נזירה יקירת ירושלים

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1972 >> נזירה יקירת ירושלים

 

29.12.72

נזירה יקירת ירושלים

קרוב לתום מלחמת ששת הימים, נסעו שתי נזירות בגלימות שחורות, מירושלים לנצרת ושמחו שהדרך נתקצרה ושוב אין צורך לנסוע סביב סביב ואפשר להגיע לשם דרך בקעת-הירדן. בכביש המוביל מג'נין לעפולה, במקום שם היתה גדר הגבול הישן, עצר אותן חייל.

"אין מעבר כאן," אמר יותר בידיו מאשר בפיו, כי ידע רק עברית. "אבל בג'נין ישנו חץ שזהו הכיוון לעפולה," אמרה הקשישה בין הנזירות בעברית שוטפת.

"מצטער, זוהי דרך לרכב ביטחוני בלבד. אתן צריכות להסתובב ולנסוע דרך ישראל."

מחוץ לעולם הרגיל - ובתוכו

"מצטערת," השיבה הנזירה. "לא היה כתוב 'רכב ביטחוני בלבד', אתה צריך לכבד את השלט ולהרשות לנו להמשיך בדרכנו."

וכך עומדים ומתווכחים. מזה חייל צעיר מהסס ומזה נזירה קשישה דוברת עברית, העומדת על זכויות האזרח שלה.

חשב החייל מה לעשות ולא ידע.

"מניין אתן?" שאל.

"מירושלים."

"מאיזו ירושלים?" המשיך לשאול. לברר אם נזירה "שלנו" היא או מירדן.

"מה זאת אומרת מאיזו ירושלים? מירושלים של זהב, אדוני."

הנזירה מירושלים של זהב, האֵם קליר ברנס מן המנזר של סן וינצנט שבעין כרם, תהיה האישה הלא-יהודיה הראשונה שתזכה בעיטור "יקירי ירושלים", לשמחת בני ירושלים.

רבים מכירים ומוקירים את הנזירה גבוהת הקומה וטובת החיוך והלב. היא היא אומרת בעצמה: "אנחנו כאילו יצאנו מן העולם הרגיל" – נהירים לה דרכי עולם. היא מביטה בחיים בעינים פקוחות, מפוכחות ומבינות ולהבין פירושו – לסלוח. ולסלוח פירושו – לאהוב, לנחם ואף לעזור.

מנהל המכס ואם המנזר

"אנחנו נזירות אבל לא מתנזרות מלדעת את הבעיות של יום יום. אני קוראה עיתונים, ספרים (גם בעברית קלה), יש לנו טלוויזיה. אמנם מספיקות לראות אך מעט – כי אין פנאי, אבל יודעות מה נעשה – אחרת איך נוכל להבין בעיות של אנשים ואיך נוכל לעזור כשיפנו אלינו. ויש לי הרבה ידידים בירושלים, והם עוזרים לנו הרבה. ואחד הידידים הגדולים הוא מר פלד..."

*

כאן אני עוברת על לאו מפורש של מנהל המכס, מר פלד, הידוע בציבור כאיש קשה מאוד, ושסיפורי זה עלול לקלקל את התדמית הזו, שעליה שקד. אבל הסיפור כל כך יפה וכל כך אופייני למדינתנו, עד שמצפוני העיתונאי אינו מרשה לי לגנוז אותו לעצמי. בלי רשותך, אפוא, מר פלד...

*

"איך הכרתי את הנזירה ברנס? הגיעה ידיעה שאחד המנזרים מקבל סחורות פטורות ממכס ומוכר אותן בשוק. הברחה? אנשי מחלקת החקירות התחקו וגילו שהמדובר בקופסאות של שימורי בשר. הכמות לא היתה גדולה. ולא הצדיקה הליכים משפטיים. החרימו את הסחורה ואף הטילו קנס, הנזירה המעורבת בעניין טענה שהיא מכרה את השימורים כדי לקנות בשר טרי, ליתר דיוק, שהיא החליפה בשר משומר בבשר טרי. היא התנגדה לשלם קנס כלשהו כיוון שלא עברה שום עבירה ואינה מוכנה להסכים לעיקרון הזה. היא רוצה לראות את המנהל.

