נקמה

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1973 >> נקמה

 

5.1.73

נקמה

חיים קרא את המודעה בעיתון ועיניו גלשו למודעות אחרות. כנראה טעות – אמר לו הגיונו. כי מי זה מוכר בימינו מכונית באלפיים וחמש מאות?

תר בכל עמודי הלוח, רשם לעצמו מספרי טלפון, מחירי מכוניות, שנת ייצור – ולבו נפל בקרבו עוד בטרם החל במבצע הטלפונים. "שכח, בחור, חלומות על ארבעה גלגלים," אמר הלב בנופלו.

אבל האחרים, החיים בארץ זו בדיוק כמותו, נוסעים איכשהו במכוניות. איכשהו הם מסיעים את משפחותיהם, מתרוצצים בדרכים, גומאים מרחקים, יושבים גאים ליד ההגאים. מנין לוקחים האחרים את הכספים הללו לקנות בהם את החלום הישראלי?

וכי אינך מבין? אמר חיים לעצמו. האחרים אינם קיבוצניקים. ואם קיבוצניקים, הם זוכים במכונית לרגל עבודת-חוץ שלהם. ואם אינם עובדי חוץ קיבלו פיצויים מגרמניה. ואם לא פיצויים מגרמניה, אז איזו נכות מצה"ל, בתוספת מתנה מדוד עשיר באמריקה. ואילו הוא – הוא בסך הכול צבר בן-חלוץ, מדור מייסדי המשק התמימים, שאצלם הכול צריך ללכת ולהתנהל לפי העקרונות; ושאף פעם לא ידעו לאסוף איזה צרור בחוץ, למקרה של בן חוזר מן הצבא, שהמשק קטן עליו, ואילו ה"חסכונות" של צבא-חובה ושנים אחדות של צבא-קבע, ואפילו הצ'קים שנשארו עוד מן החתונה, דומים בימינו לדמי-כיס של ילד.

בערב, לאחר שהשכיבו את הילד, ישבו בחדרם, חיים וחברתו לחיים נירה. ונירה, זו האישה העירונית שלו, אמרה:

"בחייך, חיים, בוא נקפוץ קצת לטבריה. אני פשוט מתפגרת פה."

רצה להשיב לה – כשתהיה מכונית... אבל היא הקדימה אותו ובקול קטן ולועג אמרה:

"ואל תגיד לי שניסע כשתהיה מכונית, כי לפני שתהיה לנו מכונית, כבר נהיה זקוקים לכיסא-גלגלים מאפיקים."

מכאן לכאן החלו לריב. נירה חטפה סוודר וברחה לטיול-של-ברוגז. כאילו. כל מה שרצתה הוא לקפוץ לשכן, אחד עולה מרוסיה, עובד חוץ, שאפו ארוך ועיניו יהודיות. ושעה שהשלושה דהרו במכוניתו הנוצצת של הרוסי, כהרגלם זה ארבעה חודשים, ישב חיים ליד שכנו, בכיסא הקדמי שליד הנהג, ואילו נירה יושבת מאחור. ועיני הרוסי ועיני אשתו נפגשות בראי. נפגשות באותו מבט מסוים המוציא את כל העולם, כולל הבעל, בייחוד את הבעל, אל מחוץ לתחום.

*

הגיעו לטבריה. נירה פקדה שייגש ויקנה כרטיסים לקולנוע. השיב לה ביובש "גשי את!". הוא לא יהיה קרנן משתף פעולה. הוא לא יהיה הפרימוס בשלישייה הזו.

ירדה. הרוסי הלך לחפש מקום חנייה למכונית ואילו חיים ניגש לקיוסק, לקנות מעט בוטנים עייפים מחום וסוכריות מנטה. חיפש בכיסו מעות ומצא את רשימת הטלפונים. חצה את הכביש, נשען אל הקיר של בניין הדואר וחייג. מכל הרשימה לא מצא איש בביתו. ואז חייך לעצמו ואמר, נצלצל לאותה מודעת-בדיחה של אלפיים וחמש מאות. מה כבר יכול לקרות? מתיחה? יערב להם.

"כן," השיב קול אישה. "שנת ייצור שבעים ואחת. כן, מכונית מרצדס. "גרמנית," כמו התנצלה, "אני יודעת, היטלר נסע בכאלה. נכון. אבל עברו כבר כל כך הרבה שנים."

"המחיר?" ציחקק חיים.

"המחיר?" השיבה האישה מעבר לקו. "נקבתי במחיר. אלפיים וחמש מאות."

נבהל חיים. "אבוא מחר," אמר להגנתו, אולם האישה הסבירה שהיא מעוניינת לסיים את העסקה עוד באותו לילה. אין ספק שזו איזו אישה מטורפת, או מכונית מטורפת.

"אני מצלצל מטבריה. האסימונים נגמרים לי. אצלצל לך שוב מחר..."

"אל תהיה ילד. זו הזדמנות מיוחדת," הפצירה בו האישה.

לבו היה מלא חרדה משונה. מול עיניו – עיני אשתו ועיני הרוסי מתעלסות בתוך הראי. ידע שצריך לעשות מעשה! אם ישוב אל אשתו והרוסי, מי יודע מה יהיה. מוטב שייסע לאותה בעלת מכונית מטורפת.

נירה עמדה ליד השכן שלהם, זה בצד זה כזוג משמים. ואילו הוא, האיש שלה, שהלכה אחריו מן העיר, שאהבה אותו לנצח, שהיתה ממתינה לו בלילות בדירת הוריה, עם דלת פתוחה, שמא יוכל להתגנב ולבוא אליה – עומד עכשיו כמו איזה פליט, כאיזה עולה חדש המצפה לנדבת חיוך, לאיזו חמימות של ביחד.

השעה היתה שמונה בערב. ההצגה השנייה תתחיל רק בתשע ושלושים. עד אז ישבו השלושה באיזה בית קפה עלוב, ישתו קפה מחורבן ויאכלו עוגה משומשת והשיחה תקפא בגרונם, כמו גלידה בחורף. שמונה! יוכל לקפוץ לחיפה, לראות את המכונית ולשוב לקראת סיום הסרט. שישבו לבדם בקולנוע. שיתייסרו בדאגה. שיראו את עיניו בחשיכה בולשות אחריהם מכל מקום, מכל המקומות.

נטל את הכרטיס שלו ואמר להם: "אל תחכו לי. תיכנסו. אני צריך לראות מישהו כאן, בקרבת מקום..." הרוסי הציע להסיע אותו, אבל חיים הבטיח וחזר והבטיח שאין צורך, הוא כבר גדול. יודע להסתדר.

אך הלך מהם, נתמזל מזלו ותפס מונית שירות שיצאה מן התחנה. ולא נקפה שעה ומשהו והרי הוא עומד לפני אישה בגיל-העמידה, אישה נאה, נעימה ועצובה.

"בעניין המכונית?"

"כמובן."

"זה אתה שצילצלת מטבריה?"

ירדו אל המוסך. ובמוסך, עומדת לה כנסיכת כתר, מכונית מרצדס הדורה. השיחה התנהלה כמו באיזה חלום רחוק, אי-שם מעבר לזמן ולמקום. היא מתפלאה, אמרה, שאיש מלבדו לא צילצל. והרי אלפיים וחמש מאות לירות זה לא הרבה.

"לירות סטרלינג?" גימגם.

"למה סטרלינג? לירות ישראליות."

"את בטוחה במחיר?"

"בוודאי."

"והיא שלך?"

"מי?"

"המכונית."

"אלא של מי?!"

"ואת התייעצת על המחיר?"

"ראה, אדם צעיר. אני כבר לא ילדה ואני אחראית למעשי. הנה הניירות. בדוק. הכול בסדר."

"אבוא, מחר. אחזור מחר."

הסתכלה בו נעלבת.

"אני חייב להזדרז. מוכרח עוד לחזור לטבריה, להספיק לפני גמר הצגת הקולנוע..."

עכשיו זו היא שחושבת שאני משוגע – חשב בינו לבינו.

"ראה," אמרה האישה כמפייסת. "אם אתה מעוניין במכונית, אתה חייב לקנות אותה היום ולקחת אותה היום. זה התנאי."

"אבל אין עמי כסף. אפילו לא דמי קדימה..."

הסתכלה בו שוב באותו מבט רחוק, ונתחייכה אליו בנועם. "אני מאמינה לך ובך. אני רואה עם מי יש לי עסק. אני תמיד רואה עם מי יש לי עסק ואף פעם, לבד ממקרה אחד, לא טעיתי. קח את המכונית ושלח לי מחר המחאה בתאריך של היום. הנה הניירות, הביטוח, הכול. הנה אישור וקבלה שקנית אותה אצלי ושילמת. היא שלך."

*

חזר חיים לטבריה, החנה את המכונית והספיק להיכנס לאולם הקולנוע לפני תום הסרט. בלאט החליק למושב שליד רעייתו, בזהירות מרבית, אך הכיסא חרק ותריסר האנשים, שישבו באולם החשוך, הפנו ראשם לראות מה קרה. לא קשה היה למצוא אותם, את אשתו ואת הרוסי. האולם, כאמור, היה כמעט ריק.

נירה הביטה בו בדאגה, הוא חש ברטט שעבר בגווה.

"איפה היית?" לחשה ועיניה כאבו בתוך החשיכה, "דאגנו לך..."

"דאגנו לך..." חזר אחריה בלעג מדגיש את הביחד שלהם. "אני מתנצל שגרמתי לכם דאגה," הוסיף ביתר לעג. "הלכתי לראות מישהי. גם לי מותר."

כעבור דקות אחדות יצאו. הסרט נגמר והשכן הלך לחפש את המכונית שלו. ואילו חיים לקח את יד אשתו בידו, ניגש למכונית המרצדס המבריקה שהחנה ליד הכניסה, פתח את הדלת ודחף את אשתו פנימה.

"השתגעת?" ניסתה להיחלץ מתוך המכונית.

הוא חסם בגופו את הדלת. "היכנסי אמרתי לך," וטרק את הדלת. הלך מסביב, פתח את דלת הנהג ואחז בהגה. "או שמא גברתי מבכרת לנסוע עם הרוסי שלה?"

ניסה מאוד להיות זועם, אבל שמחתו היתה כה גדולה שעה שאחז בהגה והתניע את המנוע, שכל סיפור אשתו והרוסי דהה לחלוטין, איבד מעוקצו עד שלא ידע על מה בעצם ניתן לכעוס ולהצטער בעולם נפלא כזה. "לצחוק, בן אדם" – צעק לעצמו – "למות משמחה, נירה'לה!"

"יתפסו אותנו ויאסרו אותנו. להתפרץ ככה למכונית זרה!"

"לא זרה. זו המכונית שלנו. מה פתאום שלנו? שלי! רק שלי... תביטי, הנה הניירות."

"זו לא המכונית שלך. זו... נצא ממנה. אני לא סובלת אותה. היא מזכירה לי..."

"את היטלר. אבל זה היה מזמן. עברו כל כך הרבה שנים..."

"אתה פשוט משוגע, וזהו. תן לי לרדת."

"את משוגעת וזהו. דואגת לרוסי שיחפש אותנו... אבל אני כבר לא כועס ולא מקנא ואני מצפצף על הכול ועל כולכם." נשק להגה.

"ובאמת, מדוע מגיע לו שיחפש? לא מתנהגים ככה עם אנשים."

"זו דאגה שלו. שילמד."

*

עד שהגיע לחדר המשק, לא ידע גבול לשמחתו. הגיע לחצר, סובב את המתג, המנוע דמם. גם לבו כמו נדם. משהו כאן אינו כשורה. מי מוכר מכונית יקרה כזו באלפיים וחמש מאות? זאת לא קנייה ממוכר ברצון לקונה מרצון. זה משהו בלצון. ואולי זו קפריזה של ההשגחה, שיודעת טעם נקמה? והנקמה היתה מתוקה ולו רק בעבור הנסיעה הזו מטבריה למשק. לו רק בעבוד ההתכנסות הזו של אשתו כציפור קטנה ומבוהלת, והרוסי הגלותי שלה שם בחוץ, הרץ אחריהם כטיפש להדביק אותם על הכביש. כל עצמותיו אמרו סיפוק.

בחצי הלילה יצא פעם ועוד פעם לראות, לנגוע, לוודא שהיא עדיין שם. למחרת היום, לא רק הוא, כל הקיבוץ עמד על רגליו ולא האמין למראה עיניו, ולמשמע אוזניו.

ואם היה חיזיון מצחיק, הרי זה מראה המשפחה היושבת במכונית המהודרת ומתרוצצת בדרכי הארץ. ובתוך המכונית כל הקיבוץ לפי התור. לא עבודה, לא לימודים – נוסעים. ותמיד נירה בפנים, מבוהלת, חיוורת, טוענת שמשהו אינו כשורה, שהנה כבר באה המשטרה. שצריך להיפטר ממנה. נוסף לכך היתה המכונית בבחינת פיל לבן, לא לפי כיסו של קיבוצניק. ובכלל, המשק התנגד שתהיה לו מכונית. אך עבר הלם הפלא, קם המשק על רגליו נזכר בעקרונות ואמר לו. באלף רבתי. לא עובד חוץ, לא נכה, לא פיצויים. להחזיר!

פרסם חיים מודעה בעיתון. מכאן לכאן באו קונים, וכיוון שקנה בזול, מכר בזול. ארבעים וחמישה אלף שמו לו על היד.

והכול טוב ויפה. את האלפיים וחמש מאות כבר שלח מזמן, אבל מצפונו הציק לו. צילצל שוב לאותה אישה וביקש לראותה.

"ראי," אמר לה. "אני חושש שעשית מיקח טעות. מכרת לי את המכונית ללא תמורה. אני גם לא יכולתי להרשות לעצמי להחזיקה וגם המשק התנגד, אז מכרתי אותה. היתה גדולה עלי, כמו שאומרים."

"מכרת? חבל. רציתי שייהנה ממנה אדם נחמד וראוי, לא איזה סוחר מכוניות."

"לא היה לי כסף לדלק. שותה כמו שיכורה. חה-חה. נוסף לכול אשתי שנאה אותה."

"ואני דווקא אהבתיה. מאוד."

"את מי?"

"את המכונית, כמובן."

"אז למה מכרת אותה?"

"משכה בכתפיה. "היתי חייבת. ובסוף גם שנאתי אותה."

"גם את? מעניין. אגב, קיבלתי בשבילה ארבעים וחמישה. היו לי איזה הוצאות ושילמתי לך אלפיים וחמש מאות, בקיצור, אני מציע שנחלק בינינו את ארבעים האלף. חצי חצי. אני מרגיש כמו גנב."

"מה פתאום! לא בא בחשבון. הרי אתה רואה שאיני חסרה דבר. ביתי יפה, לא כן? מחירה של המכונית היה והינו אלפיים וחמש מאות ואיני מתחרטת. אני אפילו מודה לך. היא הכאיבה לי בגרז'."

*

וכיון שראתה כי הוא תוהה ובוחן את פניה כמו שבוחנים פניו של אדם שדעתו נטרפה עליו, ועל כן אולי אסור היה לעשות עמו עסקים, הוסיפה: "תנוח דעתך. העסקה כשרה למהדרין. וכדי שיהיה מצפונך שקט, אסביר לך: בעלי נפטר. איזה בעל זה היה... הטוב בבעלים. חיינו נהדר, בהרמוניה ובאהבה. כאיש אחד היינו. שותפים בכול. אפילו למאוויים דקים ולסודי-סודות שאדם אינו מגלה לעצמו. לא היה בינינו שום חיץ. מין שלמות נפלאה. מין אמת שהיא גשר על מים סוערים, כמו בשיר של סיימון. מבין? על כן קשה היה לי לשאת את קנאתו שלא ידעה גבול. הוא שמר צעדי בצורה חולנית. פיקוח מלא על כל מעשי. אבל סלחתי לו בגלל האהבה. אישה אוהבת שמקנאים לה. אף כי לעתים היה מגזים ומענה אותי בחקירותיו. איפה היית? לאן את הולכת מחר? את מי ראית? לא הרשה לי לזוז כהוא-זה בלעדיו."

"והנה נפטר. לפתע פתאום לא היה. ואז, אז..." והאישה הנאה עומדת ובוכה. "ואז נתגלה לי, שכל אותן שנים של כמעט-מאסר-בית-של-אהבה, ניהל רומאן עם אישה אחרת. איזו מזכירה קטנה שעבדה אצלו פעם. בצוואה ביקש שאבין אותו ואסלח. שאותה אישה צעירה היתה טובה אליו, והיתה נחמתו על ביתנו חסוך הילדים. שמגעגועים לנעורים היה עמה והוא מבקש שאמכור את המכונית ואת תמורתה אשלח לאותה ידידה."

*

בשובו הביתה מצא חיים את אשתו הקטנה חיוורת מן הרגיל ונסערת כולה. הוא הרגיש בנוכחות נוספת בחדר. כאילו אך זה נסגרה הדלת על איזה אורח שיצא וטרם הספיק להוציא את נוכחותו. לא צריך היה להרשות את העלייה הרוסית הזאת. לא צריך היה להסכים שרווקים יבואו למשקים. לבו דאב והוא הטמין ראשו בכפות-ידיו, עצוב בלי די.

"מותק," כרכה נירה זרועותיה סביב צווארו, ולא שאלה אותו למה. "מותק, יש לי בשורה משמחת," אך קולה לא היה שמח. 

"כנראה שהמזל רודף אחרינו. תראה. היה פה עורך-דין והביא לי צ'ק על אלפיים וחמש מאות לירות. איזה דוד שלי שנפטר, ושפעם עבדתי אצלו, השאיר לי ירושה..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים