מתח גבוה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1975 >> מתח גבוה

 

31.10.75

מתח גבוה

מה ישאר מחלום עליה 70

איש ואישה. נשואים זה לזו כבר עשרים וחמש שנים ואולי אף יותר. למדו באותו בית ספר וישבו על אותו ספסל הלימודים – כלומר – עשו כמעט את כל חייהם ביחד. נתנסו בכל – ביחד. ידעו גם צער גידול בנים וצער גידול הורים, שמחות ועצבונות וסתם ימים וסתם לילות. ונברו בתוך נפשם, איש איש בתוך נפשו הוא ובתוך נפש זולתו – עד שהיו לבשר אחד.

וכיוון שהיו לבשר אחד, היו כאיש אחד. ולא טוב היות האדם לבדו...

בעצם מה יכול להיות נפלא מללכת את דרך החיים יד ביד עם בן זוג?! אפשר להמשיך לשתות תה שלאחר הצהריים. אפשר להתקין ביחד ארוחות. לדעת מה אומר השני בלי שהשני אף ישמיע קול. ויש שעות של נועם כשהבית מואר באור נעים ושומעים מנגינות מוכרות על הגרמופון... אפשר להמשיך ולסדר את הבית, לתקוע זוויות לשידות ולתפור כריות לספה ולהדביק תמונות באלבום, ולכתוב מכתבים לידידים מעבר לים, לדבר בטלפון. אפשר להמשיך ולהצטייד בכל הדרוש לקראת מסע החיים ולהישאר במבדוק. ולראות כיצד מחזיר ריע חייך את הפריחה שלו, ולובש סתיו... משלים עם העובדה שהחיים הם בעצם – ההכנה לחיים.

אבל, אפשר גם אחרת...

*

כיוון שלדוקטור צופיה ובעלה, האינג'ינר זאב שפירא ניתנה ההזדמנות לבנות את חייהם מחדש, נזדעקו לפתע. בטרם ישקעו בכל החובות והסידורים המתחייבים בהכנות לחיים – אמרו: אם לא עכשיו לא יהיה מתי, הם אינם רוצים לשקוע בשיגרה. הם רוצים לחיות בחברה חדשה המחפשת פתרונות לא רק לקן כמשכן לגוף, אלא קן לציפור הנפש. לחיות במשפחה גדולה המסוגלת להרים מפעל לא רק כהוכחה לכוחה, לא כתרגיל של פיתוח הגוף – אלא פיתוח הנשמה היהודית החוזרת הביתה ורוצה להכין בית לאלה שיבואו.

איני יודעת אם ישנן מדינות רבות בעולם שצעד כזה בכלל אפשרי לפרט. כי אין קיימת בעולם מסגרת חברתית שאתה יכול לקום ולהצטרף אליה ולחיות בה כשווה עם שווים. לעשות מהפכה כזו בסדרי עולם של הוא-והיא והילדים שאינם נשארים קטנים ופורחים מהקן ואתה – שב והמתן.

רק בארץ-ישראל ישנו הקיבוץ, הקבוצה, המושב השיתופי – רק פה יוצרים מסגרות חדשות לפרט – שהן תרומה לכלל וזוכות לעידוד הממשלה והערצת החברה.

אמת, גם בארה"ב ובאמריקה צצו בשנים האחרונות "המשפחות הגדולות". אבל המוטיבציה ליצירתן היתה שיעמום ואי-ביטחון אישי שקיווה שמתירנות מינית תביא לו מרפא לנפש. קמה גם משפחה גדולה בלונדון, שזכתה בזמנו לפרסום בינלאומי. הפרסום דעך ויש אומרים שגם המשפחה. הניסיונות החברתיים הללו בעולם, תופסים לבסוף מקום על מדף הספרים. אצלנו הם קבועים על מפת הארץ, בייחוד בסְפר. (לא בסֵפר!).

