נעמוד בתור

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1960 >> נעמוד בתור

 

22.4.60

נעמוד בתור

יש לאנשים רעיונות, אני אומרת לכם, פנטסטיים. ויש לאנשים אמביציות – יותר מפנטסטיות. תארו לעצמכם שלגברת דישלובסקי שעלתה לישראל רק לפני ארבע שנים מאחת הארצות במזרח אירופה, לא נאה אלא לשלוח את בנה ללמוד בגמנסיה! אשה שאינה ילידת הארץ, שבעלה אינו בוגר "הרצליה" או ה"ריאלית", והיא לא עלתה מאמריקה, ובעלה אינו פקיד חשוב באחד המוסדות, ואין לה ידידים בין חברי הכנסת ולא וילה ב"צהלה", מעיזה לחשוב שאם בנה לא ילמד בגמנסיה ולא יילך לאחר מכן לאוניברסיטה, ולא יקבל איזה שהוא דוקטורט כפי שמקובל היה במשפחתה מאז – יתהפך העולם. שומו שמיים! בן לשושלת הדישלובסקים בלי דיפלומה!

אמרו לה, לגברת דישלובסקי, שהיא צריכה להבין. שכך וכך אלפי תלמידים לא ימצאו מקומות לימוד בבית-ספר על-יסודי, אז מה לעשות? זו ארץ קולטת עליה, שהעם והמדינה רוצים בה ומעודדים אותה אז צריך להבין שלא כל הילדים יכולים ללמוד בגמנסיות (דרושים גם פשוטי עם). אלה שיצליחו לרשום את ילדיהם, ותהיה להם סבלנות ברזל ורגליים לעמוד בכל התורים בכל הגמנסיות – ילדיהם ילמדו. האחרים? מה לעשות!

וכך – לאחר שהגברת דישלובסקי עמדה בתור בשלוש גמנסיות. ולשוא - נפלה על המצאה. בלי כל שהיות היא ציידה את בעלה בשתי שמיכות והמסכן ייצא למשמרת לילה ליד בית-הספר העל-יסודי ויישן למרגלותיו. ואילו היא – תופיע למחרת, בשעה שמונה בבוקר, לאחר שתשלח את הילדים לבית-הספר, וכבר לא יוכלו לספר לה שהיא איחרה! הם ירשמו את בנה או יאלצו להודות שעולים חדשים-בינוניים, שאין להם פרוטקציה וכו', אינם יכולים להעניק לבניהם השכלה – ואז תקים צעקה גדולה, ואז יתחננו לפניה שתשתוק ובנה ילך לגמנסיה. מבינים?

והבעל יצא למשמרת הלילה המוזרה בשעה שתים אחר חצות, מנומנם ומהורהר, וחושב בינו לבינו, שמילא, אילו הלך לתפוש מקום בתור ללחם, זאת יכול היה להבין; כרטיס לאופרה מילאנו, אפשר להבין (אה – הוא חובב מוסיקה גדול.); אבל כדי לרשום את בנו בבית-ספר, וזאת בישראל, במדינתו של עם הספר, זאת לא יכול היה להבין. ועל כן, כאשר עצר אותו השוטר ושאל: "לאן?" – והאיר בפנס כיס את פניו, התרתח מר דישלובסקי ולא רצה להשיב. ואז הובל בכבודה למשטרה, והוא חשב שזו הלצה טובה. ובמשטרה הוא חזר בו וסיפר שהלך לתפוש תור לרישום ילדו, אך הפעם החליטו השוטרים שהוא מתלוצץ והציעו לו להמציא תירוץ נאה יותר. המסכן ישב עד שעה שמונה בבוקר עד שהופיע קצין דובר יידיש שיש לו בן, בן ארבע עשרה...

שסיפרו לי את הסיפור הזה נשבעתי בו במקום שכל העניין אינו אלא פרי דמיון חולני. אבל לפני יומיים פגשתי בחברה שבעלה ממש ישן למרגלותיו של בית-ספר על-יסודי וללא הועיל. בתעודת הבן חסרים "מצוינים" אחדים אבל בכיס האב ישנם "ניירות" מצוינים ועל כן נוסע הבן ללמוד באנגליה. ואילו משפחה אחרת, שידה אינה משגת ללימודים בחו"ל שלחו, את הבן - - ליפו, למסיון. ולא משום שאינם יהודים טובים, חס ושלום. יש להם שגעון כזה. הם אוהבים את בנם ורוצים שיהיה בעל השכלה.

יש לאנשים רעיונות – אני אומרת לכם!

 

 
לייבסיטי - בניית אתרים