"לא היה לי פנאי. מבעד לדלת ראיתי דמות נשואת-פנים לבושה בגלימה שחורה של נזירות, מתווכחת בחום, בעברית כמעט צברית. ניסיתי להסביר לה שהחלפת מוצר שהגיע עם פטור כמוה כמכירה, כמוה כהברחה – אבל נימוקים חוקיים כתובים על נייר איכשהו לא תפשו מול נימוקים שבצדק שאין לו גבולות."

"אנחנו לא טיפוסים שעוסקים בשוק שחור" – אמרה הנזירה. "אני מבקשת שתבוא לראות מה אנחנו עושים, פה מעבר לכביש, מרחק מאתיים מטר ממך."

הלך עם הנזירה הקשישה את מאתיים המטרים ומאז הולך עמה לאורך כל הדרך. ועד עובדי המכס אימץ את מפעלו של מנזר סן-וינצנט. תחילה את המעון שמעבר לכביש, אחר כך את המוסד לילדים מפגרים ובעלי המום אשר בעין כרם. בשעות הפנאי שלהם עובדים שם אנשי המכס, שוטרים, מפקחים, פקידים, מנהלים – בטיפול, בהדרכה, וגם בתרומת כסף.

סיפור זה שמעתי גם מפיה של הנזירה: "אדון פלד יש לו לב זהב. אני לא יודעת איך הייתי יכולה לקים את המוסד הזה לולא עזר לנו. הילדים שלנו, שנשארים תינוקות עד לזיקנה, צריכים הרבה סדינים, מגבות, בגדים, כלים, הוא מוצא מציאות, תורמים. עכשיו מכניסים חימום לחדרים. לא היו מים חמים ולא היה חימום וקר בירושלים – והפועלים דרשו תוספת ואז בא פלד ודיבר איתם. ועשה כמו מעשה כישוף. באותו כסף עובדים יותר שעות ויותר טוב ויותר שמחים לעבוד.

*

"אבל אולי לא כדאי לכתוב את כל זה – הוסיפה הנזירה. הוא צריך לגבות כספים. אף אחד לא אוהב לשלם מכס. ואם ידעו איזה לב יש לאיש הזה - - זה יקלקל בגביית המס... ואני יודעת שמדינת ישראל יש לה הרבה מאוד הוצאות. הרבה מאוד..."

*

שבת בעין כרם, היא יפה וצחורה, כעולה מן הרחצה. מן המרפסת הרחבה שכולה צמחים ומטפסים ניבט עולם שכולו טוב. שקט שורר סביב. אי-פה ואי-שם רואים ראשי אנשים בינות לשבילים ולעצים, אי-פה אי-שם רואים מכונית עוברת, אבל קולות כמעט אין שומעים בבית שעל הגבעה. פעמוני כנסיות מצטלצלים, וקצת זר לשמוע אותם בהרי ירושלים. ומוזר – הם כמו מוסיפים לקדושת השבת.

בחצר משחקים ילדים אחדים שפניהם מעוותות ותנועותיהם מעוותות. משחקים בשקט. את האחרים, את המרותקים למיטותיהם אין שומעים. נשים בסינרים לבנים רוכנות על הילדים, חולפות כמו צללית לבנה בלא הד. רק מלמול של חיבה פה ושם.

דלת נפתחת ונסגרת ונזירה חרישית מופיעה עם קפה ועוגות מאפה-בית, אחת של שוקולד אחת של אגוזים, מגישה בנועם ונעלמת באותו שקט ואני מסתכלת באישה היפה במיטב שנויה, ושוכחת שלמעשה אני יושבת מול ישישה בת שבעים ואחת מכעכעת בגרוני ושואלת:

"מה-מֶר, את נכנסת למסדר שלכם לפני חמישים ואחת שנים. איך זה לוותר על נישואין, ילדים, משפחה, איך זה לוותר על אהבה?"

הנזירה הביטה אלי זמן רב בלא להשיב. 

"בלי אהבה?"... חזרה אחרי.

"השאלה היא, מה זה אהבה. אהבת אישה היא נתינה. לתת, לתת הוא העושר עצמו. מה שנותנים יותר יש יותר לתת. מתמלא הלב יותר. ההבדל בינינו הנזירות לבין בחורות שמתחתנות עם גברים, הוא כזה: שעה שבחורה מתחתנת היא בטוחה שיהיה לה אושר מאה אחוז. אז בהתחלה יש פואזיה, אחר כך פרוזה. יש בעיות – ויש הרבה אכזבות – נכון?

