משפחת שליט

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> משפחת שליט

 

30.1.70

משפחת שליט

בראשית השבוע, כאשר כל הארץ עוד געשה בשל פסק הדין שהוציא בית הדין הגבוה לצדק, בדבר רישום ילדיו של רס"ן בנימין שליט כבני הלאום היהודי על אף היות אמם נכריה – עלינו לירושלים כדי להיפגש עם אן ובנימין שליט.

טיפסנו גבוה, כדי להגיע לדירתם אשר בבניין הצופה אל עמק-המצלבה. השעה היתה מאוחרת. לילה ירושלמי קר. הילדים, שעל אודותם התנהל מאבק עיקש של יחיד מול מנגנון שלם של חוקי מדינה ודת והלכה ומסורת – ישנו, כמובן. אף כי הכרנו את פניו של אבי המשפחה המפורסמת ביותר בישראל ובעולם היהודי, ברגע זה, מפרסומים בעיתונות – הופתענו כאשר הדלת נפתחה ובה עמד בחור צעיר ונאה מאוד – הרבה יותר צעיר מאשר ניתן היה לחשוב לפי התצלומים הנ"ל ולפי הטיעונים בבית הדין, בראיונות וברדיו.

וגם האשה, בחורה קטנה, רזונת, לבושה מכנסי ג'ינס. דמות של נערה עם זנב סוס. סבר פנים מלא נועם. שלווה כזו ושקט כזה על פני שניהם. ציפינו לעיקשות, לסבך פרינציפים עיקשים, לשפתיים קמוצות, לשיגעון לדבר אחד. איפה!... חיוך טוב על שפתיים. 

"אם שמחים? – ודאי ששמחים."

"שמחים משום שבעיית רישום הילדים שלכם מצאה פיתרון או משום שזהו משפט עקרוני שיביא לשינוי בדת, במדינה, בעם?..."

"אם אני רוצה שהילדים שלי יחיו בארץ שלי, ארץ שמותר לי לרצות שתהיה לפי ראות עיני, שתהיה כמו שאני רוצה שתהיה – איך אפשר להבדיל בין השנים..." – תשובת בנימין.

מאז ניתן פסק הדין, לא פסק הטלפון בדירת השליטים לצלצל. ואפילו מלונדון צילצלו אל אן שליט. עיתונאית של ה"דיילי סקץ'" למשל רצתה לדעת אם אן שחרחורת, אם היא שזופה. איך הגיעה "כעולה חדשה או כתושבת זמנית", ואם נעזרה בסוכנות היהודית. ואם למדה באולפן. היא, העיתונאית הלונדונית הוכיחה בקיאות רבה במונחים הישראליים. כן שאלו מרבית עיתוני החוץ, אם בעלה הוא צבר. פשוט כך. (בנימין הוא יליד חיפה, שמו "שליט" מדורי דורות – המשפחה עלתה מלטביה...).

תחילה, כשהתחיל הטלפון לצלצל, לא שמו לב לכך מניין בעצם לכל המעוניינים מספר הטלפון שלהם. משפחת שליט עברה לירושלים, לדירה מרוהטת ושכורה, לפני שבועות אחדים וטלפון זה אינו רשום על שמם. ומי מכיר ומי יודע אותם... הם באו לירושלים כדי שבנימין יוכל לסיים את עבודתו על תואר הדוקטור שלו.

"מה הנושא?"

"התנהגות תחת לחץ."

לא יצטרך לעבוד הרבה – צחקנו. כתיבת הפרשה שלו תספיק.

האם עזב את הצבא?

לא. הוא לומד במסגרת הצבא. הוא הפסיכולוג של חיל הים.

*

בנימין הכיר את רעייתו, את אן, בסקוטלנד. באוניברסיטה של אדינבורג בה למד פסיכולוגיה ופיסיולוגיה, שם למדה גם אן לבית גדס.

