משפחות שלמות, עם הנשים, הילדים והזקנים הם הגדר הבטחונית

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1975 >> משפחות שלמות, עם הנשים, הילדים והזקנים הם הגדר הבטחונית

 

30.5.75

משפחות שלמות, עם הנשים, הילדים והזקנים
הם הגדר הבטחונית

כשיושבים ליד השולחן בתל-אביב או בירושלים, ומנהלים את ענייני הביטחון של מדינת-ישראל ממרחק, כולנו חכמים, כולנו יודעים טוב יותר. הפעולה והתקרית הטראגית בכפר עייטה אלשעב בצפון, בה קיפחו חייהם שני חיילים, שני בנים צעירים, ושבעה חיילים לבנוניים – עוררה כעס ותמיהה. מה היה לנו להידחק עתה ללבנון? להשכין שלום בין ממשלת-לבנון למחבלים?!

"ומה יהיה על ישובי הצפון, על הקיבוצים והמושבים והכפרים היושבים על הגדר הביטחונית ממש, על הגבול שממנו רואים את הישובים הלבנוניים? מעבדים את האדמה משני עברי הגדר, שומעים את הנעשה אצל השכן ומשמיעים לו את הנעשה אצלנו, גם בלא יודעין ושלא במתכוון. המשפחות היושבות במקום, שקשרו את חייהן בו, עם הנשים והילדים והזקנים, שהם בעצם הגדר הביטחונית של הגבול הצפוני של מדינת ישראל. כלום תקרית זו תוסיף עוד מתח, התערער את ביטחונם, התגרום פחד ונטישה?

"אם נתחיל להתרגש מכל דבר, לא נוכל לחיות פה," השיבו כאחד חתן חמיס וימין כהן, שניים שפגשנו במושב שתולה בשיחה לוהטת כחום היום הלוהט, למחרת התקרית. שתולה היא שכנתה הקרובה של עייטה אלשעב ושדותיהן נפגשים ונוגעים אלה באלה. שני הישובים נהנים מיחסי שכנות תקינים, ופעם היו גם משוחחים ביניהם, מחליפים מתנות, מתכבדים בסיגריות. בשנים האחרונות – קיימת נייטרליות אדיבה... ואנשי שתולה ואנשי הכפר הערבי יודעים לשמור על אותה נייטרליות על אף הסיורים השגרתיים של צה"ל, ועל אף חדירות המחבלים מן הכיוון ההוא.

"העסקים כרגיל"

"שמענו, שהמטע שלכם נפגע. אפשר לגשת לשם ולצלם?" שאלנו מתוך ביטחון גמור שידעו להעריך את גבורתנו, ויאמרו "חלילה וחס."

"בבקשה – למה לא? רוצה לרדת למטע? רק שפתחתי את ההשקיה, ורטוב: בוץ..."

"עבדתם היום במטע?!"

"בטח. למה לא? מה נשתנה היום מכל הימים... מוכרחים לקטוף את האפרסקים מוכרחים להוריד את מה שנשאר..."

"זאת אומרת, העבודה היתה כרגיל."

"העבודה היתה כרגיל. הכל היה כרגיל."

"והלבנונים?"

"גם הם. קצת פחות מכרגיל – אבל רואים אותם רועים. הכל כרגיל..."

ובקולו היה אותו טון, שהזכיר לי את שירה של נעמי שמר: "אנחנו שנינו מאותו הכפר..."

"והשובתים שלכם חזרו מתל אביב?"

"לא רוצה לדבר על הנושא הזה. לא רוצה להוציא החוצה."

"רק נשים וילדים נשארו בליאונרדו דה-וינצ'י (במקום ששוכן מרכז תנועת המושבים), הבחורים חזרו הביתה, - אמרו הנשים."

"לא ראינו אותם פה. בכל אופן, לא יודע..."

