סיבוב בעיר

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1968 >> סיבוב בעיר

 

29.4.68

סיבוב בעיר

בשבוע שעבר נכנסה בי רוח שטות, אולי זה האביב, אולי זה התחביב האופנתי שהתחלתי בו ושמו דיאטה, אם כך ואם אחרת החלטתי להשכיח את הרעב התמידי המקנן בי ולהטביע עצמי במסיבות עיתונאים, להתהולל בכל המסיבות שאליהן מוזמנות העיתונאיות.

ומכיוון שאני נפש טובה, שאינה מסוגת ליהנות ממשהו או להתענות ממשהו בלי לשתף בו את הזולת, הרי אתם מוזמנים בזה להצטרף אלי.

בדיוק לפני שבוע, אספה חברת "לון" לתמרוקים את "העיתונות" של המין היפה והביאה לפניה את בשורת "היופי בבית". צבא שלם של "מומחות יופי", שעברו קורס מזורז בן שבועיים-שלושה, פושט עכשיו על בתי אב בישראל, בעיר, בכפר ובעיירת הפיתוח, ומביאות את התודעה של טיפוח החן הנשיי לתוך כתלי הבית, מאישה לאישה. שעה שהילדים הולכים לבית הספר, הבעלים לעבודה, הרדיו התחיל בתכנית "לעקרת הבית" מתובל בשירי פרסומת מזוויעים, נשמע צילצול בדלת ובפתחו עומדת אישה צעירה ונאה, שיש לה לפחות השכלה תיכונית (נאום מנהל "לון"), ובקול מנומס היא מציגה את עצמה ואת המזוודה הקטנה שלה, הכוללת כל מה שאישה צריכה כשהראי מבשר לה ש"חסר לה". שחסר לה ניצוץ בעיניים, שחסר לה עור חלקלק ומתוח, שחסר לה ברק בשיער, ומחזר שיסובב אחריה את הראש. וכל מה שחסר לה מצוי במזוודה הקטנה המכילה את כל סודות היופי שהופקו מ... ים המלח. בתוספת של כמה חומרים טבעיים אחרים כך מבטיחים היצרנים.

קיצור של דבר, בטרם תדע האישה, היא מרוחה כהוגן, שערה חפוף, ידיה חלקלקות, הראי שעל הקיר אומר: "לא נורא" ו"יש לך תקווה", כך גם מבטיחה מומחית היופי; מציידת אותה בכרטסת יופיה הפרטי, וכבר היא מושחלת. 

מומחות היופי הללו, שאחדות מהן זומנו לאותה פגישה עם העיתונאיות סיפרו, ובצורה משכנעת ביותר, כיצד רכשו להן בדרך זו לא רק לקוחות קבועות, אלא גם ידידות. כיצד הן מצילות ילדות שדמן גועש ופניהן מתכסות בפצעי בגרות, כיצד הן מיפות סבתות לקראת חתונת הנכדה, כיצד אפילו הצליחו להביא בחור שחיזר אחרי בחורה שש שנים ולא נשאה לאישה, לבוא ולבקש את ידה. תודות לקרם של "לון", כמובן... ועד מה שמחות עקרות הבית לקראת ביקורן. אולי כדי להפיג את השיעמום, אולי כדי לטפל ביופי במלוא הרצינות בלי עיניים אחרות הבולשות אחריהן...

וכדאי להיות מומחית יופי של לון, מסתבר. "חייה של סוכנת" כזו, כבר נאמר, מלאי עניין ושכר רב בצידו, שכר שאפשר למנותו. 140 מומחות היופי משתכרות בין 450-250 ל"י לחודש, כך, דרך אגב. ודרך אגב, המוצרים של "לון" אינם נמכרים עוד בחנויות התמרוקים, פרט לשמפו וקרם הידיים, באופן שאם אינך יודעת לשמור על קשר עם הסוכנת, לא תוכלי להישגם. ומי שנמנה על הלקוחות של "לון" מבטיח לנו שזה הפסד רב, לכיס ולפרצוף ובעיקר למצב הרוח.