"על יהדות כדת, לא ידעתי הרבה, אבל היו הרבה מאוד ידידים יהודים, בין ידידנו," מספרת אן. בעברית צחה בעלת מבטא זר כלשהו. "חוץ מזה היה הסבא שלי קשור בישראל. סבא שלי היה סר פטריק גדס, ביולוג וסוציולוג ומתכנן ערים ידוע שהוזמן על ידי וייצמן לתכנן את האוניברסיטה."

"מדובר כאן באחד האנשים הבולטים בעולם," נכנס לדברי אשתו בנימין "כדאי לפתוח את האנציקלופדיה, כל אנציקלופדיה, ולראות מה זה הערך 'סר פטריק גדס'. היה זה גדס שקבע שהאוניברסיטה העברית תקום בירושלים, במקום שניתן להגן עליו – בניגוד לדעתו של וייצמן. היה זה גדס אשר קבע שאין שחר לטענה שמנשלים את הערבים מאדמותיהם, וכי הציונות משלמת אף יותר מדי תמורת הקרקעות שהיא רוכשת. שאינה גוזלת. גדס גם תכנן את תכנית האב של העיר העברית הראשונה, תל אביב, של ירושלים וכדומה."

"אבל, בעצם, אין זה משנה מי היה סבה של אשתו הנכריה של יהודי ישראלי, החיים בישראל ומעניקים לילדיהם חינוך יהודי-לאומי – לגבי דרישתם לראותם כילדים בני הלאום היהודי..."

"אגב," תרמתי אני. "גם אשתו של משה רבנו לא היתה יהודיה..."

"ובשום מקום לא מסופר על גיור ילדיה..." אומרת אן.

"מעניין," אומר בנימין. "אני לא זכרתי זאת. אן הזכירה לי. בכלל, היא יודעת הרבה יותר על יהדות ממני. רק עכשיו נעשיתי בקיא גדול. לרגל משפט זה למדתי כל שניתן ללמוד. ה'שיקסה' הזאת, כאשר יצאנו בפעם הראשונה, דיברה איתי על בן יהודה ועל תרומתו להחייאת הלשון."

"איך התחיל כל העניין הזה?"

"כאשר נולד בני, הלכתי לרשום אותו בספר מרשם התושבים. הפקיד רשם מה שרשם והאמנתי לו. אמר שאי אפשר אחרת. כאשר הלכתי לרשום את בתי, כעבור שלוש שנים, היה רישום אחר. כתבתי אז לשר הפנים ושאלתי איך זה יכול להיות שפעם רושמים כך ופעם רושמים אחרת, והכל בשם המדינה. והתחילה בינינו התכתבות. אחר כך התחלתי לחפש בספרי החוק איך פונים לבית משפט עליון. צרפתי המחאה של עשרים לירות, חסרו לי איזה עתקים – הוספתי אותם, ובו ביום קיבלתי את הצו לבית המשפט העליון. לכל המשפט הזה התכוננתי בעצמי, אחר כך נכנס לתמונה בן דודי, לסלי סבה. הוא משפטן העובד בקרימינולוגיה, והוא הכיר את הנושא בדיוק כמוני. שנינו חיפשנו בספרי חוק, בספרי הלכה, היסטוריה, הלכתי להרצל, עיינתי בהכרזה על הקמת המדינה. היה לנו זמן לחרוש בחומר, במשך הרבה מאוד זמן, לבחון – לכתוב, אבל לא תחת לחץ."

"אני רוצה לומר שהמשפט הזה חשוב לא רק בגלל תוצאותיו – אלא גם בשל כך שהוא טומן בחובו הוכחה שאדם קטן, בלי עזרה משפטית, בלי ידיעה של פרוצדורה, מסוגל להלחם נגד ממסד ולא להיבלע בתוך המערבולת הביורוקרטית, ולטיעונו תינתן תשומת לב רצינית, ומשפטו יהיה צדק. איפה עוד בעולם כולו ישנה מדינה כזאת מלבד מדינת ישראל. באנגליה, למשל, באֵם הדמוקרטיות, עד שאדם פרטי, סתם, היה מגיע לבית הלורדים (בלי עורך דין, וגם בלי כסף...) היה בעצמו מגיע לגיל הלורדיות... ופה – ביום אחד. פסק הדין ארך אמנם זמן רב. ולא פלא. ראי את הספר הזה..."