ביתו של יוסי וייצמן, ראש השובתים של שתולה, מטופח יפה, "שתול" על כר דשא ירוק עסיסי. ליד הדלת הנעולה סל עם אפרסקים שזה עתה נקטפו. אולי הוא במטע, יוסי... בלול "מפטפטות" פרגיות במהירות מסחררת ויעילה של בעלות-ניסיון שלא לפי גילן הרך. גם הבית הסמוך נאה, ונראה שונה משאר הבתים היושבים על חלקות קוץ ודרדר. גם בית זה של אחד "השובתים", מקבוצת בני-המושבים שבסביבה שקשרו חייהם בשתולה, ואינם מוכנים לזוז מכאן, לפי להט הריב אפשר לחשוב שרבים כאן על מגרש-יוקרה של "דיזנגוף סנטר". לכל הפחות...

כשחוזרים ומביטים מסביב, ומנסים לראות שוב את המקום בעין עירונית, את המקום ואת הווי-החיים בו, הווי של שלווה ונחת צמודים לרובה, מוקפים גדרות ומגדל-שמירה, וצמודים לגדר ביטחונית, מתמלאים הערצה לאנשים אלה, מתמלאים גאווה לאומית ומברכים "שהחיינו" על ריב-אדמה. על דור חקלאים, אנשי-אדמה בדם, הנלחמים על כל שעל של אדמת-טרשים, של גבול – כדי לקשור בה חייהם וחיי משפחותיהם...

אדם שאינו רגיל בכביש הצפון, היה יכול לשער שנפל לעוצר. עלינו לצפון בהולים, מפחד מהומה – ומצאנו מאומה. פה ושם מכונית, פה ושם חייל מחכה לטרמפ. פה ושם טרקטור סוחב פלטפורמה עמוסה פרי, ונשים וילדים יושבים על שפתיה ומנדנדים רגליים מחפשים פרי בשל דיו, ונוסעים ואוכלים וצוחקים. משפחות-משפחות יצאו לקטיף במטעים שעל הגבול, על הנשים והילדים. הגברים, גם העובדים בחוץ, נטלו יום-חופשה – זהו גיוס-קטיף. הפרי הבשיל בבת אחת. האפרסקים המאוחרים יותר, בעוד חודש, ואי-אפשר להמתין. ותקרית-גבול אינה סיבה. מספיק "שתולה" ו"זרעית" ו"שומרה" ישבו במקלטים כל יום א'. כמעט בכל הישובים האחרים התנהלו החיים כרגיל.

"רק בתל אביב אני נתקפת חרדה"

"ולא היתה בך חרדה?" שאלנו את רחל וקארט, אישה צעירה מזרעית שמצאנוה חוזרת מן המטע עם ילדה הפעוט.

"בשבת לא ידענו דבר. שמענו בטלוויזיה והתחלנו לדאוג. לא לעצמנו – לבחורים הלכודים. ביום א', כשהחלו המטוסים וההליקופטרים לחוג, וירדנו עם הילדים למקלטים, אמרנו: זה מתחיל להיראות רציני. הריח במלחמה."

"כמה ילדים יש לך?"

"שלושה, והקטן בן שנתיים ורבע."

"איך זה לחיות כל הזמן במתח ביטחוני, על הגבול?"

"יש לי נשק אישי."

צחקנו. "אבל יש לך בוודאי גם חרדה?"

"אני מזכירה של מועצת הפועלות במקום, כך שאני יורדת לצרכי עבודתי פעמיים או שלוש פעמים בחודש לתל אביב, לומר לך את האמת – כשאני באה לתל אביב, אני נתקפת חרדה. מן הרעש, מן התנועה המטורפת נופל עלי פחד, ואני נחפזת לשוב ליופי הזה שלנו בבית, לשקט הזה, לשמים הרחבים. כשאני רואה את זרעית מצטיירת באופק, חוזר לי הרוגע אל הלב..."

