נקודות שקטות ברחוב סואן

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> נקודות שקטות ברחוב סואן

 

31.5.68

נקודות שקטות ברחוב סואן

כשלא יהיה לכם מה לעשות, או כשיהיה לכם הרבה מה לעשות ולא תדעו במה להתחיל הניחו לעבודה כולה, היא לא תברח ובמילא איש לא יעשה אותה במקומכם, ובייחוד בימים חמים אלה, ולכו לראות את הרחוב שלכם. רצוי להצטייד בזוג עיניים גדולות, שהחליטו לראות "על באמת" ואני מבטיחה לכם שנכונו לכם הפתעות.

קחו למשל את הרחוב שלנו, הרחוב בו נמצאת המערכת שלנו. הנפשות הלו קאל-פטריוטיות סבורות שאנו שוכנים כבוד ברחוב קרליבך. אבל זוהי מחצית האמת. המחצית השנייה אומרת, בקול דממה דקה: "דרך פתח תקווה."

כביש סואן, מטורף, משוגע מעומס. מבנים ישנים בני קומה אחת וצריפים, בולעים את המבנים החדשים הבודדים, ואפילו רבי הקומות נבלעים בהם כמו "לא נודע כי באו אל קרבם." מדרכות משופשפות אשר פה ושם מופיעות בהן מרצפות, כמו "זכר לשניים" בפיו העייף של זקן. והרבה שמן סיכה, ברגים, צמיגים ישנים, חנויות עיוורות של מוסכים קטנים וחנויות לממכר חלקי חילוף.

וגברת שמוכרת פיס.

יושבת מוכרת הפיס הקשישה, סתם באמצע הרחוב, ליד שולחן מתקפל ובקיפולי שמלתה מחזיקה שק מלא שעועית צהובה. עיניה מלוות את רגלי "העוברים ושווים." לפי הנעליים היא יודעת מי "שווה" לה. מי ייעצר לידה ויקנה לעצמו פיס לעתיד טוב יותר. ובינתיים היא מולקת "ראשיהם" של תרמילי שעועית צהובה, לצלי ירקות. הבשר ביוקר. ובדרך פתח תקווה יש מעט מאוד תקוות וורודות.

*

מול צפצוף דק, וכמו בימים הטובים ההם של ראשית תל אביב, קרבה והולכת רכבת ברזל. מוטות הברזל יורדים, הכביש הסואן מתעוות לפתע כמו גוף ענק שנתקף באוטם שריר הלב. הדם חדל לזרום. העורקים מתנפחים. הנה יתפוצצו. הנשמה מלאכותית, ואולי ניתוח לב פתוח יושיעו. האוטם הקטן שולח תוצאות למרחקים. העיר כולה נחנקת.

בגראציה לא תשוער מתקרבת הרכבת ומסובבת בעכוזה השחור. וכיוון שהחליטה שב"פרומנדה" אחת לא די לה, חוזרת על עקביה ועושה עוד הילוך גנדרני. וכפי שמצווה המשחק העתיק, שורקים לה, צופרים לה, מעניקים לה מחמאות לאו דווקא מנומסות. הכל לפי חינוכו של המחזר על פתחי דרכיה של הגדולה בערי ישראל.

מונית שעשתה דרכה עד שם עמוסה מזוודות על גגה, נשמה לרווחה ברגע שהמוטות הורמו, וזינקה קדימה. אלא שבאותו רגע ממש הודיעו לה ב"ווקי-טוקי" הארור, הקבוע ברוב המוניות שלנו, והגוזל את מעט הנחת שעוד ניתן היה להפיק מנסיעה באקסטרא-ספציאל דה לוכס הודיעו לה שיש נסיעה מחוץ לעיר.

עוצר הנהג את המונית בפינה קופץ החוצה, ומתחיל להוריד את המזוודות.

"זה רחוב הקישון?" שואלים הנוסעים בשפה מאוד מגומגמת, המרקידה את הלב. עולים. עולים חדשים! שומעים לפי השפה. לא תיירים רואים לפי הפרצופים העייפים והמזוודות המשופשפות והרבות. עולים שתבוא עליהם הברכה.

"שני צעדים מכאן" אומר הנהג והעור בוער עליו. "מהר, מהר" חבל להפסיד את הנוסעים אל מחוץ לעיר שמחכים בפינה הקרובה. אחרים יחטפו אותם. "חבל על הכסף שלכם. אני צריך לעשות סיבוב גדול. שני צעדים מכאן ברגל."

ועד שאנו מספיקים להתערב ולהסביר להם שזה לפחות שני קילומטרים מכאן, ושלא יניחו לנהג לנסוע, כי חבל על הכסף שלהם כבר אסף הנהג את כספו ונעלם. נבזה. ושלושת העולים הקשישים וילדה קטנה, כנראה נכדתם, נוטלים מזוודות וצרורות ומתחילים להיסחב עמהם.

"איפה זה רחוב הקישון?" שואלים כל עובר ושב ומנגבים לשווא את הפנים, המתעקשים לייצר זיעה בסיטונות.

*

"זהירות!" מזדעקת נוהגת במכונית מסחרית. וראש אדום מתאים מאוד לקול, קופץ מתוך החלון. הנמשים שעל פני בעלת הראש האדום, מתאדמים וקופצים החוצה גם הם, נדלקים כמו אותם רמזורים אדומים. וכל אלה על רקע ירוק של דליים הממלאים את המכונית עד אפס מקום.

"כשעוברים את הכביש צריך להביט לאן הולכים," אומרת היא בקול לא מתאים לגמרי למה שציפינו. ציפינו למקלחת ואיזה קללות עסיסיות, ושמענו קול ציוץ ציפורים עליז ובסופו צחוק מתגלגל.

"על מה את חולמת באמצע הרחוב"? סיפרתי לה.

"נבזה, הנהג הזה" הסכימה איתי בכל לב. "שקט, מה אתם צורחים? (לנהגים המצטופפים אחריה). תגידי להם, לעולים האלה שיחכו. אני אקח אותם לשם. אוף. תשתקו כבר. אינכם רואים שיש פה עסק עם עולים".

"שום דבר, שום דבר." שמו העולים ידיהם על חזיהם. רק שיתנו להם ללכת התחננו עיניהם.

"בטח מרוסיה. אל תתני להם לזוז. אני תיכף באה".

והמונית אצה. סיבוב ימינה. עצרה, קפצה מתוכה, תפסה איזה עשרים דליים, פנקס ותיק. חתמו לה שם בחנות, הוציאה עוד דליים וחזרה אלינו. נכנסו שני הקשישים והקשישה, עשר מזוודות ונכדה, וישבו בין דליי פלסטיק ירוקים ונסעו ביחד עם הסוכנת לרחוב הקישון.

"דבר כזה אף פעם בחיים שלי עוד לא ראיתי" אמרה מוכרת הפיס. סכין ביד אחת, שעועית ביד שנייה ופה פעור בתווך.

"רוצה לקנות פיס, בבקשה" אמרתי.

"תבחרי" אמרה. הניחה את הסכין ונטלה מספרים וחתכה את הזוטא. "שיהיה לך למזל. תזכי בשלושים האלף. ככה זה הולך. מי שזוכה בזוטא לא זוכה בגדול." וחזרה למלוק ראשי שעועיות. "דבר כזה אף פעם לא ראיתי. סוכנת, וגם סבלית, וגם נהגת, וגם נחמדה וגם אישה..."

*

"סבתא, גמרת?" שואל בעל מסעדת נהגים, את מוכרת הגורלות. בפנים כבר יושבים שני גרז'ניקים מפוייחים ואוכלים קרעפלאך במרק צח, 75 גרוש. ממליגה נהדרת, 40 גרוש. רגל קרושה, קישקה עם צ'ולנט לירה. שתי קציצות ברוטב שבעים וחמישה גרוש...

מי שרוצה לאכול טוב ובזול, יבוא הנה, אל מסעדות הגרז'ניקים. הם יודעים לאכול ולהעריך אוכל ובשבילם כדאי לבשל. צלחות גדולות, עולות על שולחן. פה אוכלים ארוחות צהריים כבר בשעה 10 בבוקר, כי פה מתחילים לעבוד בשש בבוקר. ופה לא פושטים את העור, כי אנשים אלה, אנשי עמל הם, והמבשלים בשבילם אנשי עמל והם יודעים שאין פה "פרייערים", ויודעים לכבד איש את רעהו. בלי חשדהו. אבל אין בהקפה. הכל "קשמוני". בשעה שתים-עשרה, אחת, כבר לא תמצא פה דבר ראוי למאכל. הכל כבר נאכל בעודו טרי. תבוא מחר ושוב תמצא מעדנים רומניים, פולניים ליוצאי המזרח. חריפים ומפולפלים, ליוצאי אירופה. ומשמשים לפני האורחים עולי-הימים, בעלי המסעדה עצמם, בעלי מסעדה שעושים במקום זה כבר עשרים שלושים ואולי אף ארבעים שנה. הכירו את אבא של אורחיהם ואולי גם את סבא. הכירו אותם כשהיו עוד מסתובבים מתחת לשולחן. ואם באים עולים חדשים, על אחת כמה וכמה לא יקפחו אותם. כי הם, בעלי המסעדה, על אף שלושים, ארבעים שנות העבודה באזור הגרז'ים, נשארו עולים חדשים ואינם יודעים עברית. כשייצאו לפנסיה יילכו לאולפן. אבל מתי זה יהיה? מי יקנה את מסעדתם, מי? ולעזוב סתם ככה, מי יכול? אז יושבים במסעדה עד... עד שהולכים בדרך כל בשר...

 
לייבסיטי - בניית אתרים