סיפור על אבא

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1961 >> סיפור על אבא

 

ספטמבר 61

סיפור על אבא

לי נדמה שזה היה אתמול. אך רק נדמה לי. תלמה וגיורא, ילדי, היו עוד קטנים והיו "יוצאים רק עם אבא" וכך – יום אחד – לקחתי את השניים בידיהם הקטנות לראות קרקס. אלא שכאשר הגענו למקום האורות הרבים, נותרו בו רק יתדות של אוהלים והשלט הגדול הכריז שהקרקס עקר ממקומו ונסע לו לחיפה.

"ובכן ניסע לחיפה" טען גיורא ולא רצה למוש ממקומו. ניסיתי לשדלו בהבטחות קוסמות על קפה ועוגות בקפה-של-גדולים, סינימה של טרזן, שיט על הירקון – לשוא. או שנוסעים לחיפה, ותיכף ומיד, או שלא זזים מכאן. 

הוא בעל אופי, הבן הזה שלי. כבר אז היה כזה.

הייתי אובדת עצות. היום הלך והחשיך קולו הדק קבל, ובצדק: "אמרתי לך שנלך מזמן. ולך אף פעם אין פנאי, אז עכשיו הבטחת – קיימי!" – ולא ידעתי מניין יבוא עזרי.

ואז – אז בא לעזרי סיפור קטן מחייו של אליק בעלי. הוא תמיד ידע לעזור ולהוציא מן המיצר איכשהו.

"טוב אמרתי – אתם מתעקשים – ובכן אספר לכם סיפור על קרקס ואבא שלכם כשהיה עוד ילד."

"יודעים, יודעים" ביקשו הילדים לומר, אך בטרם היה סיפק בידיהם למחות צמח לו הסיפור והילדים שתוהו באוזניהם בעיניהם:

"ובכן, זה היה מזמן מזמן. אבא שלכם היה עוד ילד קטן, ופנינה ושושנה עוד לא היו דודות ולא אמהות, ועמנואל דודכם עורך הדין עוד שיחק בג'ולות ו-

"והיכן היו מעוז, וחניתאי, ורותי ועודד ואריק ונורית ועמליה ורמי...?"

"תינוק – אמרה תלמה בת השש – "הם עוד לא נולדו אז. כי הוריהם עצמם היו עוד תינוקות...

משפחתו של אבא, גרה הרחק מכאן, בארץ זרה וחורפית, ברוסיה.

יום אחד, בשובו הביתה מבית הספר, ראה ברחובות העיר הלבנה משלג, חזיון של חלום: פילים ואריות בכלובים, וסוסים מקושטים, ומוקיונים מקפצים לפניהם, ואחריהם תהלוכה ססגונית ועליזה בקרונות צבעוניים-צועניים. והכל שר ומתרונן ומצלצל וצוהל.

קרקס בא העירה!

הלך אליק אחריהם. סובב אתם בעיר, רגליו שוקעות בשלג הפריך, החודר אל תוך המנעלים, ודי קר בהם ודי רטוב. אך מה זה חשוב. הנה חלום קם וחי. הנה חדקו של פיל מארצות המזרח – חדק של ממש. אפשר אפילו לגעת בו. והנה האריות, והנה מאלפי האריות. והלא הוא, מאז העריסה, חלם להיות מאלף אריות כאשר יגדל.

הוא הלך אחריהם עד שהקרקס הגיע לרחבה גדולה. אוהל גדול נמתח באמצעיתה, ואנשי הקרקע, כמו צבא צבא נמלים, התנפלו על המוטות, הסמוכות, יריעות ומדרגות, ורצפות – הכל צמח כמו במגע של מטה קסמים. האריות שאגו, הפילים דיברו בשפת אלם אל הרקיע הלבן, הקופים עשו מעשי שטות בכלוביהם והצחיקו את כולם עד דמע, והתוכים הגנדרנים הלעיגו בלשון בני אדם, ועוד ועוד... אין, אפוא, תימה, שאליק שב הביתה לאחר צאת הכוכבים והירח וכי אמו כעסה עליו מאוד.

אך מאז כמו קם הקרקס עליו ולא עזבו עוד. בטרם היה הולך לבית הספר היה סר אליו ומביט בו, ואם נתמזל לו מזלו ואחד מאנשיו עבר לידו, היה נוגע בכנף בגדו וטוב לו. שעוריו עלו אז בקושי רב, הוא לא שמע את דברי המורה, הוא לא ראה את הלוח, ובכל מקום ובכל שעה: רק הקרקס. אף בשנתו ובחלומותיו – חזר מאיר ונהדר.