על הסיורים מעבר לגבול

היתה זו רחל, שהתנדבה לקחת אותנו להר רהב ולהראות לנו את עייטה אלשעב. "היא כמו על כף היד", אמרה. הם אינם שכנים שלנו. הם השכנים של שתולה. אנשי "שתולה" אינם מתרגשים. אכפת לכולנו, כמובן – אבל אנחנו מבינים שהסיורים האלה הכרחיים. סומכים לגמרי על זרועות-הביטחון. אחרת, איך היינו יכולים להמשיך ולחיות כאן?

"אם אני מחייבת את הפעולה האחרונה? הפעולה האחרונה היתה במסגרת סיור שגרתי. תודות לסיורים האלה אנחנו יכולים לחיות כאן בשקט. מאז יש סיורים כאלה, יש כאן ביטחון גמור. אל תביטי שכתוב 'אסור לנוע בלילה' – אנחנו נעים, נוסעים לאן שרוצים. נוסעים לבקר בישובים הסמוכים, באים אלינו. חיים כרגיל, ואולי אפילו יותר טוב מאלה החיים במרכז הארץ."

בדרך ל"הר" טיילנו על הגבול, אחרי כן עלינו לגבעה, וצילמנו – וקבוצת חיילים באה לבקש שנעשה להם פוטוגרפיות, עמדו ב"פוזה", התחרטו לפתע, צלצלו למפקד, בקיצור – שמו אותנו במעצר. עם בקשות סליחה, עם מיץ פטל, ו"חבל שאין לנו קפה" לא הועילה הפרוטקציה של תושבת זרעית, שחזרה ואמרה: "אל תהיה מצחיק. מה כל הרעש הזה. כאילו חדרנו. אני חיה כאן תמיד. זה הבית שלי."

"אני דואג רק למטע..."

ילדים שיחקו בחצר יפהפיה, בעלת גדר אוריגינלית ואולי אופיינית למקום. כשחיים ליד גדר תיל, מקשטים את הגינה ב...פגזים וצובעים אותם אדום וירוק, ושמח.

אבא שלומי אדוני הגיע שזוף ומבריק מזיעה ויצא ממכונית צהובה שהחנה בגרז'. בן "שומרה", שהתיישב ב"זרעית". ואמא רותי, מסאן פרנציסקו. 

"איך השפיעה עליך התקרית של אתמול?"

"למה היתה צריכה להשפיע?"

"זה לא מדאיג אותך, שנסתכסכנו עם הלבנונים?"

"יש ממשלה, יש כוחות-ביטחון – דאגה שלהם. אני דואג שיש לנו רק ארבעה דונם לנפש במטע. עשרים דונם אפרסק, שבעים דונם אגס, איזה שישים – שזיף, בטח לא מספיק לפרנסה. יש גם לול הנה כאן, בחוץ, על הגדר. ולזה אני דואג. הלולים אינם ממוקמים במקום נכון. ראשית – בחורף כל הגשם מצטבר שם, ואי-אפשר לגשת לסוללות, שנית – בלילות, כשאני נמצא בשמירה, או רוצה לגשת ללול, לפעמים לא כל כך נעים. מאחורי כל לול יכול להתחבא מחבל. מה מחבל – גדוד שלם, זה מה שמדאיג אותי."

"היכן אתה עובד?"

"יום פה ויום שם. יום בכפר, יום בחוץ. מתפרנס איכשהו. אין טענות."

הבית נאה, והושקעו בו הרבה רצון טוב, הרבה צבע, הרבה מחשבה וחריצות כפיים. הבית מתמלא חיש מבקרים. שכנים, שכנות, קרובים משומרה. מספרים איך ערכו אנשי שתולה ארוחה ללכודים, כאשר שבו מן הכפר. אבל השיחה נסבה על עניינים שבינו לבינה, על ילדים, חברים, טיולים, וסתם דברים בטלים ומתוקים וטובים לנשמה, שאי-אפשר בלעדיהם. 

