"סיפור הפרברים" של מגדל העמק

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1972 >> "סיפור הפרברים" של מגדל העמק

 

15.9.72 

"סיפור הפרברים" של מגדל העמק

"קוראים להם טפים. יודעת מה זה? זה כדורים שעושים מסטול. איזה כדורים? כל מיני כדורים שמיישנים. כל מיני כדורים שעושים מצב רוח טוב. העיקר כדורים. בטח שהכי חשוב זה ל-ס-ד, אופיום, חשיש, מורפיום. אבל כשאין אז גם פרודורמול טוב. אפילו אספירין. את הנשמה ימכרו ויקנו כדורים. את הדם שלהם ימכרו."

"הנה, תשאלי אם זה לא נכון. אצלנו במגדל העמק מוכר הנוער את הדם בשביל לקנות כדורים. פעם, פעמיים בשבוע בא ערבי אחד מנצרת, סוחר בדם, בא עם מכונה גדולה לוקסוס, ממלא את הטקסי שלו בשישה-שבעה חבר'ה לנגד העיניים של כולם – בלי שום בושה, לוקח את הבחורים ישר לבית החולים הצרפתי או האיטלקי בנצרת, והבחורים מוכרים את הדם שלהם בשביל 60-50 לירות לכוס. בחורים? – ילדים! בני שש-עשרה, שבע-עשרה, שמונה-עשרה... אחר כך באים ישר מנצרת לבית הקפה במרכז, שותים, מתחששים, מתחילים להתברדק. בלילה אי אפשר לישון אצלנו והילדים בוכים. הפושעים האלה הולכים ברחובות וצועקים. זורקים אבנים בחלונות. ואיפה המשטרה? צריך רצח בשביל שתתעורר..."

אנו נמצאים במגדל העמק למחרת הירצחו של הנער החייל, העולה מרוסיה שנרצח אולי בשגגה על ידי נער אחר, (יליד המקום שהוריו עלו ממרוקו). רבים אומרים שהיה מסומם בשעת מעשה. שבכלל הוא עבריין ופרוע ואין שום קשר בין הרצח לבין הבדלים עדתיים. תושבי מגדל העמק הוותיקים, עולי רוסיה מזה ועולי מרוקו מזה, מתפארים בעובדה שהם חיים נהדר בצוותא. שאין עוד יחסי שכנות וחברות בינעדתית כמו במגדל העמק. שיש נישואים בינעדתיים, שהם שמחים לקלוט עולים חדשים. שהעיירה פורחת, מתפתחת, נהנית מתעסוקה יותר ממלאה. שיש שבה בנייה חדשה ולא חסר בה כלום. יופי של מקום. אבל גרדו מעט את המעטה החיצוני ויתברר שאין זה הסיפור כולו, שאף אם הכל מתנהל על מי-מנוחות, משהו רקוב בממלכת דנמרק...

"סיפור הפרברים" של מגדל העמק אינו כה תמים. ואם כי שיטת בת היענה טובה לעצבים ולמצפון – אין היא פותרת בעיות. אין היא מקדמת את פני הרעה ואינה מונעת אסונות.

"פוחדים לצאת מן הבתים"

בכיכר המרכזית, או במרכז המסחרי של מגדל העמק מדביקים כבר מודעות אבל. שלוש הלוויות יתקיימו היום. ילדים ונוער קוראים בעיתון את סיפור מעשה הרצח. מתווכחים ביניהם אם היה זה אחד ה"רוסים" ששבר ראשון בקבוק או שהיה זה הרוצח, קוראים לו הרוצח. פשוטו כמשמעו, פרא אדם – אומרים עליו. רק לפני ימים אחדים שיחייב אותו השופט. מישהו מספר שהנער קיבל מאתיים לירות מן המועצה לקנות לעצמו בגדים לחג והלך וקנה כדורים משקאות וחשיש.

קשישים וביניהם מספר ניכר של עולים חדשים, דורשים יותר "מיליציה." החדשים – אלה מקרוב באו, בודדים מאוד בחבורה. "האנשים שלנו פוחדים לצאת מן הבתים" – מסביר לי אחד ביידיש. "סתם היסטריה. זה יכול לקרות" – הוא ממשיך. "אבל יותר משטרה צריך. איכשהו אדם משלנו לא מרגיש בטוח. תארו לעצמכם, לבוא את כל הדרך מרוסיה הנה – ולא להרגיש בטוח בארץ שלך."

בחנויות מוכרים... אינפורמציה. הסיפורים עולים ופורחים ולדמיון אין גבול. היו אלף מפגינים ולא מאה – טוענים שם, ובעיתון כתוב שהיו רק מאה. מי מוסר את הידיעות לעיתון – ראש המועצה...

ראש המועצה – מר אלדרוטי – אשר פגשנו אותו לפני שיצאנו למגדל העמק, במשרדו אשר בתל אביב (מר אלדרוטי הוא עתה מנהל עמידר) כואב שעיירתו הוכתמה. "אם קורה שבטבעון רוצחים בשבוע אחד שלוש פעמים זה כלום. אבל במגדל העמק – מיד מדביקים לזה משמעויות עדתיות. ההפגנה אורגנה על ידי עולים חדשים (הקבוצה הראשונה באה לפני שנה וחצי, השנייה לפני שמונה חודשים והאחרונה לפני שלושה חודשים. בעצמי הייתי נוהג לצאת ללוד ומשפיע על עולים שיבואו אלינו. מגדל העמק רוצה בהם ושמחה בהם. יש לציין ששמונים המשפחות הראשונות במגדל העמק היו עולים מרוסיה) – אך בין ראשי המארגנים והצועקים בהפגנה היה אחד ותיק. שבכלל אין לו עניין, בכל העסק הזה, "אבל יש לו חנות חשמל והוא צריך קונים... ומפלגות מנסות לבשל דייסה פוליטית!..."

הולכים לצריף העלוב, מועדון הנוער של מפ"ם, המצוי בלב לבה של מגדל העמק, בו נרצח הנער. עומד "צריף המריבה" שהביא לרצח. והמוח אינו תופש כיצד גרם זה לאסון כה מחריד, עד שבאים לבית לוי, הורי הנער הנאשם ברצח.

בחג הכל סגור ואין לאן ללכת

"לא חסר להם כלום, למשפחת יוסף לוי," סיפרו לנו קודם לכן. "יש להם הכל. בית – וילה, אבא עובד תמיד – אבל שתיין. היה לו איזה מקרה ב'הלנה רובינשטיין' וזרקו אותו. עבד בשמירה ברמת אשכול לא בירושלים – אצלנו, בשמירה על הבניין שבונים לרוסים, נפל על הרגל והוא בגבס, יש שם עשרה ילדים. גם אח אחד היה פעם עבריין. עכשיו הוא בסדר. יש משפחה וילדים. ועוד אח אחד יש, דני – יושב בבית הסוהר גם כן, ועוד אח, שלמה, בחור טוב – בצבא עכשיו. האמא – זהב. לא חסר כלום..."

הבית – מילא, מווילה הוא רחוק. הבית שמתגוררות בו עשר נפשות הוא בן שלושה חדרים. מכובד ונקי, הרצפה נשטפה וריח תבשיל טוב עולה באפך.

"בבקשה להיכנס" – אומרת האם ונכנסת אחרינו לחדר האורחים. בין סיפור לסיפור מספרת שהיתה אצל בנה והוא אינו רוצה לדבר איתה. היא מדברת והוא לא עונה. 

"לכי להביא לי עורך דין," הוא אומר וזה הכל. "ואני את הלב שלי נותנת לילדים שלי. רוצה לתת לו הכל. רוצה לעזור לו. מה אני יכולה לעשות. אני עובדת ולא חסר לו כלום. הוא לא אשם. מה אני יכולה לעשות. הוא לוקח כדורים. קונה כל מיני כדורים. מסתובב, אין לו מה לעשות. רצו לקחת אותו לצבא אבל הוא אמר שהוא מבקש שידחו, כי אח אחד שלו בצבא ואח אחד בבית הסוהר. אבל היה לו חינוך טוב. היה בתל-מונד שלוש שנים. עכשיו היה לו המקרה הזה הלא-טוב עם פריצה לבית מרקחת בשביל הכדורים. אז השופט שיחרר אותו עד המשפט. חג – והוא מסתובב עם החבר שלו במגדל העמק, ואין לאן ללכת. הכל סגור. הרב שלנו, גרוסמן אמר לסגור את הכל כי חג. כל בתי הקפה סגורים, כל המועדונים סגורים. לאן יש ללכת? משעמם. והוא צעיר, עוד ילד! ראו אור בצריף. רצו להיכנס. גם הרוסים לא בסדר. עושים להם חג לבד. אומרים – הראשון שיבר בקבוק הרוסי. לא הבן שלי. וכלל לא יודעים מי רצח. היו שם הרבה. בלילה לא ידענו כלום. בבוקר באו אנשים ואמרו שהילדים שלי רצחו. האחים שלו בכלל לא היו, סתם אומרים."

"בני כמה הילדים שלך?"

"מתשע ועד עשרים ושבע הילדים שלי; וגם נכדים יש לי."

"ואת?"

"בת ארבעים."

"כמה שנים בארץ?"

"עשרים."

"ואת עובדת?"

"כן. עובדת. עשרים שנה במקום אחד. בדואר."

"מה את עושה בדואר?"

"מה? – מנקה."

הלכנו משם – והאם של הנער הנאשם ברצח חזרה למטבח לבשל... 

*

בנקודת המשטרה – בית קטן נחבא בין שיחים, הילדים הרוסים מסתובבים ברחוב ואין להם פינה משלהם. "בגרז'" עומדת מכונית נטולת צמיגים. בית ככל הבתים נוסח שיכוני שנות החמישים – מצויים אותה עת שני שוטרים. אינם יכולים למסור אינפורמציה. מוטב לגשת לנצרת. לתחנה.

"התושבים טוענים שהנקודה שלכם תמיד סגורה?"

*

"לתושבים יש תמיד טענות. מה יכול לעשות שוטר כשקוראים לו לאיזה מקום. להשאיר את התחנה פתוחה?... אנחנו סובלים ממחסור בשוטרים! כן, יש בעיות בעיירה הזאת. יש פה קבוצה גדולה של נוער עבריין ונוער שוליים, אבל יש רק שוטר אחד או שניים למשמרת. והידיים של השוטרים כבולות... אצלנו כובלים ידיים של שוטרים, לא של עבריינים... ובכלל – שוטרים במקום כמו מגדל-העמק הם רבנים ועורכי דין, ושופטים ומטפלים בנוער, ורופאים ולשכת עבודה ומיילדות... הבעייה כאן שהציבור אינו יודע מה הם בעצם תפקידיה של משטרה..."

"גם המשטרה אינה יודעת מה תפקידיה," אומר לנו מדריך נוער שעוסק בנוער השולי. "את רואה אותי כאן והאמת היא שהעור רועד עלי. כבר שנים אני עובד עם נוער שולי ומסתדר איתו – אבל הפעם אני רוצה לאסוף את חפצי ולברוח. אני מודה ומתוודה שאני פוחד. הייתי אחד מאלה שראו את הרצח במו עיניהם. ומסרתי על כך עדות ואולי לא טוב לחזור ולספר בעיתון – כי העניין הוא סוב-יודיצה. אבל, באו אלי וסיפרו שאחיו של הנאשם ברצח וגם חברים שלו ירצחו אותי על שהלשנתי על אחיהם. ובאתי למסור פה תלונה ולבקש הגנת המשטרה – ומה אומרים לי. מחייכים."

"ואם יאסרו – השופט ישחרר..."

"אני ראיתי שהילדים הרוסים מסתובבים ברחובות אין להם פינה משלהם. מסתובבים, ולאט-לאט מתחילים להתחבר עם המרוקנים ודווקא עם הפושעים שביניהם. אמרתי להם שזה לא טוב, שיבואו אלינו למועדון ואתן להם זמן שיהיה רק שלהם. שיתחברו עם ילדים שחזרו למוטב. שיש לנו שולחן פינג פונג, יש עיתונים, יש שח, ספרים. וכבר היינו צריכים להתחיל בזה בשבוע הבא. מכאן לכאן הזמינו אותי למסיבה שהם עורכים בראש השנה. והלכתי לשם. וראיתי בפעם הראשונה בחיי איך פתאום נפסקים חיים. מישה היה הרוח החיה בחבורה. הוא בעצם אירגן את הכל והיה הדובר של קבוצת העולים מרוסיה. אף כי לא היה תושב המקום. יש לו כאן דוד וחברה והרבה חברים והיה בא הרבה למגדל העמק. ואיתו ביחד חשבנו לפתוח מועדון ולהכניס בו תוכן. ידענו שמוכרחים למזג אותם עם הנוער המקומי – אבל צריך לעשות את זה בתכנון..."

במסע ההלווייה

מגדל העמק היא ישוב ותיק, יחסית. עיירת פיתוח שהצליחה והיא משגשגת וגם נאה מאוד לעין. אבל היא בנויה ברובה לפי שיטת הבניה שהיתה נהוגה בשנות המצוקה של ישראל, ורוב בתיה, אם כי הם מוקפים גינות, הם בתים קטנים וישנים.

כיוון שרוב רובה של האוכלוסיה, כ-80% ממנה, הם יוצאי עדות המזרח, רוב המשפחות הן מרובות ילדים (והיה משעשע לשמוע הגדרה "לא חסר להם כלום. הם משפחה מרובת ילדים אז מקבלים הרבה כסף מביטוח לאומי ומעזרה סוציאלית...) וגרים, על כן, בתנאי צפיפות גדולה. עשר נפשות בשלושה חדרים – הוא דבר רגיל במגדל העמק. מגורים צפופים כאלה של הורים וילדים קטנים וילדים מתבגרים ומבוגרים – אינו מן הדברים הבריאים. אם כי בדידות היא אולי קשה הרבה יותר...

ואילו שיכוני העולים החדשים מרוסיה, מה יש לומר – בנויים לתלפיות, בייחוד על רקע הנוף המקומי הכללי. אפילו פה ושם רואים ערימות אבנים ולבנים לתוספת בניה באזורים הישנים – המגורים בבתים גבוהים ומודרניים והחצרות הגדולות, והמכוניות עם המספרים הלבנים – מנקרים את העיניים...

מגורי העולים מרוסיה היו שוממים. האנשים פשוט נסגרו מאחורי מנעול ובריח. אלה מפני פחד, ואלה מפני בושה. הם מתביישים מפני עצמם. נרצח יהודי בידי יהודי. וכיוון שכל ישראל ערבים זה לזה – כתם הרצח הוטבע גם על מצחם הם. כך אמרו לי.

האחרים הלכו אל ההלוויה. "ללוות את החלומות שלנו לקבר," אמר לי איש אחד נשוא פנים ושחור מצער.

ישבתי לצדו על ספסל באוטובוס שיצא למסע ההלוויה לטבעון, מקום מגורי האם. היהודי שתק כאוב. שאלתי אותו אם יש בין המלווים גם אנשים ותיקים ממגדל העמק. 

"אין," השיב ולא יסף. (האמת היא שהיו שם אחדים מן התושבים הוותיקים, כשניים שלושה, מקבוצת העולים הראשונים מרוסיה, שהגיעה לפני עשרים שנה. והיה שם גם מישהו מן המועצה – שכנראה לא הכירו אותו. (אבל קרה שבעלה של עובדת המועצה נפטר גם הוא אותו יום והוותיקים הלכו להלווייתו...) היה זה אוטובוס מלא עולים חדשים, ממורמרים ומאוכזבים, ואבלים כשכול עצמה.

*

"ולמה יבואו – פתח ואמר שכני לספסל לפתע. אין לכם אהבה אלינו. אנחנו באים אליכם, מאדאם, עם הלב ביד. אנחנו באים אליכם. אנחנו נהרגים לבוא אליכם. לא לאבנים אנחנו מתגעגעים. ליהודים. לאחים. ומה נותנים לנו? אבנים. בתים מאבנים. אפילו מכוניות. זאת הצרה. אנחנו באים אליכם כמו שבאים ילדים לאבא אוהב. אבל האבא שלנו עסוק מאוד. הוא אומר לנו, 'מה אתה רוצה ילד. הנה קח צעצוע ולך לשחק. קח מכוניות, קח מכונת כביסה, קח בית קטן'. לכפרות אני צריך מכונית. אני לא חושב על זה. אני חושב קודם אולי על שניים שאני צריך. אז מפה, האבא'לה נותן מכונית, ומשם רואים את זה האחים שלנו. ומקנאים. ושונאים, ורוצחים. הילד הזה, הלב נשבר לי עליו, ועל האמא שלו. אבל עוד יותר נשבר לי הלב על חלום הגאולה, על האחים היושבים עוד ברוסיה וחולמים על משהו שאין. אין לכם אהבה אלינו... אפילו ההלוויה הזו, שאלת איפה הוותיקים – אין."

זוג שישב לפני, נפנה אלינו. אמר האיש: "א אידישע מלוכה... האמנתי שבישראל יש סדר. מדינת ישראל צריכה להיות הכי-יפה בעולם. אבל זה לא ככה, מפני שאין יד חזקה. שלחו אותנו למגדל העמק – אמרו טוב במגדל העמק. אבל מגדל העמק זה הסתדרות. אין סדר. הכל יהיה מחר. ראיתי שסטרו על פניו של שוטר – והשוטר אמר, לך לך!' ברוסיה כשנותנים מכה לשוטר הולכים לסיביר. אמרתי לבחור: מה אתה עושה לשוטר עברי – והוא משיב: אידיוט, לך לרוסיה בחזרה... מי צריך אתכם... ילדים בני 13-12 לוקחים אבנים וזורקים על שוטרים. "מלוכה" שלא תהיה בה משטרה חזקה – זה לא נכנס בראש."

צריך לעשות משהו עם ילדים. פה לומדים שתיים שלוש שעות – אומר אחר – והולכים ברחוב. צריך לעסוק בספורט, לשחק שחמט, בכדור. ילד לא נולד פושע."

ואילו אחר אומר: "אנחנו בית"רים, אנחנו רוצים אצ"ל, ז'בוטינסקי, טרומפלדור, וואם האט מען אונז אריינגעווארפן צווישן פרעמדע..."

"ששש..." אומרת אשתו! 

"אני לא אשתוק. מה יש פה לשתוק. בבקשה ממך, כתבי בעיתון שצריך לעשות פה עונש מוות. שצריך להיות פה סדר. שככה, בהפקר, לא בונים עם, וככה לא יהיה עם ישראל חי."

*

בטבעון, באחד הרחובות הצדדיים שבמדרוניו - מקום הקיט ירוק ושקט. נאספו ליד ביתה של האם. רבים מאוד. ועמדה שם האם המומה, משולהבת, מפקדת על מסע ההלוויה. כמו איזו דמות ספרדיה מ"חתונת הדמים". היא עדיין בהלם האסון, וכל הקורה סביב בנה עדיין כמו שומר אותו עמה. עדיין מורגשת נוכחותו. האחרים. המלווים, תופשים הרבה יותר את המתרחש, ושקט קשה. ובין הקהל המבוהל, המבויש, המתאבל – רואים קבוצה קטנה של צעירים, חבריו של הנער ונערה –  חברתו.

בלה ביגרמן – נערה נאה בת שש-עשרה מאשרת: "אני החברה של מישקה," אומרת היא ועיניה יבשות ולחייה סמוקות מאוד וראש לוהט, כי כן. הוא היה החבר הראשון שלי לא היה לי חבר לפניו. מישקה אף פעם לא הרים את היד. אף פעם לא הרים את הקול, שאלי את כולם. הבחור הכי טוב מכולם היה מישקה, החבר שלי." 

"איך זה קרה? הוא בא לבקר אצלי בחג. והוא אירגן את המסיבה. כי לא היה לאן ללכת. אספנו עשר לירות. עשו עוגות. באנו לשמוח ביחד. לשים תקליט ולרקוד. היו עולים חדשים, חברים שלנו וגם ישראלים, ועשינו הרבה בשביל לקבל את המועדון. והיה כל כך יפה. ראש שנה ראשון שלנו בארץ. היתה לי הרבה גאווה על החבר שלי. היתה לי הרבה גאווה להיות חברה שלו... היינו עם בגדים יפים. היה חג...

"מה יהיה עכשיו?" אני אומרת: "מי שהרג חבר שלי צריך להרוג אותו. ככה זה ברוסיה – מי שהורג הורגים אותו. "

כל הנערים שותקים בהסכמה.

"מה אתם עומדים לעשות?"

"אנחנו עומדים לעשות מועדון, נפתח מועדון על השם של מישקה גרון. מה אנחנו יכולים לעשות... נזכור אותו תמיד..."

"האנשים במגדל העמק מקבלים אתכם יפה לא כן?"

"כן, מקבלים יפה." 

ואחרי שיקול: 

"מקבלים ככה. לפני שבועיים הרביצו לי מכות. בנות. לא יודעת למה, אומרים: 'בולשביקים מיליונרים. יש לכם מכוניות, בית גדול, כסף,' כל יום אומרים לנו ככה בבית הספר, גם המורים אמרו ככה." 

"אתם מפחדים?"

"אני לא מפחדת," אומרת פנינה. "מה יש לפחד. אני מרביצה בחזרה אבל אמא שלי מפחדת..."

"ואני מפחדת, ואחרי שחושך לא יוצאת", אומרת אחרת.

"לא צריך להגזים," אומר נער. שסיפר שהוא לומד במוסד ב"נגלל". (נהלל) טוב לנו, ולא חסר כלום, והבחור שהרג היה עם כדורים – ויש פושעים בכל מקום. ובדרך כלל קיבלו אותנו יפה, וצריך להביט על הוותיקים – כבר אין הבדל בין אשכנזים לספרדים, וזה לא בכלל בעיה עדתית. אבל את מישקה לא יחזירו. הוא מת ולא יהיה.

ומעיניו נשקף המורא הנורא הזה של אדם שראה מוות בגיל 16. שראה רצח חבר קרוב שמזדהים עמו, שמתים עמו ומזדקנים ביום אחד עד שמצדיקים את הדין בבינת זקנים.

*

עודנו עוסקים ברצח הנתעב של הספורטאים במינכן, ועוד יום יומיים ידובר גם בנער שנרצח במגדל העמק – ונעבור לסדר היום. והלוואי ואתבדה – "ספטמבר השחור", המאיים על ישראל ויהיה גורם קובע בעתידה הוא לא הכנופיה הפושעת של מחבלים ערביים הפועלים מחוץ לגבולות ישראל – הוא הרצח במגדל העמק, כי בה בשעה שהרצח במינכן מלכד אותנו – הרצח במגדל העמק מפורר אותנו, כי בה בשעה שבאויב ההוא ניתן להילחם בזירה הבינלאומית, בפשיטות צבא – אסון מגדל העמק נושא בחובו מחלה ממארת. ואסור להפסיד ולו גם רגע אחד, יש לטפל בבעיה, לאסוף את כל משאבי האהבה, כוחות הרוח, התכנון. יש לשנות שיטות קליטת עליה ואף לעשות "ניתוח" מהיר. כל עוד ניתן להרחיק את הסרטן – אם אכן טרם שלח שלוחות.

 
לייבסיטי - בניית אתרים