סיפור עצוב

דף הבית >> מאמרים >> שנת 1960 >> סיפור עצוב

 

15.7.60

סיפור עצוב

המעשה עליו יסופר להלן הוא כולו אמת לאמיתה, ללא תוספת כחל וסרק – לדאבוני.

"נוסעים כבר!" הכריז הנהג וזירז את הנוסעים להיכנס למונית. "יש לנו עוד שלושה נוסעים בדרך," הסביר – ויצאנו מן העיר.

ליד בית החולים צריפין נכנסה אשה ושלושה ילדים קטנים. הנהג חקר אותה לשלום בעלה והאשה סיפרה בעצב, שלא חל שינוי במצבו, וכי עצתם של הרופאים להביא את הילדים לביקור אצל אביהם הפצוע, טלטולי הדרך מירושלים הרחוקה, וביטול מלימודים, היו לשווא. "הוא אפילו לא חייך..." סיפרה בעצב.

בינתיים, ירד הלילה. הילדים העייפים התנמנמו והאם הוסיפה לספר חרש, שבעלה מבקש למות, שהוא טוען כי בלי רגל אין טעם לחייו. "והוא אינו יודע שגם הרגל השניה בסכנה..." במונית האפלה שררה דומיה מעיקה. הבת הקטנה, שישנה בחיק-אמה, מלמלה משהו מתוך חלום. ואילו הבן השני נם בחיק אחיו הגדול, בן השתים-עשרה, שעטף אותו בדאגה וברחמי אב.

ליד אבו-גוש עצר הנהג לפתע וירד "לבדוק" משהו. הוא רטן בינו לבינו והחל לטפל בגלגל האחורי. יצאנו מן המונית, אולם האם מאנה להוציא את ילדיה. "אני פוחדת", אמרה.

שעה ארוכה נמשך התיקון. למעשה, דבר של מה-בכך. פנצ'ר רגיל. אלא שהחשכה היתה רבה וקשה היה להחליף גלגל לאורם של גפרורים, שדעכו בזה אחר זה. ועוד – הג'ק שבעזרתו מרימים את המכונית, לא פעל כהלכה.

"תוצרת הארץ," נהם הנהג הנרגז. "הידית התעקמה ואין עם מה לסובב. אני אראה להם! שלושים ושתיים לירות שילמתי. לו לפחות היה לי אור!"

ניסינו לעצור מכונית, כדי שתאיר לנהג, או כדי שלפחות תאסוף את האשה וילדיה. עברו מכוניות רבות: מוניות, מכוניות פרטיות, משאית, אוטובוסים – איש לא עצר. אף לא כדי לראות מה אירע.

"ואיש לא יעצור," בכתה האשה בקול. "אני יודעת זאת! בעלי נפצע בשבוע שעבר בצורה אנושה והנהג שיכול היה להינצל, לו הביאוהו לבית חולים בעוד מועד – מת בדרך. בעלי אינו זוכר מה קרה, אבל אחד הנוסעים, שהיה פצוע קל יותר, מספר שהוא התרוצץ על הכביש זב דם כולו וביקש, התחנן, שיעצרו – ואיש לא עצר. עד שהגיעה מכונית משטרה..."

עמדנו על הכביש כשעה ויותר. לבסוף, ריחמה עלינו משאית עמוסה ירקות. אלא שבינתיים סיים הנהג את מלאכתו, ואילו בעל המשאית, ערבי, כיוון שעצר כבר, פרש שק בצד הדרך – והתפלל.

רצון עז היה לי לגשת אליו ולבקשו, שיתפלל לשלום כל אותם נחפזים בדרך שיתפלל לקצת דרך-ארץ, מעט אהבת הזולת. ואם רב מדי הוא לבקש זאת בתפילה, אזי לפחות, לבקש את השוכן במרומים, שיאיר את מוחם ההמום של היושבים ליד ההגה, למען יזכרו שגם במכוניותיהם יש גלגלים וגם הללו נוהגים, לדאבוננו, לקבל פנצ'רים.

 
לייבסיטי - בניית אתרים