נאום האזרח הקטן

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1966 >> נאום האזרח הקטן

 

25.2.66

נאום האזרח הקטן

אני כותבת שורות אלה מיד לאחר "השידור לאומה" (יום שני בלילה).

והסליחה עמכם אם יֵראו הדברים מיושנים במקצת. מיושנים? אחר ככלות הכול המדובר בנושא-הנושאים שאצלנו – אינו מתיישן לעולם...!

ובוודאי יבוא עוד נאום ואחריו עוד אחד. הלוואי.

כי על זה האחרון, או ליתר דיוק, זה הנאום הלאומי הראשון, אותו נשא כבוד ראש הממשלה בחגיגיות רבה, וברי"שים מתגלגלים ומסתלסלים, תבוא עליו הברכה.

עד כה דיברו אלינו בשפתם הערטילאית של מקובלי-הכלכלה: מאזן-תשלומים, תמורות מהותיות, ספיגת עודפים, מדדים ואינפלציות ודיפלציות וכל מיני פלאצ'יות... בהם מלעיטים את הציבור כפיצוי לכל הקזת הדמים. והנה חלק ראש הממשלה כבוד נדיר לפשוטי-עם. סוף סוף. כדבר אב לבנו, בעל לאשתו, אח לאחיו. הוא הסביר שהצעדים שנקטה בהם הממשלה, כדי לשמור על ערך כספנו באו, עדי שנעמוד על רגלינו, ולא סמוכים על שולחן זרים. כי עלינו – על כולנו להדק, לזמן-מה, את החגורה כדי שמשק הבית הקטן, הלא הוא המשפחה, יושיט יד למשק הבית הגדול – הוא המדינה.

דבריו שיצאו מן הלב, נכנסו אל הלב. לוי אשכול ידוע כאדם צנוע ומסתפק במועט – שכל פאר והדר ו"פומפה" הם זרים לרוחו. הוא חינך את בנותיו ברוח זו – וניהל בית כזה, במשך מרבית שנות חייו – כן ירבו.

ומכיוון שאני מאמינה באמונה שלמה בכנותו, ברצונו הטוב ובכוונותיו הטהורות – ומכיוון שהוא פנה אלינו כשווה אל שווים – אני מרשה לעצמי לפנות אליו כשווה אל שווה.

*

אדוני ראש האומה, המשך בדרך זו של התעלות מעל לאינטרסים של יחידים, קבוצות וגושים. ואין ספק – שאם תדביק את כל שכבות העם בהתלהבות לוויתור, לצמצום צרכים, לחיסכון והגברת כוח הייצור - תשגשג המדינה ונשגשג גם אנו. אבל תחילה יש לבדוק יפה יפה ולהבחין ביו רמת חיים תרבותית, שכולנו רוצים בה, לרמת חיים של הוללות ובזבזנות. וכן יש לקבוע מודד אחד לגביהם. שלא יידמה לאיש, ובייחוד לאישים היושבים אתך בעצה אחת, שמכונית צמודה מטעם הממשלה, על חשבון הציבור – היא חיונית וזולה, ובה בשעה מכונית הנרכשת על ידי האזרח, בכספו, ועל חשבונו שלו היא בזבזנות נפשעת, החייבת בעונש. שלא יחשבו, חלילה, שטלפון הוא מותרות, כי בעצם הריהו "אמצעי תחבורה", אולי הזול ביותר בעולם: הוא חוסך כבישים, מכוניות, כוח אדם, נעליים וגם... שנות חיים; ונוסף לזה אין לך עסק מצוין ומכניס למדינה יותר מהטלפון. ואם אמנם כך הדבר – למה אתם מנצלים את עובדת היותו ענף מונופוליסטי בידי הממשלה ומפקיעים את מחיר התקנתו ותעריפי השימוש בו?