*

"עשינו את זה לא מפני שאנחנו עולים מרוסיה. אנחנו כבר לא עולים. ארבע שנים זה כבר ותיקים. אחרי ארבע שנים אין בעיות עליה – יש בעיות ישיבה. לא להיבלע בשיגרה. אמרנו זה לזה מה יהיה. כל החיים יהיו שקונים עוד משהו. לא בשביל זה עלינו לארץ-ישראל, ולנו גם אין יותר שנים להמשיך ולמכור את החיים לקניות. אנחנו בני חמישים. אני רופאה, נוירולוגית, בעלי מהנדס. שמענו על 'עליה 70'. באנו לראות אם זה בשבילנו ואם אנחנו בשבילם. ידענו שהקבוצה התפלגה. שיש קבוצה של אנטולי ויש קבוצה של עמנואל. בשבילנו זה לא היה הבדל. דיברנו קודם עם הקבוצה של עמנואל – אז באנו לקבוצה הזו..."

החיים בקבוצה הזו לא ענו לציפיות הזוג. לא יכלו לעמוד במתח הגבוה של הקבוצה הקטנה, שהחליטה לדבוק ברעיון המקורי של הקמת ישוב מדעי מחקרי, שאינו ריאלי בתנאי הגולן ואנשיה מתהלכים נמוכי רוח – ורק משפחת דיאמנט (שני האחים – עמנואל ולב) נשארה מאמינה עד הסוף. ובכן, קם הזוג שפירא בוקר אחד והודיע שהוא עובר לקבוצה השנייה – של אנטולי, לא. לא ארזו חבילות, לא העתיקו רהיטים. נשארו באותו בית-אוהל מבטון ועץ ופח. אין גבול בין שני המחנות של "עליה 70". התיישבות ארעית של יוצאי ברית המועצות, שהיו בין פעילי ומפעילי העלייה. קבוצה שיצאה מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים והתיישבה על הקרקע, והתחילה לעבוד במחקר ופיתוח תעשייתי בקנה מידה זעיר – ומאז היא לרגלי הגולן, מקיימת את עצמה מיגיע כפיים, ובשל חילוקי דעות רעיוניים ומציאותיים, או בשל סיבות של "ריבוי מנהיגים" – על רקע אישי – נתפלגה הקבוצה לשתים.

*

כאן, על הנייר, הכל חד וחלק. לזוג שפירא מתאימה קבוצתו של אנטולי יותר, קמה ועוברת אליה. שם, לרגלי הגולן מעבר לגבול הירוק, על הגבעה המבודדת המגדלת קוץ ודרדר ותכניות פיתוח על הקיר, נלווה לצעד הזה של הזוג האחרון שנצטרף לקבוצת החלוצים המדענים המנסים להקים התיישבות מחקרית-מדעית-תעשייתית, הרבה כאב ומרירות. רגש של תבוסה לקבוצה ש"ערקו" ממנה, ורגש של ניצחון לקבוצה שבאו אליה.

וצעד זה היה אולי הקש ששבר את גב הגמל. מספרים לנו שלפני ימים אחדים, הלכו אחרי הזוג שפירא עוד שני זוגות. נשארו אפוא בקבוצה של עמנואל ארבעה... הללו קיימו אספה והחליטו על מיזוג מחדש – בלי השתתפותו של עמנואל. המנהיג, הוגה הרעיון – מצא את עצמו לפתע מחוץ למחנה. ויש עתה בירורים במוסדות המיישבים. המתח ב"עליה 70" עלה לשיא מסוכן.

כמו בעין חרוד

עלינו אל הגולן שלושה, לצרכי כתבה זו. בחור צעיר חובש כיפה סרוגה ושמו רפי שליזינגר, מטעם המוסדות המיישבים, יצחק י. – מנהל עבודה במפעל גדול שהתנדב להיות הנהג ובלבד שיוכל להיות "אורח לרגע", והח"מ.

