מתי היא מאושרת

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1960 >> מתי היא מאושרת

7.4.60

מתי היא מאושרת

אתם יודעים איך זה כשגרים בבית משותף, שנבנה מקרוב באחד מפרברי העיר. אם רוצים ואם לאוו, שומעים ויודעים כל מה שנעשה אצל השכן. וכך ידעו שכניה של רבקה, שהיא אינה מאושרת. לא, ההיפך הוא הנכון. מששמעוה "משוררת" בפעם הראשונה, הובהלו השכנים כולם. היא ישבה על המפתן שלפני דלת דירתה וייבבה:

"תפתח כבר, יא ממזר. תפתח כבר, תיפח רוחך. כל הלילה הוא נסחב ברחובות ואני יושבת ומחכה והלב דופק מפחד כמו צפור בכלוב, וכשהוא בא ואני אומרת לו בעדינות, בעדינות אני אומרת לו, שתצא נשמתו, הלוואי ואראה אותו מת, איפה היית? איפה היית כל הלילה? יומיים וחודשיים אחרי החתונה משאיר אותי לחכות בבית כמו כלבה... אז הוא מכה אותי! וא, וא, וא!..."

אותו לילה ראשון ליבבות נאספה רבקה לביתם של היצחקים וישנה שם את שנת-הדמעות שלה. היא אמרה, שלא תשוב אליו לעולם. שירחמו עליה ושיקראו להוריה. שהיא כולה מכה וחבורה (ובאמת, גם היתה), ואם יש רחמים בלב האנשים, יצילוה מידיו של הרוצח הזה.

עד שהלכו השכנים להבהיל את ההורים, ועד שההורים באו, רחצה רבקה את פניה, צבעה שפתיה שנושקו תחילה יפה-יפה על ידי הבעל הסורר, שהתפכח בינתיים משכרונו. ההורים שתו קפה וטעמו מן הבקלאווה והשכנים החליטו שהם חלמו...

כשרבקה "שוררה" בפעם השניה, ושוב באישון-לילה, נתנו לה השכנים כוס מים. אחרי שלוש שעות של יבבות בכל זאת נפתחה דלת רחומה ורבקה ישנה אצל השכנים בקומה השניה. כשרבקה "שוררה" בפעם השלישית, היתה כרסה עגלגלה מאוד. ואם גם החליטו השכנים פה-אחד לא להתערב בענייני הזוג, שאחת לשבוע היה מפגין את כלי-הבית והופכם לקליעים ונפצים, ובבוקר זורח כשמש-אביב אחר הגשם, הרי לא יכלו להפקיר אשה הרה לחסדי חדר-מדרגות קר.

תוך מחצית השנה מאז חנוכת הבית, הספיקה רבקה לישון אצל כל השכנים.

כן – היתה אומרת – כן, היא יודעת. אסור לה לחיות עם הפושע הזה. אבל מה תעשה והיא הרה ועוד מעט תהיה אם?! רק ייוולד הילד, היא תעזוב אותו ודי. היא אינה צריכה אותו. הלוואי וייעלם מן האדמה עוד הערב. היא לא תחפש אחריו. לא היא!

ואז החל הבעל להיעדר. יום עבר ויומיים והוא לא בא. ורבקה – לא כלום. ביום השלישי יצאה לחפשו. ביום הרביעי היתה מתעלפת. ומשנולד הילד השני והשלישי, היה הבעל מופיע בבית פחות ופחות, ורבקה מתרוצצת בבתי-הקפה השונים, בבתי הקוביה וגם באותם בתים מזוהמים... מחפשת את בעלה. פניה צמקו, עיניה גדלו, עורה כמו השחיר ובלילות היו שומעים בכי מיואש. עד שנתבשרו השכנים יום אחד, בפתחם עתון-בוקר, שהבעל נתפס ויושב מאחורי בריח.

באותה פעם ראשונה דנו אותו לשלושה חודשי מאסר על שוטטות. ריחמו השכנים על רבקה וחיפשו במה יקלו ובמה יעודדו אותה באסונה. וכה כבד היה הצער, עד כי פחדו לדפוק על דלתה ולומר לה דברי-ניחומים.

בשעות בין-הערביים נפתחה סוף-סוף הדלת והאשה האומללה עמדה בפתחו. ומה נדהמו השכנים למראה. רבקה זהרה. עיניה שקטו. פניה צובעו בקפידה ובפזרנות ועם זר-פרחים ועוגות היא צעדה מקושטת ומאושרת. היא הולכת לבקר אצל בעלה האסיר. שם, בבית הסוהר, היא בטוחה. שם לא יוכל להתרוצץ מבית מרזח לבית מרזח, מזרועותיה של נקבה אחת לרעותה, שם הוא לא בוגד בה.

ומאז – אם רוצים השכנים לדעת אם כדאי לנעול היטב את הדלתות מפחד השכן הטוב, אם רוצים הם לדעת אם מאחורי בריח הוא או בחופשי, אין צורך לשאול. צריך רק להביט בפניה, צריך רק לפתוח את החלון בבקרים ולשמוע את קולה המסתלסל, צריך רק לעצור לרקע קט את אחד הילדים ולהביט: אם רחוץ הוא וחייכני – אבא יושב בבית הסוהר. אם מוזנח ומלוכלך, אבא חופשי, ואמא משוטטת בחוצות – ומחפשת אחריו.

 
לייבסיטי - בניית אתרים