כן, שכחנו להזכיר שמסיבה זו נתקיימה, איפה? במלון הילטון, כמובן. מובן שהוגש כיבוד, קפה ועוגיות קטנטנות, הן כבר אינן, כך שטעמנו וטעמנו. אבל עוד עוגיה קטנה, מה יכולה זו לעשות לפיגורה?!

תיירות לנשים

מהילטון, מהלך דקות אחדות ל"דן" עשינו את המשך הדיאטה. מישהי שרצתה "למכור" לנו תיירות לנשים בלבד, צלעה איתנו למזנון החלבי של "דן", המקושט כולו בצבעי תפוז ולימון, שולחנות עגולים ונאים ומלצרים חמוצי פנים. בפרוטות ממש, ארבע עד שש לירות, אפשר לאכול כל מה שנפשך תאבה. עשרה מיני סלטים, דגים בכל מיני צורות. תצביע באצבע קלה למגישה העומדת מעברו של "המזנון" והם שלך. אבל צרה צרורה, הצלחת לכל התפנוקים האלה, גודלה כצלחת עוגות. וכמה כבר אפשר להערים על צלחת כזו. אז ישבנו והצטערנו, ורק בקושי שמענו את כל התכנית כולה על טיולי נשים בלבד. בפואיה ראינו מאות נשים עייפות, עם פנים טרגיות, חצי מתות מעייפות, משעמום מחוסר תקווה. נוסעים מארץ לארץ ויושבים בפואיה. נדחקים לאוטובוסים וחוזרים לפואיה. ותמיד אותם פרצופים של נשים בין חמישים לאין סוף, שהילדים שלהן כבר נישאו ופרחו מן הבית, הבעלים העייפים "הלכו בדרך כל הארץ", הכסף שלהן עושה כסף בלעדיהן והן מתות, המסכנות, עוד בחייהן.

טיולים לנשים בלבד זה לא עסק. קבענו. אך הלב נתן קפיצה קטנה. הגברת תיתן כרטיס חינם לנסיעה עם נשים בלבד?! או שמא רק נדמה לנו...

הבכור לבית אב"י

בערב נתקיימה מסיבה, אהה זה היה האירוע היפה מכל היום. באולם הנאה של בית האישה, שליד בית ביאליק, נאסף קהל רב לשמוע ולראות את הסופרת הצעירה והיפה מאוד, והיא דבורה עומר. הערב הוקדש לספרות ילדים, שעוסקים בה כידוע אנשים מבוגרים, שמנסים לדבר בלשון תינוקות, בדרך כלל. לא כן דבורה עומר. היא נטלה על כתפיה הצעירות משימה רבת משקל ויכלה לה.

היא עוסקת בכתיבת ביוגרפיות ישראליות על אישים וגיבורים, מחיה דמויות ותקופות, בדרך אינטימית ועם זאת מחנכת, בחן ובהומור ובאהבה רבה. הביוגרפיה שכתבה על "הבכור לבית אב"י", על הילד העברי הראשון, אינה מרפה מן הקורא הצעיר למן הרגע שהוא נוטל את הספר לידו לא יניחו. ויפה הקדימה ד"ר ירדנה הס, מרצה לספרות ילדם, אישה צעירה אף היא ונאה מאוד בראשה האדום, שכאשר רצתה להתכונן לערב הזה, נטלה את הספר מן האצטבא כדי לעיין בו שנית. ניגש בנה ולקח את הספר לעצמו. אמרה לו: "אני רוצה לעיין בו, תקרא אחרי כן." אמר הילד: "יותר טוב שילדים יקראו בספרים מאשר הגדולים יעיינו בו."

הסופרת הצעירה סיפרה כיצד היא אוספת את החומר לספריה. שלושת רבעי שנה סבלה כאיתמר רעבה ללחם ורעבה לחברים, כי היה אסור לה לדבר אלא בשפת עבר ושלושת רבעי שנה היתה גיבורת ניל"י, מאוהבת באבשלום, עוסקת בריגול, מתענה בכלא ולבסוף גם מתאבדת...

ישבנו באולם והתקנאנו בדבורה, בכוח העבודה שלה, בכישרון הסיפורי, ביכולת הביצוע והבאת דברים לידי גמר. עיתונאים מה הם עושים. מרחפים בשמים. מפה קמצוץ, משם טיפה, קטעים, רסיסים. אבל להרים מפעל, לתכנן אותו, לאגור חומר, לברור, למיין, להביא לדפוס. איפה הסופרים ואיפה אנחנו...

חלס, מן היום והלאה יתר רצינות. עבודה מאומצת ועין אחת פוזלת אל הנצח. הנצח עטיפה. משהו שאפשר להעמידו על האיצטבה להורידו ולעיין בו ושילד יוכל לבוא ולומר "אני רוצה לקרוא".

הגדולים הרי רק מעיינים.

אז במצב רוח כזה הלכתי הביתה ודעתי נחושה שעם חגיגות שנות העשרים למדינה היפה והגדולה שלנו, שעם הולדת ארצות הברית של ישראל, שוב לא אעסוק בשטויות. הלא הבילויים, הלאה ריצות למועדונים ולמסיבות עיתונאים, הלאה תזמורת ריקודים. צריך לחשוב על העתיד.

קמה עם המדינה

אלא שבינתיים יש הווה. והשעה היא רק אחת-עשרה, ויפה ירקוני חוגגת עשרים שנות שירה.

ב"מרבד הקסמים" של מלון "שרתון" פוצצה תזמורת איטלקית את עור התוף. שלה ושלנו. במנגינות מחרישות אוזניים. נכנסים ומקבלים מכת קול העוברת את מהירות האור, שקשה להתאושש ממנה. אחר כך מובילים, בחשיכה, דרך גברות ריחניות וגברים בשחורים, אל שולחן עיתונות. "הקונקורנציה" ישובה בסך. צריך לשמור על הפה ולא לפלוט חלילה חכמה הכי קטנה. כל ההערות היפות נשמור לכתבה שלנו. אלא שאין.

על המשטח מתעמלים זוגות נפרדים. אם לא עכשיו אזי בעתיד הקרוב... אלה שאינם מתעמלים, נתקפים בעוויות לפי הקצב. שנים שלושה זוגות צמודים מאוד שוכחים שהם באולם ציבורי. אי, הנרי מילר. איזה דור חינכת?

סוף סוף היא הופיעה. יפה מתמיד, צעירה מתמיד, שרה יותר יפה מתמיד. היא לא שרה היא מדברת אל הלב היוצא אליה. נעים להסתכל ביפה ירקוני ולחשוב שגם אנחנו נראות כמותה. אני שונאת חברות שהזדקנו ושזוכרות שאנו בנות אותו גיל. ואיך שזו יודעת לשמור על הפיגורה. היא אינה הולכת למסיבות עיתונאים.

הנה לפניכם אישה שבעצמה אומרת שאין לה קול ואיך שזו שרה, איך מתבדרים בחברתה, איך היא עושה בקהל כעולה על רוחה. היא קמה ביחד עם קום המדינה. וההיסטוריה הקטנה שלנו מקופלת בשיריה ובה. עצב, וגבורה, ועקשנות, ואהבה ומרץ אלוהים איזה מרץ הלוואי על המדינה...

ולא נותנים לה לרדת. ניסתה וחזרה כמו ילדה טובה. ראתה שבכל זאת הכי טוב בארץ. הנה גם חנה אהרוני יושבת בקהל. גם היא חזרה. קטנה יותר צעירה יותר אחרת.

"הייתי באודטה" מכריזה אחת הקולגות הסמוכות "אני באה משם. איפה היא ואיפה יפה ירקוני שלנו. ההיא כל הזמן התפללה, מעונה קדושה. וזו חיה ומחיה נפשות..."

יצאנו לרחוב כשהיה כבר מחר. גשם שוטף התחיל לנקות את רחובות העיר לקראת שבוע הניקיון.

לאן עכשיו? איך אפשר לשכב לישון כל כך מוקדם?

ליפו, נפתחה מסעדה חדשה.

איפה הנצח ואיפה אנחנו?

 
לייבסיטי - בניית אתרים