רפי מלווה את הקבוצה מאז עלתה לנקודה הארעית, ועוד קודם לכן, כאשר היתה תכנית על הנייר. הבחור בן העשרים ושש הוא כלכלן במקצועו, ומיישב ותיק ומנוסה למרות גילו הצעיר. הוא שרוף לעניין, הוא סובלני ומבין ומוותר ומפשר ו"בולע צפרדעים" וכואב את כאבי הגידול והצמיחה. נוהג במתיישבים כמו הורה בילדים. ללא תנאי – אהדתו ורצונו לעזור מובטחים מראש. ואנשים יושבים ומדברים על עזרת הסוכנות או על אי-עזרה, כאילו לא היה המטפל מטעמה מצוי במקום. רפי אינו מתווכח. אינו מנסה להוכיח שההפך הוא הנכון לעתים קרובות. וכל כך מקובל אצלנו לחשוב שהמוסדות אינם צודקים לעולם – עד שהיה זה כמעט לא מנומס לנהוג אחרת...

רפי מכיר היטב את נושא העריקה, העזיבה, תחלופת האנשים, נדידה מקבוצה אחת לרעותה... אני איני מסוגלת להשתחרר מן השקט המתוח שליווה אותנו שעה שעברנו את הגבול-ללא-גבול, מקבוצת עמנואל לקבוצתו של אנטולי. ואילו יצחק – צוחק.

"אני זוכר," הוא אומר "איך היה בעין חרוד. אני זוכר" הוא אומר "שהיה קו לבן בחדר האוכל, ואנחנו הילדים היינו נזהרים מאוד לא לדרוך חלילה בצידו השני של הקו. ומי שדרך – ספג... אני זוכר שהיו אנשים שעברו ממחנה למחנה ופה קראו להם 'גיבורים' ושם קראו להם 'בוגדים'. ואני זוכר אנשים חלשים שניצלו את שעת הכושר וברחו העירה. הדבקים ברעיון, באידיאל היו עוברים מקבוצה לקבוצה, ממחנה למחנה, או יסדו ישוב חדש.

"פה הם פשוט עוברים את מחלות הילדות של ההתיישבות. כנראה אי-אפשר בלי ניסיון אישי... פה זה לפחות בלי גיר על הרצפה..." בערך כך אומר יצחק שהוא מנהל מחלקה במפעל תעשייתי גדול בעיר.

"ובכן," אומרת אני "אתה היית בין החלשים שניצלו את שעת הכושר וברחו העירה..."

"אני הייתי ילד..."

תה וסימפטיה

הבחורים היו באימונים, בשדה. בצידו השני של הצריף היו נשים והמהנדס שפירא, ש"לא לקחו אותו", כמו בשיר... אולי משום שחלקו זה של הצריף פנה אל המערב ואל הכינרת שהשמש השתקפה בה כמו בראי והוסיפה על אורה, היה הצריף ותוכו מלאים שמש. הקונטראסט היה פתאומי, מצל לאור. מקור – לחם. מעצב – לעליצות.

שתינו תה וסימפטיה. הנשים הצעירות ספרו על תכניות הקבוצה, שעומדת לעבור בעוד זמן מה להתיישבות קבע (המפה תלויה על הקיר בגאווה). אמרו שטוב להן...

"בעלים טובים," שאלתי.

"הנה אני לא נשואה" – אמרה ז'ניה בורינה, העובדת ב"חוץ" בסוכנות במקצועה היא מהנדסת חשמל. היא גרושה, והיא מן "העליה הראשונה" של הקבוצה, כשעלו והיו עוד מאוחדים. גם היא מקייב. היא מצויה כאן עם אמה – שהיא מנהלת החשבונות של הקבוצה... את משכורתה היא מכניסה כמובן לקבוצה לקופה המשותפת ומקבלת את חלקה – כמו כל האחרים. כמו שעושה גם הדוקטור שפירא, העובדת בקופת חולים בטבריה.

