת החיל. ומצב הרוח שם אינו כשל מי שלא עמד במבחן.

להפך.

אמר מפקד בכיר, איש צעיר ולמוד מלחמות, המדבר בלשון שקולה ותמציתית:

"זוהי הפעם הראשונה שצה"ל צולח ופעם ראשונה שהחיל מבצע צליחה תחת אש. ביצענו את המשימה תוך פתרונות הנדסיים הקשורים בהעברת הכלים אל המכשול, בנית דוברות וגשר על גבי מכשול מופגז, וכאשר ללוחמים היה ברור שכדי להעמיד את הגשר במהירות אין מקום לביצוע בין הפגזות אלא תוך הפגזות רצופות."

"ההגרשה שלנו והדעה-במטה היא שעשינו היסטוריה, עמדנו במשימה שהוטלה עלינו, במלואה וכמתוכנן. כל ההכנות לצליחה מאז מלחמת ששת הימים ועד היום – נשאו פרי. האמצעים שנמצאו ברשותנו, החיילים והמפקדים שהתאמנו כגוף מקצועי – הוכיחו את כושרם ויכולתם לבצע את הצליחה."

"יש לנו אבדות. איבדנו חברים מילדות, איבדנו חיילים – אבל יחסית לחילות אחרים ובאופן יחסי למבצע שביצענו – האבדות קטנות."

"אני רואה במבצע הצליחה – מבצע של הצלחה. בביטחון גמור אני קובע שעוד לא בוצע מבצע כזה בהיסטוריה הצבאית וימים יוכיחו."

 
לייבסיטי - בניית אתרים