"איך אתה מרגיש, כמחולל מהפכה כזו?..."

"קצת הרגשה שקטונתי..."

"והילדים שלכם, האם יודעים הם על המאבק שהתנהל סביבם?"

"גליה, קטנה היא. בת שלוש ואינה יודעת מאומה," אומרת אן. "אורן – הוא בן שש. רואה צילומים בעיתון, שומע את השם ברדיו. אינו רואה בכך דבר חריג. יש לו חבר וגם אביו צולם לא פעם וזה עוזר. בגן שאלו הילדים למה רואים את אורן כל הזמן בעיתון השיבה הגננת: 'רואים אותם מפני שהם משפחה נחמדה...'."

רס"ן בנימין שליט אוסף את כל החומר המודפס, את פסק הדין, את כל התעודות את קטעי העיתונות, הטלגרמות, המכתבים ומדביק אותם באלבום. למען הילדים.

"בבר מצווה של אורן," אומרת אן. "ניתן לו את כל המסמכים."

רציתי לשאול את אן, אם משך כל אותו זמן שבעלה נאבק כל כך האם לא התנגבה אליה המחשבה שיכלה לחסוך לו שנתיים טובות אלה של התרוצצויות, לו פשוט התגיירה כאקט פורמלי. אמנם לא ביטאתי את שאלתי כך, אך אן כנראה הבינה. והיא הסבירה. אף פעם לא היתה דתית. משפחתה כבר אינה עובדת שום דת, זה דורות, ואף רשומה כאתאיסטית, זה דורות שלושה לפחות. "עם זאת יש לי כבוד לדת, (מילה במילה כפי שאמרה אן) מתוך אותו יחס של כבוד אני מרגישה שאם אטבול במקווה או אם אטבל לנצרות – אעשה צחוק מן הדת. הצעה כזאת, להתגייר באופן פורמלי בלבד, אינה יכולה לבוא מאדם בעל אמונה – נכון? היתה אצלנו אישיות רבנית חשובה. אדם נחמד. ישב ושתה איתנו. אני הקפדתי להגיש לו ביסקויטים בעטיפה. שיראה שהם כשרים. ואתה הלא כשר תמיד. ישב הרבה שעות בביתנו בחיפה. הוא אמר, שגיור זה דבר פורמלי. עשי זאת ואני כבר אסתדר עם אלוהים. חזרתי על מה שטען בעלי. הוא אמר, איך יתכן שמתוך העם היהודי שמאות אלפי בשנים נתנו בניו את נפשם על קידוש השם, תבוא הצעה לעשות מן הדת אקט פורמלי?"

מכאן לכאן התגלגלה השיחה אל הכותל המערבי, לכך שחלקו את הגישה אליו בעזרת נשים ובעזרת גברים...

"אגיד לך מה? אני מסכים עם זה," אמר שליט. "ליהודי מסורתי מפריע שאשה נמצאת על ידו שעה שהוא מתפלל בעוד שלרפורמי, למשל, זה לא יפריע להתפלל ולהתיחד עם אלוהיו, אם אשתו לא תעמוד על ידו. צריך להיות סובלני. זהו."

"אגב, סבה של אן, סר פטריק גדס, הציע, בין שאר התכניות, להרחיב את הרחבה ליד הכותל ולהפכה לכיכר. עוד בשנת 1929, כמדומני. אן מצאה את הצעתו בספריה הלאומית, כאשר חיפשה שם אסמכתות." 

בינתיים הגיעה שעת חצות ועמה החדשות ועם החדשות הבן-דוד, לסלי סבה ואשתו – וכולם ישבו דרוכים ושמעו חדשות על משפחת שליט ורישום ילדיהם.

 
לייבסיטי - בניית אתרים