השכר בתוך הקבוצה מבוסס על שיטה פרוגרסיבית. שכר היסו הוא 840 ל"י כרגע – המהווה 100%. אישה עובדת חמש שעות ביום. כלומר – זוג צור ביחד 180%. כל ילד עוד 20%. הוצאות החינוך חלות על הקבוצה, מגנון ועד אוניברסיטה...

האנשים היו מסודרים בעבודה ובדירה ועלו לגולן כדי ליצור תקדים של התיישבות מחקרית-מדעית-תעשייתית, מתוך ויתור על הרבה "תענוגות החיים" שמסוגלת להעניק עיר. רמת החיים שלהם ירדה, והם מסתפקים במשכורות נמוכות בהרבה ממה שהשתכרו קודם לכן. יעצו לקבוצה החלוצית הזו לא לוותר על הדירות שקיבלו מן הסוכנות, אם בשכירות ואם בקניה – למקרה ש"לא ילך" ויצטרכו לנטוש את ההיאחזות. השארת הדירות ברשות המתיישבים, איפשרה לצאת להרפתקה החלוצית, או לניסיון ההתיישבותי, גם לאלה שחששו מפני צעד כזה. ואכן, רבים לא עמדו במבחן וחזרו לבתיהם. "עליה שבעים" ידעה עליות ו"ירידות" לרוב – אך עדיין עומדת במספר היוצאים המקורי.

נשי קבוצת אנטולי אינן נכונות לשוחח על הפילוג, ועל הגורמים לו. מוטב לא לדבר – כמו נשמע משתיקתן. רק זאת הן מציינות: "מאיתנו – איש לא הלך לשם, משם – באו ובאים אלינו."

"ואיך מבחינה חברתית."

"מה אפשר להגיד. טוב לנו."

"מה אתם עושים בערבים למשל, מבלים ביחד, יושבים כל אחד באהלו."

"גם זה וגם זה. ובקיץ, עם ערב, אחרי העבודה, יורדים לכנרת ורוחצים שם ביחד. וזה יפה..."

"ושרים?"

"בטח שרים."

"וחגים?"

"עושים בבית."

"איפה? בתל אביב."

"בבית, זאת אומרת – כאן!"

"ולא יורדים לעין-גב, ולא לאיזו קבוצה אחרת?"

"למה. אנחנו לא קבוצה."

"ואיפה עשיתם את הפסח?"

"פה. ביחד. כמובן."

"ואת יום העצמאות?..."

"אני לא זוכרת חג שלא עשינו בבית ביחד..."

נאום אנטולי

לא לראות את אנטולי זה כמו לא לראות את "עליה שבעים" – אמרו לנו. על כן ביקשנו כי אנטולי יואיל לבוא לבקרנו והוא בא וישב וסיפר בעברית שלא שמעו בה את הרוסית עד שהתפעלנו מן העובדה עד מה משוחררת שפתו מכל אקצנט.

סומק של הנאה עלה בלחייו, ו"איך להגיד לך. אני כבר ארבע שנים בארץ. כבר הגיע הזמן להתבולל. ברחוב – אני כבר כמעט ונעלם. כמו כל האחרים... למדתי גם בחו"ל. בעצמי. ידעתי שבע מאות מילים בבואי!"

מכאן לכאן סיפר ש"בעוד חודשיים נהיה יותר מבוגרים – עובדים. וזה מפנה בחיינו. זמן די רב ישבנו ללא תוספת אנשים חדשים."

"מה מטרתנו? לבנות ישוב כפרי – איננו שואפים להיהפך לעיר. חיפשנו משהו שימלא שליחות לאומית וימלא אותנו עניין. בגלל העובדה שאיננו אנשים צעירים כל כך אנחנו לא בני שמונה-עשרה, הגיל היוצא בדרך כלל לכיבוש נקודות התיישבותיות חדשות, חיפשנו דרך התיישבותית שנוכל לנצל בה את ההשכלה והניסיון שלנו. גם משלט וגם תרומה מקצועית. חשבנו בהתחלה רק על מחקר ופיתוח, אבל היו מטמורפוזות. רק מחקר ופיתוח – אינם מעשיים בגולן. נגיד – נעסוק ב'עזרה ראשונה לתעשייה...' במידה ונוכל לתרום ולתרומתנו יהיה מקבל..."