העסקים כרגיל בצפון.

*

מעבר לגדר רואים צריח של מסגד, בתים לבנים שלווים, ובית אדום – זה בית-הצבא... לפני הכפר – חלקות מעובדות יפה, מגודרות בחלוקי-אבנים, כמנהג הכפרים הערביים. כבסים על הגגות ובחצרות. לא רואים אנשים, אף כי השעה יפה לטיול. לא רואים התגודדויות. פה ושם דמות נעה לאטה ונראית יפה בעין גלויה.

האנשים מתמזגים עם הנוף. לא מרבים להסתובב בחוץ, כפי שגם אין רואים תנועה בכפרים בישראל, יום חם. עונת קטיף-הפרי – למי יש פנאי להלך בחוצות, כשהחום מבשיל את הפירות בסיר לחץ?

ואולי התרוקן הכפר, "הם תמיד בורחים וסיפרו לנו 'השכנים', שמי שיש לו לאן ללכת בתוך הארץ, למה ישב כאן. כעבור יום-יומיים ישובו. אבל זה לא בטוח. ייתכן שלא הלכו. הם יודעים שזו תקרית. לא מכוונת נגדם, אלא נגד המחבלים. שקרתה טעות. וזה לא היה מבני הכפר. זה היה צבא."

"רק אתמול היו כאן תמרות עשן"

ראי, רק אתמול היו כאן תמרות עשן מעל כל הגבעות, ריח מלחמה, וענן-חרדה צמח בינינו לבין השכנים. מטוסים והליקופטרים הנמיכו טוס. מטחי-אש, תנועת-צבא – והיום, היש מקום שקט יותר בכל הארץ?.."

"נניח," מחייך בקורטוב בושה בחור צנום.

"כמו שאתם רואים אותו, צריך להגיד תודה לאלוהים שעשה אותו נמוך. עבר מעליו פגז, ככה – חמישה סנטימטר מעל ראשו..."

"חכה. בא עוד טרקטור עם קוטפים. צלם גם אותם."

"זה לא טרקטור."

"זה הצבא עושה טשטוש."

"טושטוש. זה מכונית לבנונית."

*

בעליה ל"אידמית" חוזר הצאן מן המרעה. כ"אבנים מתגלגלות" נראה ההר, הזרוע כבשים לבנים ושחורים. כאילו קם עלינו ההר וריקד. בעקבותיהם – נערה בדווית יפהפיה, עיניים חומות בהירות, פנים שחומות, שמלה פרחונית, ומתחתיה – מכנסי ג'ינס. היא באה לקראתנו, כולה סבר פנים יפות. "פחדת אתמול?" אני שואלת.

"למה?"

"מן היריות. מן המלחמה הקטנה."

היא אינה מבינה, מה אני שחה. לא בשל הערבית שלי. בשל התוכן.

"מה שמך?" שואלים אותה.

"ר'זאלה," היא אומרת: רחל. בעברית. "ומה שמך?"

"עפרה – בערבית ר'זאלה" עונים לה. 

"בת מי את, מה שם אביך?"

"אבו לבן."

"ואיפה את גרה?"

"פה למעלה. באידמית שלנו. עוד שלושה קילומטר של היהודים..."

קיבוץ "אידמית" יושב על הגובה

השומר בשער של "אידמית", אמר: צריך לדבר עם המזכיר – עבר זה עתה, בג'יפ.

ליד השומר ישבה אישה ותינוק – שומרים יחדיו. 

רדפנו אחרי המזכיר והדבקנו אותו על הדשא ליד חדר האוכל. יוחנן הובר, המזכיר, עלה משוויץ עם הגרעין, שחידש ימיה של אידמית לפני ארבע וחצי שנים. רוב חברי הקיבוץ הם מקנדה ומארצות-הברית. כואב לו הפרסום שהופיע ב"הארץ", שקשר אותם בסמים. לא דובים ולא יער. לא סמים ולא בטיח.