התקשרתי עם מרבית השגרירויות הזרות. באף ארץ אחרת בעולם לא עולה התקנת טלפון 850 לירות. באף אחת מהן. המחיר נע בין 3 ל-30 דולר. סליחה, גם בפרס זה עולה כ-800 לירות – אבל מלבד העובדה שאיננו פרס, אפילו שם אין אלה נחשבים כדמי התקנה, אלא כרכישה שניתן להעביר הבעלות עליה, או להחזירה ולקבל את מחיר הטלפון בחזרה. בפרס!

שלא יתנפלו על אנשים שנתנו אמון מדינת ישראל, והשקיעו את כל חסכונותיהם בחלקת-נחלה. וכי מה פשעו המה, אם האמינו בה וראו בה, באדמת ישראל, את היקר מכל יקר? מרבית האנשים אשר שמו יהבם בהשקעה זו לא חשבו על "סאחר מאכער" – אבל אפילו אלה שקיוו להפיק מכך תועלת כספית – האם רע הוא לקוות להפיק תועלת כספית? ואם אמנם פסול הדבר מדוע כל מסע הפרסומת הזה לקניית איגרות חוב צמודות למדד, צמודים לדולר, צמודים לשד-יודע-לְמה. ולא השד לבדו – גם הממשלה, יודעת ופועלת ומדרבנת את הפרסומת להשקעות נושאות רווחים. ובכן מה רע בכך שאדם רוצה להרוויח ונותן אמונו באדמת ישראל?!

תאמרו: האדמה קדושה – נכון. תאמרו – בקדוש אסור לספסר. נכון. אך, הרי המדינה עצמה מתחלקת ברווחים מספסרות זו בכל אותם מסי-שבח והשבחה וארנונה וכל מיני ...'נונות.

ובכן, אדוני ראש האומה, צווה על שר האוצר ועל צבא הכלכלנים הצעירים שלו שישפילו עיניהם לאדמה, ולא יהפכו את האנשים שרכשו לעצמם חלקות אדמה ונחלות בישראל – לנידונים לעבודת פרך, אם יש ברצונם להתקיים על החלקות המסכנות הללו ולא להיטמן – בתוכן... כן, בדיוק כך. אסביר: אלה המקנאים ב"בעלי האחוזות", חייבים לדעת שמגרש פרטי בתחום השיפוט של רשות עירונית – אוכל את עצמו (על ידי המסים) תוך ארבע-חמש שנים. וזה עוד לא הכול. אתה קם בבוקר, שמח וטוב לב. והנה – מן השמים הכחולים-תמיד יורד מטר הצווים. פה מתירים בנייה, שם מפסיקים, כאן נכנסת הממשלה בתחרות עם קבלנים פרטיים – וזוכה. ולבסוף, גם בונה והשיכונים שלה אינם זולים! ולא אחת, הם יקרים יותר, בסופו של חשבון. והממשלה, היא אינה משלמת מסים על הבנייה הממשלתית, והיא אינה זקוקה למלווים והמשתכנים עומדים אצלה ב"תור". ובכל זאת – חידה: שיכונים ממשלתיים רבים עומדים ריקים, מצפים למשתכנים...

על כן, אדוני ראש הממשלה, אם בכנות שאלת את הציבור, ואף ענית במקומו – שבצמצום השרותים – הציבור לא ירצה; ושבצמצום החינוך גם כן לא ירצה. כל זה אמת ויציב! אך, שאותו ציבור לא ירצה בהפסקת בניית השיכונים ופתרון למשכנות עוני – את ה"לוקש" הזה לנו – אל תמכור! מצידנו אתה יכול בשקט גמור, לצמצם את תקציב משרד השיכון. כבר עומדים די והותר בניינים ריקים כדי לשכן בהם את כל שוכני העוני והעולים החדשים שבוששים לבוא.

*

אמרת, שבדמוקרטיה צריך להסביר לציבור, מכאן שלציבור מותר להתווכח. זהו המס שאתה משלם. סליחה.