הם אינם מגבילים את החברים בארץ מוצא. מי שבא – ברוך הבא. יש זוג יוצאי הונגריה, עולה אליהם זוג מצרפת, ישמחו לקבל ישראלים. ישמחו לקבל כל יהודי, בלי הבדל דת מין וגיל... אבל "מגייסים" בעיקר אנשים מתוך העולים, וביניהם, כמו בעליה עצמה – כארבעים אחוז אקדמאים.

אחת הבעיות הקשות היא תקופת המעבר. כך מבחינת עבודה שאין בה עניין, כך מבחינת המגורים הארעיים. החגורה ההדוקה אינה מהווה בעיה. אנשים מוכנים להתקיים על מינימום. העיקר שברקע ישנה הידיעה שהולכים לקראת משהו.

המפעל ללוחות חשמל – נמצא עוד באיבו, לעת עתה בית מלאכה, אבל הוא קיים ומוציא תוצרת. המפעל ל"מאזניים אלקטרוניות", יזדקק להשקעה של שנים וחצי מיליון לירות (כולל בנייה וקרקע), הוא נמצא בשלבי תכנון סופיים, מומחה עומד להגיע ולהצטרף עם משפחתו לקבוצה. בשני המפעלים יעבדו שלושים איש ואישה, יקימו מכון לתכנון כולל (יש כוח הנדסי, חשמל, בניין, מכונות), "נוכל לתכנן ולבצע, מאלף עד תו. בזמן המעבר נעסוק בכל עבודה, שיש לנו הכישורים לכך – נעסוק בפיתוח ובתכנון, על חשבוננו, כאשר נהיה מבוססים" – כך בערך אומר אנטולי.

"איך אתם מסתדרים עם המוסדות. מיצרים את צעדיכם? איך מבחינה פיננסית?"

"אני לא זוכר מקרה שרצינו לפתח משהו, ובגלל מימון לא עשינו זאת. כל תכנית הגיונית, יכולים להעביר אותה ולקבל מימון."

"ממי" כמעט נפלתי מן הכיסא – מן הסוכנות?"

"למה מן הסוכנות. אנחנו התיישבות תעשייתית – פונים ישר למשרד מסחר ותעשייה..."

"ונענים?"

"כן."

"באמת?"

"בהחלט."

"מעניין... תגיד לי, למה אינכם מקבלים חשמל?"

"מפני שאין עודפי עומס..."

לפתע נהייתי עייפה מאוד. היה לי רגש שכל השיחה שניהלתי עם אנטולי היתה נטולה אמון, מצדו... מצדי... היתה כמו פלקאט שמן זית זך, כמו שיחה בין ראש קבוצה, ברוסיה לבין עיתונאי של "פראבדה". איך הגדיש את הסאה: "אין חשמל בגלל שאין עודפי עומס." איזו עברית מ"שלנו" בטרם עת. הכל חד וחלק. הכל טוב. בהה...

סיפור הגנרטור

סיפור הגנרטור ב"עליה שבעים" אינו תמים כל כך . לו חי פנחס רוטנברג ז"ל, מביא החשמל למקומותינו, היה מת מבושה. ליד הקבוצה בת כך וכך איש ואישה וזקן ותינוק, ממש לידם, עובר קו המביא חשמל לרמות, בני יהודה, נאות הגולן, אפיק, נוב, רמת מגשימים. בונים שם עוד שני ישובים חדשים – אליעד וגשור – שהקו הזה יספק להם חשמל, לצריכה ביתית להשקייה, לתעשייה. רק בשביל הקבוצה הקטנה הזו, רק לגרעין הראשון להתיישבות של עולי רוסיה, אין מספיק עומס בקו.