כל חבריו של אליק כבר הלכו לראות בפלאותיו. כבר ישבו על ספסלי העץ, בתוך האוהל הגדול, וכבר סיפרו את מה שראו ומה שלא ראו. ואילו אליק לא הלך, וזה למה?

כי סוף חודש היה זה. ואין נוהגים לבקש מעות מן האב המורה בסוף חודש. אמנם נותרו לו, לאליק, מעות מדמי החנוכה שיכול היה לקנות בהם כרטיס, אלא שאליק, שטוב לב היה, ואהב את אחיו ואחיותיו החליט – שכולם, כולם ביחד, צריכים לחזות ביופי הזה.

מה עשה?

הלך אל שכנה אחת והשכיר עצמו לשטוף את רצפות ביתה. צחקה הגברת מרגלית ורצתה לדעת "מה פתאום" – אלא שאליק לא גילה את סודו. "מה אכפת לך, גברת מרגלית בשביל מה? אני אעשה את העבודה יפה ואת תשלמי לי כמו לשוטפת רצפות." נשא לנשים סלים מן השוק, עזר לפחמי להוביל פחמים לבתים, קושש עצים... ומה לא עשה?

אלא שאנשים אינם נוהגים לשלם הרבה לילדים קטנים בעד עבודתם, והמעות עצלניות ואינן רוצות להצטבר חיש חיש. וכך עבר יום ועוד יום, ושבוע ועוד שבוע – אליק סופר את מעותיו, בסתר בסתר, כך שאיש לא יראה – כי רצה לגרום לכולם הפתעה מלאה, כי חשש לעורר תקוות בלבות אחיו ואחיותיו הקטנים – פן לא יוכל לקיימן, - ואין מספיק לארבעה.

יום אחד, כאשר נצמד, כהרגלו מאז בוא הקרקס, אל הגדר הדוקרנית, וניסה לחטוף מבט אל תוך האוהל פנימה, נודע לו שהקרקס יעקור מכאן למחרת היום, וכי זה ערבו האחרון.

הוא רץ הביתה ונשימתו קצרה. האם יספיקו המעות לכולם? אולי יקח רק את שושנה ועמנואל ויישאר את פנינה בבית. הלא היא קטנה, רק בת ארבע, וכי מה תבין?

"התלבשו מהר!" – פקד – "אנו הולכים לקרקס!"

לא! את פנינה לא ישאיר בבית. היא קפצה על צווארו וכל כך שמחה. אולי ישאיר את שושנה. הלא נערה היא ומה זה מעניין אותה...

ושושנה קשרה סרטים לראשה, ועיניה התכולות התנוצצו בברק כזה...

הוא יקנה לעצמו כרטיס עמידה, אותם יושיב קרוב ליד הזירה כי קטנים הם. והוא הלא גדול. בן עשר. הוא יראה מרחוק.

הוא עמד ליד הקופה וידיו רעדו. התור היה ארוך ושם בפנים כבר ניגנה תזמורת שיר לכת עליז. הוא הגיע אל הדלפק ושם את שני חופני המעות על הדלפק הצר. המעות התפזרו ושתים מהן נפלו אל החול. הקופאי רגז ורטן:

"איפה אספת את זה, בנדבות?"

"שלושה כרטיסי ישיבה ואחד בעמידה," אמר אליק נחנק מעלבון וצפיה.

"חסרות שלוש פרוטות" הודיע הקופאי.

אליק התכופף וחיפש בתוך החול.

"זוז כבר ילד!" רטן איש שמן אחריו "ההצגה כבר התחילה."

הוא נתן את שלושת הכרטיסים לאחיו, לשתי אחיותיו, ואמר להם להיכנס מהר והוא יבוא אחריהם. ומשראה שהם כבר בפנים, לבטח, ישב על אבן שליד הגדר וציפה לתום ההצגה כדי שיוכל לקחתם חזרה הביתה.

*

תלמה נצמדה אלי ויבבה חרש. ואילו גיורא, שבעל אופי הוא, כבש את בכיו ופקד:

"נלך מהר הביתה וניקח את אבא לקרקס הכי יפה בעולם. נלך מהר!"

אך כאשר הגענו הביתה היו דברים אחרים לטפל בהם. ארוחת ערב. ורחיצת שנים ועוד שטויות כאלה, ובמרוצת הימים נשכח הפיצוי הגדול, נשכח או נדחה למחר, ועכשיו – אין מחר...

 
לייבסיטי - בניית אתרים