סאלם שומר על כל העמים

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1970 >> סאלם שומר על כל העמים

 

12.6.70 

סאלם שומר על כל העמים

בית חולים "שערי צדק" בירושלים. בית החולים הראשון שהוקם מחוץ לחומות, לפני שבעים שנה, ושכמעט לא שינה את פניו מאז. בנוי הוא אבן ירושלמית וחינה של ירושלים עיר הקודש זוהר ממנה בצנעה. בתוך בית החולים מצוי בית כנסת ויהודים עם קאפוטות, כלי קודש ותינוקות של בית רבן סובבים שם. אפשר לחשוב – ישיבה היא זאת, לולא עמדו בחצר מכוניות לבנות של אמבולנסים ולולא עמד מופקד בשער, שומר עם לוח "שעות ביקור".

הלכנו לבקר שם את סאלם קרו אבן-יוסף, שוטר משטרת ישראל, אשר נפגע מרימון שהושלך לעברו ביום השישי העבר, שעה שעמד על משמרתו ליד הקישלה, בירושלים המזרחית. מצאנוהו שכוב במיטה, חבוש מאוד, בפרוזדור ארוך, מלא חולים אחרים. ערימת עיתונים לידו, בעברית, ערבית, אנגלית... ובכולם סיפור הצלתו שלו על ידי הפרופ' דויד מאיר, מנהל בית החולים שערי צדק.

ד"ר מאיר שהיה בדרכו מתפילה ליד הכותל, ראה את סאלם מתבוסס בדמו, פצוע פצעים "בינוניים" מרסיסי רימון בזרועו, בחזהו ובמפשעתו. בזרועו הימנית של השוטר נחתך עורק. ד"ר מאיר הסיר את חגורתו, התקין ממנה חוסם עורקים, ונסע עם הפצוע באמבולנס ל"שערי צדק". שם נותח מיד על ידי הד"ר שטיינר, מנהל המחלקה הכירורגית שחזר אך לפני שבוע מהשתלמות בניתוחי כלי דם, וסאלם היה "המקרה" הראשון שלו, ל"השתלת עורק", לאחר אותה השתלמות. כאילו נסע במיוחד לשם כך...

"מה שלומי?" חייך אלינו סאלם, "ברוך השם טוב מאוד." וכדי להעריך את ה"ברוך השם" הזה, כדאי לזכור שסאלם הוא ערבי נוצרי, יליד ירושלים המזרחית, שעד לפני שלוש שנים לא ידע מילה עברית, ועכשיו בלי כל אולפן, אנא הקשיבו:

"אני גר במוסררה. מול הגבול שהיה. אמא שלי מן הלבנון. אם אני בן יחיד? כן. בן יחיד. (אחר כך נזכר:) יש לי גם שש אחיות. למדתי בבית ספר לותרני. אחר כך נסעתי ללבנון. הייתי אצל הדוד שלי, הוא עובד סוחר.

"אם אמא שלי יודעת מה קרה לי? כבר יודעת. היתה פה לפני כמה זמן, לפני חצי שעה. איך בכתה. נשברה. אני מבין. יש לה רק ילד אחד. אבל אבא שלי, אבא שלי גבר. יש לו לב חזק. קשה. יען כי למד בבית ספר גרמני.

הבית לא נהרס

"מה עשיתי בלבנון. הייתי אצל הדוד שלי ולמדתי באולפן. כמו פה אצלנו. יש שם אולפנים לשפות."

"איך חזרתי לירושלים."

"זה היה בזמן המלחמה. לא היו גשרים, לא היו תעודות זהות. היו הולכים פה ושם. היתה עוד מלחמה. סיפרו שהרגו את כולם ושאת הבית שלנו הרסו. באתי וראיתי ששום דבר לא קרה. כלום. ישבתי קצת בבית, אחר כך יש לי מכר, שהיה קצין במשטרה של ירדן, אמר לי מה תסתובב ככה. הנה הבן שלי הולך למשטרה, כמוני. משלמים טוב והיחס טוב וחשוב שיהיו שוטרים ערבים במשטרה. בשביל העם שלנו חשוב," הוא אמר ואני אומר.

"אז התגייסתי. אף פעם לא חלמתי להיות שוטר. התגייסתי למשטרה ב-68, ב-18 בחודש הראשון. שנתיים וחצי במשטרה."

"יפה לי מאוד במשטרה. גם אחרי שאהיה בריא, בעזרת השם – אחזור לתפקידי. התפקיד שלי שוטר. שומר על שני העמים. שני עמים במדינה אחת, זאת אומרת, עם אחד של שני עמים. מה יש? אני מופקד לשמור על כל העמים. אני יכול למלאות את תפקידי בכל הכבוד. ברוך השם, עד עכשיו אני מבסוט והפיצוץ הזה לא עשה לי כלום שאני אפסיק. זה נותן לי יותר כוח. יש פה מיליון אחים שלי ואם רוצים חוק וצדק, צריך מי שישמור עליהם ועל האחים שלי. ועל העם היהודי."

"ואני חושב שזה שיש שוטרים יהודים וערבים, זה מקרב את השלום ואת העתיד של שני העמים. ואני חושב שזאת התחלה טובה. עד עכשיו לא ראיתי אף הבדל ביני לבין שוטר יהודי. אם אני לובש מדים, אף אחד לא יכול לדעת יהודי או ערבי. אני שוטר של מדינת ישראל. כולם צריכים לכבד שווה את השוטרים ומכבדים."

חתמתי על הניתוח – בפה

"איך זה קרה? באתי לתפקיד בשעה שבע. וקיבלתי תפקיד בזקיפות. בנקודה של תחנת המשטרה. אני שוטר סייר. עוסק בתנועה, בגנבים, חשיש. איך אני רושם רפורט? בטח. בעברית. למה לא! אחרי חצי שנה כבר ידעתי, זה כמו אחיות – העברית והערבית. אז באתי לתפקיד בשעה שבע. אחרי עשרים דקות עברו שני שוטרים ונכנסו לתחנה. אחרי שנכנסו, שמעתי רעש כמו כדור חלש. הסתכלתי, ראיתי כמו אבן מתגלגלת מהר. התקרבתי, ראיתי שזה רימון. בא על ידי במרחק של חצי מטר. לא היה לי מקום לאן ללכת. וגם התבלבלתי. רצתי לדלת – היה סגור. וזה היה המזל הרע שלי. פתאום ראיתי עצמי שוכב על הריצפה והיד שלי מאחרי. לא שלי. נסחבתי לחדר היומן.

"הפרופסור היה הולך להתפלל בכותל. ראה מה קרה, בא ושם לי חגורה שלו על היד שלי למעלה. לחסום את הדם. אני חושב הרבה דם ירד. באה ניידת של המשטרה לקחה אותי ולא ידעתי לאן. אבל הייתי בשכל שלי. הפרופסור ישב על ידי בניידת – ונסע, אפילו שהיה שבת כבר."

"לא ידעתי איפה אני. ראיתי חדר ניתוח, ידעתי, אני לא יודע מאיפה, אבל ראיתי היד שלי והיא כלום. מתה. ידעתי – צריך לחתוך את היד ודי. אמרו לי צריך לחתום על הניתוח. אמרתי – לא. אם אתם חותכים לי את היד, לא חותם. רוצה למות ודי. הלכו – דיברו ביניהם. אמרו – נעשה לך ניתוח. חתום, כי לא נוריד לך את היד. רציתי ולא יכולתי לחתום. הייתי רועד בכל הגוף. אמרתי – אני חותם – כולם שומעים יש עדים. בפה אני חותם. תעשו לי הניתוח. עשו לי זריקת התרדמות. התעוררתי בשלוש בבוקר. ובבוקר ראיתי ואני במיטה, אבל לא ידעתי אפה אני. קצת לא נעים, בטח. אז אני שוטר. חיפשתי בעיניים שלי וראיתי כתוב על הסדין התלוי מסביב למיטה, ראיתי כתוב שערי צדק ולא פחדתי כבר."

חולים מקיפים את המיטה ומאזינים לשיחה. איש מילואים, שנפגע במעיו לפני חודשים אחדים, ליד הכנרת, עושה את הצעדה הראשונה שלו. לאט. נתמך קצת במיטות שבפרוזדור. כמו האחרים, נעצר ליד סאלם ומקשיב לסיפורו. 

"חביבי, - אומר לו איש המילואים, - תגיד תודה לאלוהים. רק שלשום נפצעת וכבר אתה שוכב במיטה ומספר ונראה כמו כוכב קולנוע בבית הבראה."

"איפה לוקחים פנים יפות כאלה?" שואל מישהו אחר.

"זה כלום, - אומר במלוא הענווה סאלם. היית רואה אותי במדים של שוטר והיית רוצה להיות בחורה ולתפוס אותי."

אבל סאלם כבר תפוס. לפני חודשים אחדים הכיר צעירה אמריקנית, יופי של בחורה, הכיר אותה שעה שעמד על משמרתו. ועכשיו הם מאורשים. שלח לה מברק והיא בטח תבוא מחר מחרתיים. הבחורה שלו גם היא נוצריה – לא נוצריה ערביה – נוצריה נוצריה. היא בת עשרים ושתיים, גמרה ארבע שנים ביולוגיה. הוא ייסע אליה כאשר יתחתנו וילמד גם הוא ביולוגיה. אולי יישארו כאן...

כולם יוזמנו לחתונה...

"קודם, - מספר סאלם, - היה מבלה יפה. משכורת יפה, יפה מאוד, רק בזמן האחרון לקחו הרבה מס הכנסה, ומס ההכנסה הזה עושה גם הרבה אי שקט בין התושבים בעיר המזרחית... אז היה מרוויח יפה. בחור יפה, גר בבית שלא עולה, אז כשהיה גומר את העבודה היה הולך לבית קפה, יושב, שותה ספל קפה, מדבר עם חברים, הולך לסינימה, משחק קצת, אבל מאז הוא תפוס, אין לו יותר שטויות כאלה בראש. הוא לומד הרבה, קורא. צריך להתקדם בחיים...

בינתיים הגיעה שעת ביקור רופאים. והמנתח, ד"ר אלכסנדר שטיינר, מוקף רופאים אחרים ומשתלמים, פתח את התחבושת, והזרוע שהושתל בה עורק, אינה כואבת – כפי שאומר סאלם, אך בשעת הטיפול התעוותו פניו בכאבים גדולים. הוא נשך את שפתיו, הרים את עיניו אל התקרה, כדי לא לראות, ואך בקושי החניק את צעקת הכאב. אחר כך הודה לרופא, בחיוך טוב.

"יש לי מזל. נכון. וכולם באו לבקר אצלי. אולי שלוש מאות איש. מן הטלוויזיה, מן העיתונות, ובעיקר החברים שלי. כל הקצינים, כל החברים במשטרה. כל אלה שבאו לבקר אצלי אני זוכר, ואזמין אותם לחתונה שלי..."

 
לייבסיטי - בניית אתרים