נס בלורד

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1965 >> נס בלורד

 

24.9.65

נס בלורד

אינני יודעת כיצד להגדיר את החיזיון האדיר שראו עיני. איך לקרוא לו: מצעד התקווה הגדולה; מצעד הסבל האנושי; מצעד הרחמים והאמונה; מצעד האמונה שמעבר ליאוש; נסים ונפלאות בסיטונות? איזה מהם מתאים יותר?

ואולי אף אחד מאלה אין ביכולתו לשמש שם והגדרה לחזיון זה. ואולי כולם, כולם ביחד.

לורד, עיר קטנה בין הרי הפירינאים הצרפתיים. בתים קטנים נתלים על צלעי הרים. הרים מיוערים ובתווך עמק, ובעמק, שם נולדה ברנאדט המופלאה והמקודשת על ידי הקתולים, ושם נתגלתה לה, לפי האגדה, מאריה – כנסיה צחורה הקורנת למרחקים.

גם בלי דעת מה מסמל המקום ומה הוא למיליונים של בני הדת הקתולית, משמגיעים לסיבוב ממנו נגלית העיירה, נעצרת הנשימה. הנוף מדהים ביופי לא מעולם זה.

משנתגלתה לנו העיירה, כמו נעצרה המכונית מאליה ויצאנו ממנה המומי-מראה. לפתע נצטלצלו ההרים. פעמונים הילכו מהד כהר להר. קול עוגב ושירה אדירה נשמעו. שרו הרים, יערות ושמים בקול מלאכי שרת.

השעה היתה 4:30. בעמק הלבן ריחפו מלאכים, מקרוב יותר נשרו כנפיהם. אלף, ואולי אף יותר, נזירות בלבן צעדו-ריחפו במעגל גדול. אחריהן צעדו כמרים באדום ולבן, בסגול ולבן, בכתונות מרוקמות וכתרי ארגמן על ראשיהם. אחריהם צעדו נזירות בשחורים. ואחריהם. אלפי בעלי מום מרותקים לעגלות-משותקים, אלפי גוססים על אלונקות. 

עגלה, עגלה והמלווה שלה. אלונקה, אלונקה והמלווה שלה. מקרוב יותר מבחינה העין באמהות, בנשים, באחיות ובנות. הולכות הן ליד יקיריהן ושרות. ילדים עיוורים מושחתי אברים, ילדים מעוותים, ילדים שפניהם מרקיבים, ידי האמהות מחזיקות בידם, פניהן נשואות השמימה ועיניהן זולגות דמעות ופיהן שר.

זהו המצעד היומי של חשוכי מרפא העולים לרגל לבקש ישועה בלורד. באים הם הנה בתקווה שמעבר לייאוש. הם היו כבר אצל כל הרופאים. הם קנו כבר את כל התרופות. הם כילו כבר את כל הקללות ואת כל התפילות. הם חלמו כבר את כל הניסים שלא קרו.

*

זורם נהר-אדם. שעה, שעתיים. וכבר שש והם עוד צועדים ושרים. אין חשים ברגליים, הגוף כמו נשר. אנשים ללא גוף. רצונות כבירים, תקוות, אהבות, צועדים כאן במערומיהם בענוות ראשונים.

העולם יודע לספר על נסים שקרו בלורד, על חולי סרטן שנרפאו, על חולי שחפת שחזרו לנשום ככל האדם, על משותקים שקמו ממיטותיהם בשעת המצעד ועמדו על רגליהם. יש בעיירה מוזיאון עם תצלומים של אותם ניצולים ואותם מעשי ניסים, יש תעודות רפואיות המאשרות את הנס, יש ועדה רפואית הבודקת כל מקרה בקפדנות – כך אומרים. ויש מערה, ממנה בוקעים מי המעיין הקדוש, ובה מאות קביים משחירים מפיח, שבעלי הנס השאירו מאחריהם למזכרת. להוכחה.

אני מביטה על מצעד נורא הוד זה, על פרצופים אכולי צרעת וסרטן. על פנים שחורות משחור. על פנים שקופות וידיים חיוורות יותר מן הסדין הלבן המכסה את שארית ישותם הגשמית. פרצופים המעוררים פלצות בצלם האדם כי אבד להם, פרצופים המעוררים פלצות בצלם האלוהים השוכן על פניהם. פנים ללא גוף.

והם עוד מתפללים. והם עוד מקווים. והם עוד משבחים את אלוהיו  ושרים תהילתו. הולך אתה בעקבות עגלותיהם וידך בוערת לסטור על פני מר הגורל. רחמים, זעם, ואיזה אושר משמשים בערבוביה. אתה, האדם הבריא, תופס אולי לראשונה את סמיכות בריאה לבריאות. אתה עצמך הבורא. ראה מה טוב לך, אדם. שיר. הלל. צהל. הבט מטה ברחמים רבים.

בשעה 8:30 בערב שוב צועד המצעד. הפעם צועדים הבריאים למען חוליהם ואילו החולים נשארים בבתי החולים, ליתר דיוק – בבתי המקלט לחולים. הפעם צועדים רבבות כשבידיהם לפידים, חושך סביב ורואים רק לפידים. אט גם אלה נעלמים וצועד נהר בוער של נרות. ושוב צועד המון, שעות על גבי שעות. כמרים באדום וסגול. משי וארגמן, נזירים בשחור, נזירות בלבן, חופות ממשי וזהב, אין עגלות אין מיטות. אך החולים היכולים איכשהו להלך, מובלים בידי קרוביהם ובידי מסדרי מתנדבים, וצועדים בתהלוכת הכישוף.

הנה נערה כבת שש-עשרה עיניה מטומטמות, ראשה נטוי, פיה נוזל ריר, מחזיקים בידיה אבא ואמא. אם כבת שלושים ומשהו. בת מאה שנות סבל. אב שפניו נאות וכתפיו בוכות. רופא הוא – סיפרו. צועדים הם משני צדי הבת ומושכים אחריהם את הנערה. מפצירים בה בלי הרף. עוד קמעה. עוד צעד. אנא – יקירה. והיא כורעת תחתיה וקמה, כורעת וקמה. ומשקמה כמו מרקדת בעווית "ויטוס הקדוש".

וגם אני צועדת ומתפללת: שיצטרף צעדי זה למצעד האהבה. בשליחות לשמים ואולי לתופת. במחאה לאלוהים. בתחנונים. הנח לאפר אדם זה. תן לברואיך לחיות את היום הקצר שנתת להם לחיות עלי אדמות. הכה אותם בסנוורים שלא יראו כיצד עושים סחר-מכר מכאב, אסון ואהבה, שלא יראו את אלפי החנויות שבעיר הקדושה, הנמצאות צעד אחד מן הכנסיה ו"דרך הייסורים", שלא יראו את בית החרושת הגדול הזה לתעשיית אלילים ותקוות ממוסחרות.

צלובים בכל הגדלים. אלילים בפרנק, בשניים, בחמישה, לבבות אדומים שנהגה לצייר ברנאדט הנערה. לבבות אדומים שטיפת דם נוטפת מהם אפשר למצוץ בסוכריות, אפשר לקנות למזכרת. עשויים מאבן אדומה קטנטונת או מכסף או מבדיל ולתלות על צמיד למזכרת, ליד קלף זערורי מפלסטיק, ליד קוביה קטנטונת. חרוזים, ומחרוזות, וצלבים. ולפידי נייר, ופרחי נייר. בלעדיהם אי אפשר לפנות לאלוה ולקוות.

שלא יראו את הכמרים שכריסם כמו "בין שיניהם" מרוב זלילה וטוב, שצפרניהם מטופחות ובגדיהם משי וארגמן ורקמה. שלא ינסו לפתור את ה"קשר לאחד". אל אחד ויחיד בעולם מטומטם זה: ממון.

*

במצעד הלילה לא רואים פרצופים, לא רואים אנשים. לא רואים צורות. רואים אש מהלכת בכל העמק בתהלוכה גדולה. נהר אדיר של אש זורם אל המערה שם פרצו  מי המעיין ממנו שותים ונרפאים. בבריכתו רוחצים ושוכחים כל דווי. מכל העולם  באים מתנדבים, עולים לרגל בעשרות אלפים, רותמים עצמם לעגלות ומובילים את חשוכי-המרפא לבריכות, אל המערה, למצעד החולים. רוחצים את גופם הדווי, מאכילים אותם ואף משלמים לעתים קרובות את הוצאות הטסתם, הסעתם ברכבות, במכוניות מיוחדות. שני מיליון מאמינים עולים לרגל מדי שנה. והפנקס פתוח והיד רושמת, מיליונים רבים בספרי החשבונות של תעשית האמונה.

אל תהיי כזאת – אני אומרת לעצמי. איפה עוד ראית מצעד כזה של אמונה. איפה עוד ראית תקווה מעבר ליאוש. איפה עוד ראית כה הרבה אהבה לזולת. כל אלה מבטלים בששים הופכים לאין, את המספסרים באמונה. סרסורים הם וזכאים לשכר-טירחה.

הנה – את הכנסות הכנסיות ובתי המסחר ניתן לשמור ולהשתמש בו. אפשר לעשות בכסף הזה ניידות שדה, להשתמש בבתים, בבתי מלון, בחברת אוטובוסים וחשמל. תם ונשלם המעגל. לאהבה האנושית הצועדת כאן ונאספת בבקעה שבין ההרים, אין קנה מידה, אין בית קיבול להכילם אין מאזניים אדירים מספיק כדי לשקול אותם דומה אפשר היה לפרוס ממנ פרוסות גדולות שיספיקו לכל בני האדם. להשביע את הרעב לאהבה עד עולם.

מוכרח שיקרה נס. חייב הוא לקרות. אי אפשר שיעמדו מנגד הר ושמים. אפילו אבן תבכה ותתפלל.

הנערה שצעדה בין אמה לאביה צנחה לארץ. מפיה עלה קצף לבן.

אני הולך! נתגלגלה לפתע צעקה נוראה. אני הולך! ואיש גבה קומה שלח רגליים ישרות ברך כשל רובוט. אני הולך! – זעק וצעד ועיניו כמו מוכות שיגעון.

נס בלורד! זעקו אנשים וקמה מהומה גדולה.

נס גדול! בכיתי בקול. איזה נס אדיר, לולא גבה הקומה. שכנראה נטרפה דעתו, הייתי אני הצועקת למען הורי הילדה שתקוותם כמו נפלה עם נפילת בתם. למען אלפי האמהות היודעות לאהוב עד מעבר לאמת ולהגיון. 

למען לא תאבד להם התקווה, מוכנה הייתי לזעוק "אני הולכת. אני הולכת!" ואף להאמין בנס.

 
לייבסיטי - בניית אתרים