שני גנרטורים מספקים להם חשמל. ורק הדלק עולה שמונה עד עשרת אלפים לירות לחודש (סיפרו לנו בעליה 70) ואיפה תיקון, ואיפה טיפול ואחזקה, והיכן הבלאי.

כשמבקשים מחברת החשמל חיבור, היא טוענת – מה אתם רוצים ממני. ראשית אין עודף עומס, שנית, אנחנו מקבלים הוראות ממשרד השיכון. ומשרד השיכון הוא ממשלה בפני עצמה, עם תכניות התיישבות משל עצמה. היא לא אישרה התיישבות מסוימת – היא לא נותנת הוראות. מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית, על דעתה ובאישורה ועידודה הוקמה הנקודה – מי היא? בכל אופן שתתן היא את ההוראה, שתספק היא חשמל - אם היא מסוגלת.

ובין ריב הסמכויות המוסדיים – מסתגלגלת "עליה שבעים" – כמו כדור משחק. אין לה גיבוי של תנועה, מפגלה – הם בנים חורגים – וסיפור הגנרטור הוא אחת הדוגמאות הקלאסיות.

עם כל סיפורי התהילה, עם כל ההבנה והרצון הטוב של הסוכנות, ההסתדרות הציונית – תקראו לזה איך שתרצו, עם כל הבשורה בסנונית ההתיישבותית מארצות-הקור, משלם ישוב ספר, בארץ ישראל של שנת שבעים וחמש – מאות לירות לנפש בעבור חשמל. נפש שרמת חייה נופלת מזו של מקבלי סעד – כתוב בדו"ח שהוגש לפני שבועיים על ידי מומחה מחלקת ההתיישבות שערך מעקב, קיים שיחות, עיין במסמכים והגיע למסקנה ש"חריצותם של האנשים מתבטאת בעבודה של עשר שעות ויותר ליום, וגם עבודה בחגים ובשבתות. שקיים יסוד רציני ומבטיח לפיתוח התיישבותי בלתי קונבנציונאלי זה המבוסס על חדשנות רעיונית, ומתוך כך יש מקום למתן סדר עדיפויות לגרעין."

המבקר-היועץ הנ"ל כתב ש"חשוב להדגיש את הדבקות הבלתי רגילה של האנשים במטרות שהציבו לעצמם. שעד כה לא הושקעו כספים רבים, וכי תקציבם צנוע בהשוואה להשקעות המקובלות במקומות אחרים בתנאים דומים. שחובה היא להשתתף בהוצאות החשמל כל עוד המאור מסופק על ידי גנרטור שהחזקתו עולה בממון רב. בין הנושאים הדורשים טיפול מידי – ציין המבקר - מימון תקציבי לרכישת ציוד בסך עשרים אלף לירות. ועוד זוטות בטלות בשישים במשק המטורף שלנו שגונבים ממנו מיליארדים ואין פנאי להגיש עזרה ראשונה לגרעין ש"מרחפת עליו סכנה של קיומו בגלל היעדר תנאים יסודיים להמשך התפתחותו..." ככתוב באותו תזכיר.

*

כואב הלב לראות כיצד מטיחים ראשם בכותל המציאות, אנשים טובים עם חלום וכישורים להגשימו. חלום לא לעצמם אלא לארץ, למדינה. והם יושבים למרגלות ההר, חשופים לרוחות השמים, ושרים את שירת הארץ, ואת "לא היה שם כלום, לא היו אפילו מים ועכשיו שם יש..." לא. אין חשמל. רק מתח גבוה מעל, ומתח גבוה מתחת...

והם בטוחים שעוזרים להם – כך לפחות הם אומרים – שאין בעיות, שעוד לא היתה תכנית שרצו לבצעה ולא בצעוה משום שחסר היה תקציב... וכיוון שקשה להם, אז למי הולכים – לקרוב ביותר. לזה שיצא עמך לדרך, שחלם עמך את החלום, שנלחם להשתחרר מעול זרים והגיע, שעשה עמך כמעט את כל חייך.

 
לייבסיטי - בניית אתרים