"אנחנו לא נכנסות למנזר כדי להיות מאושרות. אנחנו נכנסות כדי לתת אושר לאחרים.

"הביאו פתק מד"ר קולבי"

"תראי," קרצה הנזירה בשובבות. "אנחנו צריכות לחדש את הקשר למסדר, כל שנה מחדש. ואני לא מכירה אף נזירה אחת שעזבה אותנו. אילו בנישואין צריך היה להתחתן כל שנה מחדש, כלומר – לוא הקשר של הנישואין היה נגמר כל שנה, או-לה-לה – כמה לא היו מחדשים אותם. נכון?"

שאלתיה האם היו מקרים שבחורות יהודיות נכנסו למנזר?

"אנחנו לא עוסקות בציד נשמות. בכל עשרים השנים שלי בארץ הקודש לא ראיתי אף מקרה אחד של החלפת דת. אדם נולד עם עורו ועם דתו. ובמשרד הדתות יודעים ויש בינינו יחסים יפים. לפעמים – היה בא אלי אב ממורמר שנלאה ממלחמת הקיום, יהודי או מוסלמי, היה בא ואומר: 'אני רוצה להתנצר, ומחר אביא את האישה שלי ואת כל המשפחה שלי...' הייתי אומר לו – טי'ב טי'ב – אבל קודם לך למשרד הדתות ותביא לי פתק מדוקטור קולבי. – אף אחד לא חזר."

*

"בשביל כל נוצרי זה משהו גדול מאוד לחיות בארץ הקודש; ללכת בשבילים בהם הלך ישו. אבל מה זו ארץ? אדמה, אבנים. אבל העיקר זה אנשים ולא אבנים. לולא מצאתי יכולת לתת בישראל, אילו כל האנשים בארץ היו עשירים, ומאושרים שאינם זקוקים לעזרה, בעוד שבקונגו מצוים אנשים הזקוקים לאהבתי ולטיפולי, הייתי הולכת לקונגו. העיקר הוא לא המקום, אלא מה אני, האדם, יכולה לעשות באותו מקום. למה אני מאושרת בישראל? משום שאני מצאתי את מי שצריך אותי פה. משום שאני מועילה כאן."

"היהודים ידעו רדיפות דתיות לרוב, האם זה לא קשה לפעול כנזירה קתולית בתוך מדינת היהודים?"

"אף פעם לא הרגשתי באפלייה. אף פעם אחת. אנחנו חופשיות בתפילות, חופשיות לנהל סדר חיים משלנו, שרויים בהבנה מלאה בכל העניינים עם משרד הדתות, גם הרחוב, השוק, הבנק, משרדים ממשלתיים, עירוניים, נוהגים בנו כבוד, אפילו לפנים משורת הדין.

"כשבאו ואמרו לי, אנחנו רוצים לתת לך עיטור יקיר ירושלים – אמרתי – מה פתאום. מה אני. אני אפס. אתם נותנים לי בעיניים עיוורות. אני הרגשתי שכמו רוצים לשים כתר על הראש שלי – וזה לא מגיע לי. אבל אמרתי טוב. כי אתם נותנים עיטור לאישה לא יהודיה. זה מראה על קשר מעבר לדת. קשר של אהבה בין בני אדם ואני רק נציגה. אבל אני לא עיוורת ביחס למדינת ישראל. אני עושה חשבון, עושה באלאנס. זה לקרדיט וזה לדביט. ויש הרבה קרדיט ויש הרבה דביט... אבל בבאלאנס – קרצה בעינה – אתם יוצאים לזכות גדולה."

