נושא המים מחבצלת

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1969 >> נושא המים מחבצלת

 

15.8.69

נושא המים מחבצלת

אמנם לא אסל ודליים, אך יש סוסה ושמה "קלאצ'ה" ועגלה קטנה עשויה מארגזים ישנים. לבד מזאת הרי הוא מוביל המים המסורתי מן העיירה, המופיע בריקועי מרזר, בציוריו של שאגאל. אצלנו מופיע הוא בשעות הבוקר, וממשיך כך במשך היום כולו. מביא סיפורים לקייטני בית ינאי, לקייטנים האחרים שלאורך החוף שבין נתניה לחדרה.

"אפשר לקבל עוד ארבעה סיפונים."

"אוי ווי, חבל. מכרתי כבר את הכול."

"כמה אתה מוכר ביום?"

"ברוך השם."

"כמה זה ברוך השם?"

הוא מעיף בי מבט מלוכסן, צדדי. לא, הוא קובע בינו לבינו, אין חשש. איני מתכוונת לעשות לך קונקורנציה. עונה: "אני יודע? בימים טובים איזה מאה וחמישים בקבוקים."

"מאה וחמישים. זה כבר עסק!"

"נכון, נכון מאוד."

"כמה אתה מרוויח על סיפון?"

שוב אותו מבט הססני. לגלות – לא לגלות? למה היא חוקרת אותי... אבל הלקוח צודק תמיד. לקוח ענק! קונה איזה שישה סיפונים לשבוע. עשרים וחמישה גרוש כפול שישה – לירה וחצי לשבוע – "אני יודע, איזה, ככה..."

"שניים וחצי גרוש לסיפון?"

"בערך," הוא אומר בנחת. וה"בערך" הזה אומר, הרבה יותר. "אהיה ישר איתך, כפליים. עושה איזה חמישה גרוש."

"באמת?"

"בחיי."

"יוצא מן הכלל."

"כן, בקיץ, יוצא מן הכלל. עושה איזה מאה וחמישים כפול חמישה, זאת אומרת, איזה שבע וחצי לירות. בימים שלפני שבת – כמו שאת רואה אותי, אז אני והקלאצ'ה הזו מובילים 300 בקבוקים, וזה חמש-עשרה לירות..."

 

*

 

כשמדברים על מאה וחמישים שילינגים, ואחר כך על שלוש מאות – זה נראה משהו עצום. אבל כשמכפילים, ורואים את היהודי הזה, על הדרת פניו, על רגליו העומדות על המפתן בנימוס כזה כדי לא ללכלך, על שישים וכמה שנות החיים המתקפלות בין קמטי פניו – נעשה, ככה, לא נעים.

"תשתה כוס תה, רבי יהודי?"

"לא אוהב תה. חם מדי. תודה רבה. גברת, את לא צריכה להצטער. חמש-עשרה לירות, הלוואי היה לי כל השנה ככה. אם יש ילדים? יש ברוך השם. אחד בטכני אוויר, ובת בתיכון."

"הכול מן הסיפונים האלה?"

"כן, כן. יש ברוך השם שיכון, ושילמתי עליו כבר את הכול. והתיכון לא עולה בשבילי. תלמידים טובים, ויודעים מה עושה האבא. עושה סיפונים. לא עסק גדול. אז הבית ספר בחינם. לא עולה לי כסף. ויש פריז'ידר. כן, גם רדיו. טלוויזיה – לא, אין טלוויזיה. זה קצת קשה מבקבוקים. בטח, יש עוד כל מיני רהיטים, זה עוד מפולוניה. היה לי דברים הרבה הרבה, שהבאתי מפולוניה. ואני למכור. לאט לאט בשביל לאכול. רציתי ללכת להיות פקיד. אבל לא הלך. זאת אומרת – יודע איזה שבע שפות: פולוני, רוסי, הונגרי, צ'כי, גרמני, אוקראיני, ואולי יודע תשע שפות – גם יידיש, וגם קצת עברית. יכול לדבר, נכון? יכול להתפלל עוד יותר טוב."

"ומשבע וחצי לירות ליום, כמה אוכלת הסוסה."

כל השיחה הזו לא התנהלה כל כך חלק וכל כך בקלות כמו שהיא רשומה בזה. קדמו הרבה גמגומים והרבה אי-רצון לשוחח והרבה שמירת סוד מקצועי. אבל הוא ראה כמה אני מֵצרה שאינו מרוויח יותר – וסגוֹר לבו נפתח. "הסוסה לא עולה הרבה כסף, ברוך השם." הוא מוביל סיפונים למסעדות, לבתי מלון, ושם נשאר להם הרבה לחם. ארבעה, חמישה קילו לחם ליום מקבלת הסוסה שלו. "היא אוהבת לחם. מאוד. נותן לסוסה שעורה. קונה כמה שצריך."

"ואיך כתוב: ישמח משה במתנת חלקו..." סיים בחצי שיר. והלך לחלק בבתים הקטנים של הקייטנים, את הסיפונים שלו. לפתע חזר ועמד בדלת.

"מדאם" – אמר – "את לא צריכה לכאוב הלב עלי. אלוהים מרחם ומרחם הרבה. אני לא רק סבלות על הסיפונים. זה עסק שלי. אני עושה סיפונים לבד. מה צריך סיפון? מים. כמה עולה מים בשביל סיפון? קוב מטר מים עולה שניים וחצי גרוש. יש בשביל הרבה סיפונים מקוב. תאמיני לי. מה שעולה הרבה זה הגז. איזה שלושה גרוש בשביל סיפון. והסיפונים צריך לקנות. והבלון נשברים, הארגז – נשברים. וגם הגז צריך להביא, צריך לרחוץ הסיפונים, לתקן. אז ככה בסוף הקיץ יש קצת כסף. כדאי, כדאי. רוטשילד אי-אפשר להיות, אבל למות מרעב גם כן אי-אפשר. ס'איז דא, ברויט, דאצו קארטאפל, איז דאנקז'ע גאט דערפאר" – שר את שירו של מוביל המים מן העיירה.

"והבן אדם עצמאי" – נזכר – "לא טוב להיות עצמאי כי יש מסים של העירייה, של הממשלה – ואין אפילו יום אחד של חופש. אפילו יום אחד הוא אינו יכול לקחת בשביל להיות חולה. רק בחורף. חולה כמה שרוצה. אז הוא כבר חולה בשביל כל הזמן, קמים בחמש בבוקר ומתחילים לעבוד 'במפעל'. באחת-עשרה שוכבים לישון."

"אחרי הסינימה?"

"סינימה? פעם בשנה, אולי, אני הולך לסינימה. אבל למה צריך סינימה. פה בישראל הכול סינימה. פעם יש יום עצמאות, ופעם יש פורים, יש ראש השנה וחגים אחרים שהולכים לבית הכנסת. ויש שמחת תורה. מה, חסר חגים בישראל שצריך לבזבז כסף בסינימה? כשיש כסף אז יש זמן, וכשיש זמן יש בטלה, וכשיש בטלה יש שִעמום, ואז הולכים לסינימה. כן – הוא יודע ועוד איך יודע... הוא שוכב באחת-עשרה, שתים-עשרה, כי אז הוא גומר את העבודה. מעמיס את העגלה, ולמחרת היום צריך רק לרתום את הסוסה. אבל, בכל זאת הוא אדון לעצמו ויש לו מפעל משלו. זה משהו. זה מעמד!"

"ולמה לא תיקח פועל שיעזור לך"

"פועל – אז מה יישאר בשבילי ובשביל האישה שלי ובשביל הילדים שלי? איפה יש פועל בשביל שבע וחצי לירות? מי משוגע מלבד בעל הבית?"

*

"אתה ודאי לא משלם מס הכנסה. מתחשבים, מה?"

"הם מתחשבים! ריבונו של עולם, איפה? אבל עכשיו, חה, חה, עד שיראו כסף אצלו..." לא מפני שהוא לא רוצה אבל יש, כמו שקוראים לזה, לאט לאט כמו באיטליה. עד שיגיע תורו, כמה מים יזרמו בסיפונים שלו... אבל הוא אוהב לשלם מס הכנסה. יש איזו גאווה. לא קאליקֶה הוא. ומה שמגיע מגיע, אפילו שהוא לא סובל אותם שם במס הכנסה. בייחוד לא סובל את הפקיד שהוא שייך לו. "קוראים לפקיד הזה פשל"ג."

הסתכלתי על איש שיחי, על הקלאצ'ה העלובה שלו, על העגלה הקטנטונת ופרצתי בצחוק. גם הוא צחק ולא ידע למה. אתם יודעים מה זה פשל"ג? זה פקיד שומה למפעלים גדולים...

 
לייבסיטי - בניית אתרים