אלה היו רק דוגמאות מתוך קולקציה שלמה. ועתה, הגענו לעיקר העיקרים: אתה יודע את ערך הדוגמה האישית. אין נאה דורש, אלא אם כן נאה מקיים. לבד מתוקף תפקידך הרם, לך כוח השפעה אישי ומוסרי כאחד.

אדרבא, תשפיע על שרי ממשלתך, על חברי הכנסת, על הפקידות הממשלתית וההסתדרותית הבכירה – שיתחילו הם להדק את החגורה. שיהדקו הם עוד יותר מ"עמך-ישראל" – כי המשמש מופת חייב בקיצוניות.

דמי הרישיון למכונית גדולה יקרים! שיחליפו כולם את מכוניותיהם במכוניות ישראליות קטנות (ואל תשכח שגם הבנזין יקר). הן פחות נוחות? הן פחות בטוחות בדרכים? נכון. אבל יצרתם תנאים אלה לגבי כל עם ישראל. וחייו של כל אדם בישראל שווים לפני אדם ואלוה – נכון?

דירות גדולות דורשות ציוד, מסים גבוהים, דמי אחזקה רבים – יֵלכו נבחרי העם לדירות קטנות. דירות שרד. בסדר. אבל למה שלא תהיינה קטנות ובתוך שיכוני הבנייה הממשלתית.

אין שום חובה להתלבש דווקא בבתי-אופנה גדולים. לא השליחים ולא המנהיגים – ולא נשותיהם. אפשר להפגין טעם טוב גם בלי תווית מפָּריז. מספיק לראות אופנה זו בעיתון. יֵצא צו כי על שליח ישראל להתלבש בבגדים מתוצרת הארץ, וגם אלה אינם חייבים לבוא דווקא מבתי האופנה שבאופנה. אין שום קשר בין תרבות וציונות, לבין בגד שנתפר אצל "לולה" זו או אחרת.

לא מוכרחים לערוך ישיבות במלונות פאר דווקא ובמסעדות מפוארות, אפילו נותנות הן "הנחה" ניכרת לממשלה. טעם טוב, טקט, חשובים הם עד מאוד. אם פונים לאומה באזהרות סכנה, לא יפה להכריז עליהן מתוך מרכבה-של-זהב...

כן, אנחנו רוצים בז'סטות:

וכיוון שהעם מושפע מאופנה – עשו אתם את הצניעות לאופנה. יתחילו בה המנהיגים, נשיהם ומשפחותיהם.

ויעשו כן גם המוסדות, העיריות, הרשויות המקומיות, קופות החולים ובריאים.

הרי זה לעג לרש. לבוא אל הרש ולבקש ממנו כי יוותר על האלמנטרי וכי יתן את מנחתו לבית האומה הנאבקת על קיומה. ובית זה הוא ארמון מפואר, מצופה שיש – כמו משרדי מס ההכנסה, למשל. בניין התפארת של בנק הפועלים – או איזה ארמון שייבנה, אם טרם נבנה – למשרד הסעד, למשל. תארו לעצמכם אזרח, רדוף מסים, שמבין למצוקת העיר תל אביב, ועולה ברגל לעירייה לתת למעלה מיכולתו ונכנס לבניין אותה עירייה...

*

נכון, שבניין בונים גם לעתיד. שארץ בונים ורוצים שתהיה יפה. אך אל יאשימו את האזרח בבזבזנות, ואל יתבעו ממנו את הפרעון – בשעה שהאזרח צעד בקצב המנגינה, אותה הלחינו וניגנו השלטונות כאותה סימפוניה-בלתי-גמורה!

הבה נעשה עסק. הרפו אתם מהאזרח, תנו לו "אמנסטיה" – תפסיקו הרדיפות ותנו לנו לנשום. ואנחנו ניתן לכם "אמנסטיה", נפסיק גם אנחנו את "הרדיפות" וניתן לכולנו "שאנסה"...!

מסכימים?

 
לייבסיטי - בניית אתרים