המרחק של המשק מן הגבול – משש מאות מטרים אולי קילומטר. הקיבוץ יושב על הגובה, איזה 300 או 400 מטר מעל פני הים, הגבול נע בוואדיות ועל הרכס. כן, ישנו ישוב לבנוני סמוך, שאפילו שומעים אותו. שומעים את המואזין, שומעים את פעמוני-הכנסיות. בלילות שקטים שומעים אפילו קול שיחה ושיר. היו חדירות של מחבלים למשק. הרבה חדירות. מחבלים נהרגו על גבול המשק ממש. הצבא טיפל בהם. חברי הקיבוץ לא היו מעורבים. לעתים אף לא ידעו...

על התקרית האחרונה – "למדנו עליה מתוך החדשות."

"אינך חושש, שאתם תצטרכו לפרוע את חשבון המשגה?"

"לא אמרתי שזה משגה. קשה מאוד להביע דעה. הסיורים הכרחיים, נדמה לי." בכל אופן ידידנו לא החשיב את הנושא והעדיף, שנדבר על הבעיות של המשק. הבטחנו לשוב לביקור ארוך. "וככה," אמר, "מבחינה ביטחונית אנחנו שקטים לגמרי..."

חניתה

דרורה סיתרין, המזכירה של חניתה, ישבה וסרגה צעיף לבן. בטלוויזיה ראו סרט מירדן, מטושטש ומרקד בגלים יורדים ועולים. הצעצוע חדש וכל המשק משחק עכשיו בטלוויזיות. בזמן האחרון נקנו 50 קופסות-פלא – ולמרבה הפלא, רבים עדיין הולכים לראות חדשות בחדר-התרבות. בצוותא...

"למען האמת," היא אומרת, "במזכירות אין רדיו, ורק אתמול, בשעה 4 אחר הצהריים, אחרי כל העניין, ידעתי שיש מה לדאוג. כלומר, שהיה מה לדאוג לבחורים הלכודים. אצלנו היה שקט, והחיים התנהלו בשלווה כרגיל. 

"שלווה כרגיל" היא שמירה ביום ובלילה, נשיאת נשק בתוך המשק, ואפילו במטבח, להיצמד לבחורה צמודה ל"עוזי"... וטיול עם תינוק בעגלה, הרואה את השמים מבעד לכוונת... חיים סגורים בתוך גדר. דברים, הנראים לסתם בן אדם כנוראים, אבל כנראה מתרגלים לכל. הדרור לנשמה אינו מכיר בגבולות.

מצפון תבוא הרעה

"עצור – גבול לפניך!" בכל מקום. אך לרגש הביטחון של אנשי-הגדר אין גבול.

"מה אני חושבת על הפעולה? איני מוצאת עצמי מוסמכת להשיב. מה אני יודעת? שמעתי אומרים, שהיתה פעולה לא בעתה, וצר לי נורא על שני בחורים צעירים, על ההורים שנתנו שני בנים והדיבורים האלה עוד מגדילים על האסון שכאילו הלכו לשווא."

בומה – בעלה (מנהל בית הספר האזורי) – יוצא מכליו. "את יודעת, שזה לא נכון. מי כמונו יודע, איך השתנו חיינו מאז החלו בסריקות השגרתיות, המוגברות האלה. לא הגדר נותנת לנו את הביטחון. לא שום אמצעי אחר. מאז החלו 'הסריקות השיגרתיות', חדלו החדירות. חיינו בטוחים, הגבול בטוח. הגבול הצפוני בטוח – מבינים מה זה? שמצפון לא תבוא הרעה?!"

בדרך בחזרה היה שמח. 

"ליל קטיושות" היה הלילה בצפון. טילים עפו לעבר צפת, מטח שני – למושב אביבים למוד-הסבל. 

חוזרים הביתה עם אופטימיות מעורערת.

 
לייבסיטי - בניית אתרים