סיפור על שתי נערות ערביות

"אספר לך סיפור קטן: במעון שלנו בעיר, שניהלתי שמונה-עשרה שנים, היו לנו שתי ילדות מוסלמיות. יום אחד בא אביהן וביקש בדמעות שנקבל אותן, כי אשתו מתה והאם החורגת מציקה להן מאוד. הסכמנו לקבל אותן אף כי היו גדולות. אחת בת 14 ואחת בת 16. והנה יום אחד בא איזה בחור שנראה כטיפוס אפל וביקש לראות את הבחורה הגדולה. היא בת דוד שלי – אמר. אמרנו לו שאי-אפשר. אמרנו לו שילך ויביא מכתב מהאב שמותר לו לראותה. אפילו שהוא בן-דוד. הבחור לא הלך אל האב והיה מציק, והיו לנו בעיות; בקיצור, בשנת 1966, בימי חג המולד, הוא הלך לביתו של אבי הנערות, רצח את האב, את אשתו, ירה כדור בבן הגדול וברח. זה היה בכפר קטן ליד בית שמש. אותו לילה ירד גשם, העקבות ניטשטשו ולא מצאו אותו. בשש בערב היה מקרה רצח. בשמונה באו מן המשטרה להזהיר אותנו שיש חשש כי הרוצח יתנכל לבנות. ביקשו שנעביר אותן לחדר שאליו אפשר להיכנס רק בדלת פנימית והעמידו שני שוטרים לשמור על הפתח. במשך חמישה חודשים ישבו אצלנו שני שוטרים ליד הדלת, שישה שוטרים כל יום, שמרו על שתי בחורות מוסלמיות. בחודש מאי, באו ואמרו שהבחורות כבר יכולות לצאת. שלא תפסו את הרוצח, אבל הוא מצוי במקום שמשטרת ישראל יודעת עליו. ביוני 1967 תפסו אותו בעזה. הסיפור לא הופיע בעיתון. אנחנו ידענו והמשטרה ידעה. ואני חשבתי לי: 

לו זה היה בצרפת, היו באים ואומרים, בבקשה, יש סכנה. ושימו לב. אם תראו את הרוצח מתקרב, או מישהו דומה – צלצלו לנו. אבל לא היו מעמידים שישה אנשים שהמשטרה משלמת להם, לשמור יום יום במשך חודשים ארוכים כדי להציל חייהן של שתי בחורות ערביות."

הזמנה לחתונה

"האם את נכנסת לבתי ידידים, מוזמנת לשמחות?"

"אין לי פנאי. יש כל כך הרבה עבודה. אבל לפעמים מוכרחים. למשל, הזמנה לחתונה. 18 שנים חייתי ברומא, ביניהן שנות מלחמת העולם ורדיפות הנאצים. בין כתלי המנזר שלנו מצאו מקלט גם יהודים. מעל לכנסייה תחת הכיפה הוחבאו 21 יהודים והם ישבו שם שמונה חודשים. היה שם פתח עגול ובלילה היו מורידים חבל ארוך ואנחנו היינו שולחים להם אוכל, משקה, בגדים נקיים. אחד מאלה שישבו תחת הכיפה הזאת חי עכשיו בארץ, והוא פרופסור באוניברסיטה.

"יום אחד בא אלי והזמין אותי לחתונתו. אני מבקש שתבואי להשתתף בחופה בבית הכנסת ובחגיגה שתערך לאחר מכן, השבתי לו: "אבל מה לנזירה בבית כנסת, ומה לנזירה בחגיגה? ואז אמר: 'אבל רק את נשארת לי מן המשפחה שלי.' הלכתי."

*

מכאן לכאן, נתגלגלה השיחה לעלייה מברית המועצות. הנזירה ביקשה לדעת יותר, מה מביא אותם, איך להסביר את ההתעוררות הזו לשוב לארץ האבות, של אנשים שנולדו בארץ קומוניסטית, דור שני ושלישי אחרי המהפכה. שאין ספק שגם כאן קורא להם היעוד. שאדם פתאום קם ויודע שהוא מוכרח לעשות, מוכרח ללכת. שמשהו מעבר לו תובע הגשמה של אידיאל. האם מאושרים הם. האם לא נשברים. היא קראה בעיתונים שיש טענות כי נותנים להם יותר מדי. אולי טוב לזכור שאין שמחה יותר גדולה משמחת הנתינה. אולי צריך לחשוב הרבה - איך לאפשר לבאים אלינו – להיות נותנים. עוזרים ולא רק נעזרים. 

אם נדע לעשות זאת, אם נדע להעניק להם את אושר הנתינה – ניתן להם את מתת האהבה. 

המתת הגדולה בחיי אדם ועולם.

"לוא היית עכשיו שוב נערה בת עשרים, האם היית שוב בוחרת בחיי נזירה?"

"אחרי כל מה שסיפרתי, את עוד שואלת?" 

צחקה הנזירה וביקשה במחילה מכבודי ללכת. 

"מון דיה," אמרה. "שלוש שעות בטלה מעבודה ויש עוד כל כך הרבה לעשות. שלוש שעות לדבר..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים