סטריפטיז בכנסת

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1969 >> סטריפטיז בכנסת

 

14.3.69

סטריפטיז בכנסת

אז יעל, אריה ואני הלכנו לבקר בכנסת. זה היה רעיונה של יעל. כיוון שבאה מרחוק וכבר לא היתה בירושלים חודשים אחדים והתגעגעה אליה, היא רוצה להיות גם בכנסת.

אז הלכנו.

אריה לא בא אלינו מרחוק. למעשה – נולד בירושלים ומאז לא עזב אותה. אפילו לשפלה אינו יורד ברצון אלא כשמגיעים מים עד נפש. תמיד מטייל הוא בתוך כתלי ביתו. ומאז שוחררה ירושלים, הוסיף על ביתו גם את העיר העתיקה. יורד בסימטאות העקלקלות, משחזר בדמיונו "איך זה היה פעם" ו"מה זה היה פעם." וכואב עד דמעות על מה שעוללו הירדנים, על חילול והרס, וצוהל לעיר הנבנית מהריסותיה – כמו יהודי ירא שמים. כל ירושלים מכירה אותו ואומרת: "הנה הולך אריה." אבל לכנסת – הלך בפעם הראשונה, איתי ועם יעל.

בביתן הקטן שליד השער, קיבלנו את הכרטיסים שראש סיעה השאיר למעננו כאורחיו. ונדחק שם קהל רב של מבקרים, והרגשנו מאוד מיוחסים. וביחוד שאמרו "הנה הולך אריה..." כולם היו מדברים בשקט בשקט, כפי שמחייב המקום והזמן. ואנו צועדים אל דלת היציאה ואל שער הכניסה המרשים, עליו מופקד שוטר משופם וזקוף. "עולה חדש" – מאושרת יעל.

"עם ארנק! " – מזדעזע השוטר.

"עם ארנק."

"אסור!"

"באמת? למה!"

"לא יודע. יודע שאסור."

"מטעמי בטחון" – מסביר באוטוריטה אריה. בטחון הוא עניין לגברים, כידוע. "תפתחו את הארנקים, ואז יהיה בסדר."

השוטר מעיף עין לתוך הארנק ופניו אינן מגיבות.

"בבקשה להשאיר את הארנקים בכניסה."

"אבל אין לנו כלום בפנים. תראה."

"מצטער."

"מה אתה חושב שאנחנו מסתננים, פאתאח!" – טוען אריה.

השוטר, כאבן דוממת.

עומד אריה עם בלוריתו הספרותית ונעליו המתרוצצות בהריסות ירושלים הנבנית, ועברו המפואר בהגנה על חומות ירושלים ושמו ההולך לפניו והדור החמישי של ילידי ישראל נעלב בו עד עומק נפשו.

*

בחדר סמוך לחדר הכניסה עם הכרטיסים והרישיונות, יושבת פקידה קטנה ליד שולחן קטן ומקבלת משכונים כמו בבית עבוט.

חייכנו את חיוך ההתרפסות שחובה לחייכו למשרת ציבור כדי לשאת חן בעיניו ולקנות אל ליבו.

"תסתכלי בבקשה, גברת. אין לי בארנק כלום. אפשר להיכנס?"

"להשאיר."

"אבל יש לי שם ניירות."

"קחי ביד."

"ויש ראי ושפתון."

"קחי ביחד."

"ויש תיק עם כסף, ומסמכים ורישיונות."

"ביד."

"ויש משקפיים."

"תשאירי בתיק."

"לא רואה בלעדיהם."

"קחי ביד."

"באמת... הלא אי-אפשר להחזיק הכל ביד."

"מה אני יכולה לעשות."

"הרשי לי לקחת את הארנק, את רואה שהוא ריק לגמרי."

"גברת – אין לי פנאי" – יוצאת העלמה מכליה. – "מי הבא בתור..."

מילא. צועדים עם הליפסטיק, והמסרק, הראי הקטן והפנקס הגדול, והיומן, וספר הכתבות. שתי הידיים מלאות, גם אורחים ומוזמנים אחרים צועדים כך. ביניהם אנשים חשובים מאוד, אין אפליה.

נפגשים בדרך.

"מה שלומך, גברת א'. תואילי נא להכיר, שגריר מארץ אחרת..."

"נעים מאוד – אני משיבה ומנסה לפנות את הציוד מיד אחת כדי ללחוץ ידו של "המוצג", העסוק גם הוא באיסוף אוצרותיו ליד אחת. הראי הקטן שלי נופל ונשבר לרסיסים. האורח מתכופף לאסוף אותם ומפיל את משקפיו ומספר תצלומים של אשתו, חברתו והילדים שלו. "נעים מאוד" – קדנו זה לזו. במזרח זה לא היגייני ללחוץ ידיים בלאו הכי...

 

*

 

"יש כרטיס?" – שואל השומר המופקד על פנים הבית.

"יש!" – עונים בצוותא.

"אפשר לראות?"

"עשה לי טובה. הוא נמצא בכיס המעיל. הואל נא להוציא, הידיים שלי תפוסות."

הוא מכיר את זה ובלי כל דקדוקי טכס, מחפש בכיס העליון, "קצת לא נעים לי, אבל מילא. בחור נחמד. אחר כך נודד לכיסים התחתונים. מוציא ממחטות, סתם ניירות ומכתב מידיד. מכתב קצת אינטימי. "יקירתי" – כתוב שם – "מצטער, אבל לא נוכל להתראות יותר..."

"זה כרטיס יציאה" – צוחק הסדרן – "זה לא כרטיס כניסה..."

*

במזנון פוגש אותנו המארח, כולו קידות. לא נעים, הוא יודע, אבל יש סכנות כאלה... הנה יכניס, לכיסו הוא, את הליפסטיק והפודריה. אבל, שנזכור לקחת בחזרה. אם אשתו תמצא אותם חלילה, יתחיל עניין שלא יידע לצאת ממנו...

מה נשתה, מה נאכל?

אנו מפרקים מעלינו את שאר המטען. ואין לתאר כמה מסוגל לשאת בחובו ארנק קטן של אישה... אנו מעמידים פנים שאיננו רואים את הפרפומריה הערוכה על שולחן האוכל. מראה שאינו אולי מרהיב עין אבל שמשקיט מאוד את הלב. כמה אנו חדורים תודעת בטחון. ואיך יודעים אנשי הבטחון שלנו לאחוז באמצעי מנע. איך יודעים הם אצל מי והיכן להיזהר ועוד. הלא שפתון קטן יכול להכיל בחובו מנגנון שלם של תופת. גם עט נובע הוא מסוכן. שמענו כבר דברים כאלה.

*

"את משתמשת במקס פאקטור?"

"הממ..." – מאשרת יעל ומסמיקה. – "אתה מתעניין בתמרוקים?"

"לא בתמרוקים, חלילה – אלא בתעשיה. מקס פאקטור הוא נבזה. מתחשב בחרם הערבי. אינו מייצר בארץ. לולא טיילת כל-כך הרבה בחו"ל היית יודעת שאת משתמשת בתוצרת של אויב."

"סליחה. נורא סליחה. זה הכל בגלל שלקחו לי את הארנק."

"ולולא לקחו את הארנק?! בכל זאת היה מונח בתוכו דבר תועבה. וגם על שפתייך, וגם על עורך..."

"אבל ישנה איזו רשות לפרייבסי, בייחוד בכנסת המחוקקת חוקים כדי לשמור על חירות הפרט."

"פרט, שמט. לא צריך לקנות מאקס פאקטור. זה פאקט."

"כבר לא אקנה."

"יפה."

בין כה וכה הלכנו לומר שלום לזה ולאחר – ליפול על צווארו של מי שלא ראינו כבר נהיה צנועים, עשרים שנה – וכשחזרנו, כבר הספיקו לנקות את השולחן ביחד עם הפרפומריה...

"נו, ועכשיו ודאי רוצים לשמוע את הנואם. לראות את הבית."

*

שכחתי לספר לכם שאותו יום בו התחשק ליעל לבקר בכנסת, היה יום קר במיוחד. הקור השתולל בחוץ וגם פנימה חדר.

"רגע" – אמר הסדרן ליד אולם המליאה – "את המעילים בבקשה."

אריה נתן את המעיל החגיגי שלו שלבש במיוחד לכבוד המאורע ונשאר בסוודר. תודעה פועלית...

"והגברות?"

"איני יכולה להוריד את מעילי, השמלה בלי שרוולים."

"אסור עם מעיל."

"זה לא בדיוק מעיל. נקרא לזה שמלת-מעיל."

"את השמלה השאירי. את המעיל הורידי..." – יעץ הסדרן. "מצטער, גברתי, מוכרחים להתפשט."

*

אז פשטה יעל את מעילה וכיסתה בידיה את זרועותיה החיוורות. מחמת צניעות וקור. ואילו אני, גם אני הוכרחתי להתפשט את שמלת-המעיל שלי. אבל עשיתי זאת בגראציה סכסית ההולמת את המעמד. אט, אט, בתנועות גמישות וחתוליות ומתמשכות במשהו דומה לקומבינזון קצת שקוף, לקול תשואות אילמות ומעריצות של הקהל הרב שמילא את היציע ואת האולם עד אפס מקום.

עשיתי הכל בצניעות מקסימלית. צריך להתחשב בעובדה שכנסת אינה מועדון לילה. אפילו היא עושה כמיטב יכולתה למלא את החסר בשטח הסטריפטיז, מאז סגרו את כל "חיי הלילה" בתל-אביב.

 
לייבסיטי - בניית אתרים