נכדו של ז'וקוב מצייר ביפו

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> נכדו של ז'וקוב מצייר ביפו

 

22.3.68

נכדו של ז'וקוב מצייר ביפו

זה יכול לקרות רק בישראל אומר האדם לעצמו ואינו טועה. נכנסים לגלריה קטנה ביפו העתיקה-חדישה, והרגליים מובילות מעצמן בכיוון תמונת אמן בחום ואדום, צרוף של תום וסופיסטיקציה. עיירה לאו דווקא יהודית, שאותיות עבריות מזמרות פורחות ממנה ופרצוף תועה של דוגמנית בת דור המחשב האלקטרוני בוהה מתוכה במבט מסומם. אי-מנוחה והשלמה. אמונה עמוקה והתפכחות. גישושים ואיזה ביטחון עצמי.

"מי הצייר?"

"יענקלה גינצבורג," משיבים לך בטון שנשמעת מתוכו כעין תוכחת "איך זה לא יודעים מיד?"

יש פולטים מיד "אהה!" נזכר ורב משמעות, אך חסר כל יסוד, שכן יעקב גינצבורג הוא פנים חדשות ורק מעטים מכירים את עבודותיו, תערוכת היחיד שלו, הראשונה, תיפתח רק בעוד שבוע. אך ישנם כאלה שאינם מתביישים וממשיכים לשאול: "ומיהו יענקלה גינצבורג?"

מן החדרון המשמש משרד סימפטי מופיעה דמות קטנה בפרוות כבש מהוהה (לבוש הבוהימה בהשפעת "השטחים") ושתי עיניים ממזריות מחייכות של זאב דיסקוטקים. להשלמת התפאורה האישית, מכנסיים נמוכי מותן וחגורה צרה, ראש ג'ינג'י פרוע ופנים חיוורות, חסרות שינה.

"יעקב גינצבורג, נכדם של אחי אחד-העם ומרשל ז'וקוב."

"מרשל מי?"

"מרשל ז'וקוב. כן, שר הצבאות בימי סטאלין שסולק לשנים רבות וזה לא כבר טוהר ואף עוטר באות גבורה."

"ואחד-העם?"

"כן, נכדו של אברהם גינצבורג, אחי אחד-העם, הסופר וההוגה של ציון כמרכז רוחני לעם היהודי, זה שביתו עמד בסמוך לגימנסיה הרצליה היפה, במקום שעכשיו בולע בו את האופק מגדל שלום..."

אחד-העם ומרשל ז'וקוב... איזה צרוף "לא נורמלי". אך לא רק מוצאו של הצייר הצעיר, כל סיפור חייו הוא "לא נורמלי".

יעקב אשר בראשונה נקרא שמו יורי נלד בעשרים ושלושה במרץ, לפני עשרים ושלוש שנים. "זה קורה רק פעם בחיים, שתאריך הלידה הוא כמניין השנים. נכון?", הוא אומר ומגלה כי אמו נולדה ב-23 במרץ, וכן גם שתי אחיותיו. והם עלו ארצה בשנת 1957 ב-23 במרץ, תערוכתו הראשונה ערוכה כבר על קירות "גלריה גרא" ביפו, והיום ב-23 במרץ נסתיימה תליית התמונה האחרונה, אף כתבה זו מופיעה בתאריך הגורלי.

נכדים של מלחמה

"האם אהבת את סבך ז'וקוב, האם שיחק איתך?"

"נכדים של מלחמה אין להם סבים וסבתות. את הורי אבי רצחו, גם סבתי מצד אמי נרצחה בידי הגרמנים, ואילו את סבי החי, המרשל, לא ראיתי אף פעם, ואיני יודע אם הוא ראה אותי או אף ידע על קיומי. כאיש צבא שעלה לגדולה עזב את ביתו בקאלינין, בית כפרי עני ורעוע, אך כה ציורי ופיוטי."

יורי הקטן ואמו לידיה, הירבו לנסוע לביקתת העץ המשפחתית. "אני חוזר לקאלינין שכבר אינה קיימת. הנה נהר קטן ששמו צ'מקה. היינו נרדמים לרחש מימיו. היינו יורדים לרחוץ בו עם בוקר, כי מים זורמים לא היו בבית. בחצר עמדה "פומפה" חורקת שהיתה מעלה מים בעמל רב. היו לי שם בני דוד, שקצים גבוהים ואדומי לחיים וחזקי זרועות, שהיו יורדים לדוג ולגנוב מן הגנים תפוחים ודובדבנים. יותר מן הפרי היו נהנים ממקלו של השומר. הם לפנים ואני נסרח אחריהם. בעברו השני של הנהר התגוררה דודה זקנה של אמי, איכרה ערירית שהיתה מגדלת פרות. היתה נותנת לנו חלב טרי וריחני, ישר מן הפרה, וטעמו עדיין שמור על שפתי, יחד עם הקצף. סימה קראו לה. אני מצייר את קאלינין, מרבה לצייר את זו שכבר איננה, אך מאוד ישנה בתוכי... ומאז נהייתי יהודי, אני הופך אותה, איכשהו, לעיירה יהודית..."

הדודה עסקה בשענות

"אמי נולדה בקאלינין, כמו שתי אחיותיה. גם היא איבדה את הקשר עם אביה בגיל צעיר מאוד. סבי וסבתי לא חיו ביחד, כפי שזה קורה אצל רבים מאנשי צבא הקבע, ובייחוד שם, ברוסיה, בתקופה ההיא. סבתי היתה איכרה פשוטה, ואף סבי היה כזה, בנעוריו. אלא שלאחר מכן גדל בתוך הצבא שבו חי את מרבית חייו. בתוך ארמונות מוסקבה לא התעניין במשפחה וביקתת העץ שבקאלינין נשכחה. טבעי. דודותי צריכות היו לעבוד קשה כדי להתקיים. אחת היתה אחות. שמה היה טוניה. השנייה, זינה, למדה שענות. נשים טובות ודודות נפלאות."

השם ז'וקוב לא הביא להם תועלת. נהפוך הוא. תמיד היה רודף אותם. תמיד היה צריך להשתדל לא להתבלט. אפילו כשכוכבו של סבא זהר.

כשיהודי ונוצריה נישאים, נידונים הם וילדיהם לרדיפה ולסבל, שם וכאן. ברוסיה סבל האב מהיותו יהודי, ועל כן אימץ לעצמו את השם ז'וקוב. משחזר עם משפחתו לפולין, חזר לשמו הקודם, היה יו"ר הקהילה היהודית בלודז', אירגן הגנה עצמית, ישב בבית הסוהר על ציונות ומאז נרדפו הוא, אשתו וילדיו על יהדותם. משעלו לישראל סבלו כ"גויים".

אבי יעקב, יצחק גינצבורג, נשא לאישה את לידיה ז'וקוב (שרה, לאחר גיורה) בבסיס צבאי באלמה אטה, עיר הבירה של תפוחי העץ. "נולדתי תחת עץ אגס, בחוץ, לא בבית חולים. נולדתי בבסיס צבאי. הורי הכירו שם זה את זו. אבי היה קצין, מפקד מחנה אספקה, ואמי אף היא היתה קצינה. כל ידידותיה אמרו: 'השתגעת, להתחתן עם יהודי?' היום הן מקנאות בה."

כאשר היה יעקב בן שנתיים, החליט האב לחזור לפולין, אך מפעם לפעם המשיכו לנסוע לבית האם, לחופשות ואף לתקופות ארוכות. שפת האם שלו היתה רוסית, כמובן, ואם כי המשיך בלימודיו בפולין, או ליתר דיוק למד בבית ספר רק בפולין, היה חינוכו רוסי. התמורות הפוליטיות הטביעו חותם עמוק בנשמתו ועד עתה הוא נזכר ברטט ביום שבו הודיעו על מותו של סטאלין יום אבל שחור, סרטים שחורים על הזרועות, פעמוני הכנסיות מצטלצלים עצובות וארוכות וכולם בוכים.

לא עברו ימים רבים והנה נכנס המנהל, אמר למורה לצאת מן הכיתה הוריד את תצלומו של הרוסי, מרשל רוקוסובסקי מן הקיר, (התמונה של סטאלין נעלמה כבר קודם לכן), זרק אותה על הרצפה ודרס אותה ברגליו, "מעך כמו שמועכים ג'וק, סליחה על הביטוי." אחריו עברו כל הילדים, ירקו ומעכו, מעכו וירקו. ויורי הקטן עמד בצד והסתכל.

יחד עם סטאלין, ירדה בבית הספר הפולני גם קרנו של גינצבורג-ז'וקוב הקטן. עד אז היו מפתחות הספרייה מופקדים בידיו. באותו יום גורלי נלקחו ממנו, בלי שום טקס, וניתנו לילד אחר, כשר מבחינת מוצאו. ומאותו יום התחיל המרדף הגדול.

"ילדים היו רודפים אחרי ברחובות וצועקים: 'ז'יד, ז'יד מלוכלך', היו זורקים בי בקבוקים, היו מרביצים ואני הייתי חוזר הביתה בבכי."

"תחזיר להם," זעק אבי, "אל תחזור להתאונן לפני, מבלי שיהא לך 'פנס' בעין. כשהייתי בן תשע התחלתי להרביץ בחזרה ולחזור עם 'פנסים'."

אבל "פנסים" אלה נתנו אור ירוק לאבי המשפחה, שיכנעו את האם שצריך לעזוב ולעלות לישראל.

אברהם ויצחק באחד

"איך ידעו שיורי הוא יהודי והלא לא היה יהודי?"

"חשבנו את עצמנו ליהודים. ואל אבא היו באים תמיד יהודים לדין תורה, היו מביאים מצות, היו מדברים בביתנו יידיש ובכלל יודעים. וכיצד ידעו בישראל שאנו 'גויים'?"

הנער יורי למד בבית ספר תחכמוני, בית ספר דתי. רכש את השפה עד מהרה, הקפיד על כל מצווה קטנה כגדולה, ובגיל שלוש-עשרה ערכו לו "בר מצווה משפחתית" והשתדלו להסתיר את האמת, כי אין זה פשוט למול נער מגודל. שנים אחדות הסתדר איכשהו עם סודו, ובלילות היה חולם חלומות סיוט כיצד מגלים חבריו את ה"אמת" הפיזית, ובכל זאת, לא הפיזית בלבד.

היום מודה יורי, שאת שמו הסבו ליעקב: "איכשהו, מאז נימולתי אני מרגיש יותר יהודי. אפילו בפרט קטן זה, שאביא כדוגמה: קודם, כאשר היו מספרים חברי בדיחות על הרשלי, לא הייתי צוחק. כולם היו מתפקעים מצחוק ואני לא רק לא הרשיתי לעצמי לצחוק על יהודי, אלא פשוט סבלתי לשמע הבדיחות. אחרי ה"ברית" הו-הו אני בין הראשונים לצחוק לבדיחות שנושאם יהודי. אני צוחק מעצמי. מותר לי.

"מותר לי גם למתוח ביקורת על הטקסים שלנו שאינם נראים לי, על בית הכנסת שלנו, שאין בו אותו הוד שמבקשים בבית תפילה. אני מתגעגע להוד ולפאר של בתי הכנסיות הנוצריים שהיו לוקחים אותי אליהן בילדותי. העוזרות שעבדו אצלנו היו לוקחות אותי. אמי לא נהגה ללכת לבתי כנסיות. אני רוצה שבתי הכנסת שלנו יהיו יותר יפים. אני רוצה לקשט אותם, ואני מפאר ומקשט אותם בציורים שלי. המוטיב היהודי חוזר בציורי, יותר ויותר."

"אני זוכר כיצד התגיירתי. הייתי כבר בן שבע-עשרה. הלכתי למשרד של הרבנות, מין משרד ברחוב אלנבי, מול קולנוע תמר. המקום נראה כמו בית דין. ישבו שם זקן נשוא פנים, ושני צעירים שטרם גדל להם זקן."

"אתה יורי גינצבורג?"

"אני."

"ואתה רוצה להתגייר?" בערך כך שאל.

"כן. אני רוצה."

"ולמה אתה רוצה לעשות זאת, בני?"

"כי אני רוצה לחזור לחיק אבותי."

"אני מציע לך לא לעשות זאת. הדת היהודית קשה, מחמירה בדין, מצווה מצוות, קשה להיות יהודי בין העמים..."

"פחד נפל עלי שלא ירצו לגיירני. שלא ירצו לקבלני לעם היהודי. אחיותי כבר גויירו, כן גויירה אמי, ורק אני אשאר זר? בן לאב יהודי ממשפחה מיוחסת ועמוקת שורשים נכרי? הרגשתי את עצמי כאברהם וכיצחק כאחד. אני מוכרח! קראתי בקול רם מדי. אני באתי למדינת ישראל כדי לחיות כיהודי!"

"הרגע, הרגע בני," אמר הרב הזקן.

"בחמש לירות תקנה בולים," אמר הצעיר. "שם תמלא טופס ותשלם שלוש לירות, ותחתום שם," אמר השני. "אחר כך בא הניתוח עצמו בבית חולים עלוב, ובחדר השני שכבו אחרי ניתוח פוליפים והפלות..."

יענקעלע של הדיסקוטקים

יעקב גינצבורג הצייר הוא גם יענקל'ה של הדיסקוטקים, שבלי רעש מטמטם של תופי ג'ז, עשן סיגריות סמיך ופטפוטי הבל, לא יוכל להירדם. הוא לא ירשה לעצמו לשכב לישון בלי לנשום באחד מהם את האוויר הדחוס על כוסית קטנה.

"החלום שלי הוא לתרגם תקליטים לצבעים. כשאני שומע מוזיקה אני רואה צבעים. אני רואה אפילו רבעי טונים של צלילים בכתמי צבע."

הוא מצייר כעשר עבודות לחודש, עתים אפילו עשרים. אחר כך שובת חודשים אחדים. הוא עובד בסטודיו שלו בבת ים, העיר שבה למד ציור באקדמיה לאמנות כתלמיד הצעיר ביותר, בן 11.

רוב התמונות שלו פיגורטיביות, עם כעין ריאליזם מיסטי, כהגדרתו שלו. הוא עובד בעיקר בשמן, משתמש בקולאז' ובציור ביחד. מבין הציירים הגדולים הוא מעריץ את בוש, "הסוריאליסט הראשון", ואת פיקאסו (חברה טובה). אם כי ניכרת השפעתו של שאגאל בציוריו, בעיקר בנושאים שהוא בוחר, הוא חושב ששאגאל לירי מדי עם נטיה לסנטימנטליות. ומסנטימנטליות הוא פוחד. בעיקר באמנות.

יעקב גינצבורג הצעיר מספר, שהוא נתקבל לאגודת הציירים בהיותו בן עשרים, והוא חושב שהוא הצעיר בחברי האגודה. "זו תערוכת היחיד הראשונה שלי, אך השתתפתי כבר בהרבה תערוכות כלליות, בתערוכות קבוצתיות, במוזיאון ישראל, במוזיאון תל אביב, חיפה, בת ים ואפילו בביאנלה לאמנים צעירים ברומא, שבה זכיתי במדליית כסף בשנת 1962 וב-1965 קיבלתי את פרס מוזיאון בת ים."

בתערוכה שתיפתח בעשרים ותשעה בחודש ביפו העתיקה, הוא יציג 34 עבודות בשמן וקולאז', עם שמות משונים וכבדי משקל כפי שכותב עליו בקטלוג הצייר נחום גוטמן, וממשיך: "...תמונות שיש בהן געגועים מיסטיים, שעברו מעבר לגבולות דת. הוא מצייר תמונות שיש בהן געגועים לדתיות שאינה קיימת..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים