סיפור מתדפק על הדלת

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1963 >> סיפור מתדפק על הדלת

 

2.2.63

סיפור מתדפק על הדלת

אתם חושבים שצריך לחפש סיפורים בחוצות? איפה! על מי שנגזר לכתוב, הסיפורים באים אליו הביתה ומתדפקים על הדלת. צריך רק לפתוח אותה.

וכך, יום אחד, ישבתי לי בביתי, מנסה לפרוע את חובי לאיגוד המקצועי של החיים בכתבה המזדחלת בקושי מן המוח אל היד ומן היד אל הנייר – כשליד הדלת נשמע פעמון מוכר הנפט.

רק הוא היה חסר לי!

כבר ביקרו אצלי: גובה המיסים וגובה החשמל ואיש המכבסה, וגברת צמחוני כבר הודיעה לי שבעלה ישבר לו את העצמות לבן-יוחיד שלי, אם לא יחדל לקרוא ליוצא-חלציו "צ'ופצ'יק" ולהרגיז את החתול מוצי וכבר גמרתי את כל העוגיות, וכבר קראתי את כל מודעות הבידור כולל מי התחתן ומי יתחתן ומי הוליד ומי יוליד וכו' – ועכשיו אני עומדת ליד הכירה ומבשלת לי את הקפה האחרון בהחלט לפני הסתערות אמיתית של המוזה – ומי צריך להופיע? מוכר הנפט.

ולו ראיתם אותו. למעשה ראיתם אותו. לכולם אותו פרצוף ואותן תכונות אופי. הוא תמיד נמצא בסביבה עם העגלה ועם הפעמון, כשהשמש זורחת ואין צורך בו. אבל כשקר, כשצריך להסיק את התנור ואין אף טיפת נפט בבית, איפה הוא?!

אז פתאום הוא אדון נכבד, טרוד ומבוקש. אז הוא הנעלם הגדול. ואם מוצאים אותו – עמדו בתור, במחילה מכבודכם.

הלאה מוכרי-הנפט היהירים! נפט צריך למכור בחנויות, כך שגם אנו, נשים עובדות לא נאבד בקור ונוכל לקנותו כשיש צורך בו וכו' וכו'.

ככה, לפני חודשיים, פגשתי אותו בסימטה שלנו מתנמנם עצובות על עגלתו המבוטלת בעטיו של החורף, ששכח את תפקידו.

"אולי את צריכה נפט?" שאל הנפטן באדיבות והלך וטמן לי פח על חשבון. מאז אנו כמו משחקים במחבואים, כשהוא בא לשכונה, אני בתל אביב. וכשאני בשכונה – הוא בת"א. ועתה הוא מופיע. לא מצא לו עת אחרת אלא כשאני כותבת בעוד רגע והקפה גולש הנה-הנה.

אני פותחת לפניו את הדלת ומתה לגלות לו את דעתי הבלתי משוחדת על עם הנפטנים, כשהקפה מתחיל לגלוש. אני אצה אל הקפה ומוכנית, פשוט משום שלא היה דבר אחר על לשוני, ולא היה לי חשק לחפש את הארנק שהלך לאיבוד, כרגיל ומפליטה:

"אדון, אולי תשתה כוס קפה?"

הנפטן שלי מפנה אלי ראש עטוף צמר ואף מנוזל. 

"קר, אולי תשתה כוס קפה?"

ומשלא בא כל מענה, אני חוזרת על ההזמנה באידיש.

"מאדאם" – אומר הנפטן ומחוויר ונשען אל הקיר – "מאדאם, דבר כזה עוד לא קרה לי."

"אני נורא מצטערת שלא שילמתי לך קודם לכן, פשוט לא יצא לי."

"לא זה מאדאם. אני מחלק כבר נפט חמש-עשרה שנים, והיו חמסינים והיו גשמים, והיו קומות רביעיות והייתי רטוב כמו כלב – ואף אחד עוד לא הציע לי כוס מים."

הוא שתה את הקפה כמו ששותים יין יקר, בזהירות, בחרדה. הוא ישב על קצה הכיסא והביא את הקפה לשפת השולחן, מצטמצם ככל האפשר, כאילו ביקש לתפוס מה שפחות מקום ביקום. ומשקם ללכת, בדק שוב את הריצפה לראות אם לא ליכלך אותה, חלילה, בנעליו הכבדות.

"מאדאם" – אמר – "את תראי, מאדאם, איזה נפט טרי אני מביא לך, את תראי."

 
לייבסיטי - בניית אתרים