נערות הבקעה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1969 >> נערות הבקעה

 

3.1.69

נערות הבקעה

"האלו, חטיבונת! מה שלומך הבוקר, יפהפיה שלי?"

הקשרית צוחקת לתוך השפופרת. הוא עושה לה מצב רוח טוב, החמוד הזה שמעבר לקו. לאחר לילה שלם ליד המכשיר, לילה מלא תקריות, מרדפים וירי, מביא קולו את בשורת האור והשקט היחסי שיורד על הבקעה עם יום.

בלי משים היא מתקנת את תסרוקתה, מישרת את הגו הצעיר והעייף הזה שלה ומנסה להחביא את הסומק המדליק פניה כל אימת שזה המכנה אותה "חטיבונת" מצלצל למפקדת היחידה. נדמה לה שלחבר'ה היושבים עמה בחדר המלחמה אין שום דבר אחר בראש אלא להקשיב לשיחה בין הקשרית לקשר, שמתנהלת ביניהם זה כמה שבועות "אהבה אלחוטית", וכי הם שומעים את קולו המלטף ונורא לא נעים לה. ונעים לה נורא. 

לפני שבועיים קרא לה "ממחקונת", לפני שבוע "גדודונת", עכשיו – "חטיבונת" ובשבוע הבא יעלה אותה בדרגה כך הודיע לה, ויקרא לה "אוגדונת", אחר כך יבוא "מטכלונת."

"רק לא זה," - היא מודיעה לו – "ברור."

*

"תמיד יש בכי כשאחת הבנות נשלחת למטכ"ל, למשל. כולם רוצות ליחידות קרביות. לסיירת, לצנחנים, ליחידות שעל הגבול" – אומרת מפקדת הח"ן, אל"ם סטלה לוי – והאמיני לי שהבנות ממלאות תפקידים לא פחות חשובים ביחידות הלא-קרביות. אפילו בחזית אין הבנות שלנו ממלאות תפקידים קרביים של ממש. גם שם עוסקות באותם התפקידים: קשר, אפסנאות, חובשות, שרטוט ובעיקר פקידות. הגענו למצב שצריכים לבקש מתנדבות לשירות בת"א..." צוחקת המפקדת.

איך היה נראה הצבא שלנו לולא שרתו בו בנות? לא רק שהן משחררות כוח אדם ניכר לתפקידים קרביים, שאין בנות חווה יכולות למלא אותם בשום צבא ובייחוד בצבא שיש לו אויב כשלנו – הבנות בצבא ובמיוחד בנות הבקעה, הופכות את המחנות, וגם הארעיים ביותר - לבית.

המבנה הזה שכל העם צבא וכל הצבא – עם, ותרומתן האדירה של הבנות – עושות את הצבא שלנו לאנושי, ואת המחנות לבית שבו צריך להתנהג כאחד האדם. בו יש נימוס. רוך, שאיפה לאסתטיקה וליופי. ובנות הבקעה שעמן עשינו ימים אחדים), הן פנינה בכתר הזה ששמו צה"ל ולחיילים – קמע. (נאום המפקד).

*

רבות מבין הבנות יושבות בבקעה העויינת, מאז מלחמת ששת הימים. הן יודעות יפה את הטעם הזה של כובשים-שולטים, והטעם אינו מתוק לחיכן... מבטי הזעם כשעוברים באחת הערים; יריקה מאוטובוס ערבי חולף... והרי הן נערות קטנות, בנות 19-18, עדינות, מסורות, אוהבות כל יצור באשר הוא ברוא אלוהים.

כאשר הגיעו לבקעה עוד עמד ריח הצבא המובס במבנים. היה לכולן יחד חדר אחד צר, ולא היתה מקלחת אך לא היו גם מים. אבל – אבל באותם ימים ראשונים שאליהם תמיד מתגעגעים כידוע, מי הקפיד על תלבושת, מי דרש כובע?! הבקעה להטה בקדחת החום ורוח באה רק לעתים רחוקות, אבל היתה רוח אחרת... אז לא העז לצאת ג'יפ לסיור שלא תהיה בו לפחות בת אחת.

אחר כך היתה פעולת כראמה. "בבוקר עלינו לתחנת האלחוט ועבדנו ארבעים ושמונה שעות רצוף. אני לא אשכח איך הבנים שעלו על רשת המבצע צעקו לנו: 'מותק לשמוע את קולך!'. כשחזרו – לא חדלו לדבר על כך שהקול של הבנות הזכיר להם שלא הכל נגמר. שיש לאן לחזור וכדאי לחזור. שיש עוד עולם אחר ולא רק זה של עופרת..."

"ואת זוכרת איך יצאו כולם ובמחנה נשארו רק בנות. ואיך כל אחד הרים את ידו והבוהן למעלה להצלחה ואיך עמדת בחלון ובכית?"

"ואת זוכרת את אלה שיצאו ולא חזרו..."

"ואת זוכרת את החורף בשנה שעברה, כשירד גשם נורא, כזה שהעולם טרם ראה, ואיך העמיס המפקד על הג'יפ מנות קרב ונסע לראות לשלום אחרון החיילים שלו. נהג בעצמו. לא הניח לנהג לנהוג כי הדרך מסוכנת – אמר. התחשק לי אז לצאת אל החצר, להישטף כמוהו בגשם הנורא ולהצדיע לו..."

"עשית זאת..."

"ואת זוכרת את גדי ואריק?"

"למה זוכרת. לא צריך לדבר עליהם בזמן עבר. איזה הומור יש לגדי, הא?"

*

מרבית הבנות היושבות בבקעה ילידות הארץ הן. בנות משקים, אך יש גם עירוניות וגם אחת מפריז ואחת מבואנוס איירס. וזו האחרונה, מנהלת לשכתו של המפקד ושומרת עליו כעל בבת עינה. אין יוצא ואין בא אליו מבלי לקבל הסכמתה. יודעת הכל ושותקת.

קצינת הח"ן, שהיא גם קצינת החינוך והסעד, היא סגן משנה אמירה. ("דפוס כהן זה אני." ירושלמית, דור עשירי בארץ מצד האב. האם האשכנזיה מקלקלת את שושלת היחוסין). למעשה היא כאן אם הבנות, המגינה עליהן כתרנגולת על אפרוחיה והשופטת אותן במשוגותיהן. מתונה, עצמאית, אחראית ובסך הכל בת... תשע-עשרה...

לא סתם בנות יושבות בבקעה. הן התנדבו, אף דרשו לבוא הנה. יפות הן – ולא רק בשממה. אינטליגנטיות, מסורות, ונושאות בעול תקומת ישראל – פשוטו כמשמעו. ובסך הכל, אין ה"פייטריות" האלה אלא ילדות, שמרשים להן להתקשר הביתה מפעם לפעם ולדבר עם אמא... 

אחת לשבוע, אחת לשבועיים – יוצאים הביתה. וחוזרים מן הצפון ומן הדרום, מן הגליל ומן הערבה – בטרמפים...

"למה דווקא לשרת ביחידה זו?" מתבקשת מאליה השאלה.

ואז הן תגמגמנה משהו על כך שרק ביחידה כזו לומדים לראות מה זה צה"ל, מי הם הבחורים שלנו, מי הוא האדם הישראלי. אך מסתבר גם, שלא בת אחת היא אחותו של מי שתמונתו מתנוססת על הקיר במסגרת שחורה; או חברה של מי שנפל ליד החומה או בגבעת התחמושת.

רוצות להיות קרובות אל זה שהלך. לשרת בין החברים שלו ולחיות את חייו. להמשיך עוד קט אגדת חיים צעירים שנגדעו.

 
לייבסיטי - בניית אתרים